בערב שלישי האחרון, שבוע לפני הבחירות, הזמנתי את החניכים שלי משכבת י"א לשבת איתי במקלט ולדבר על הבחירות. ערכתי פלאייר מצחיק, קניתי קולה, בניתי פעולה והתחלתי לחשוש. המתח בין מה פוליטי ומה מפלגתי, ואיך אני מדבר איתם על החברה הישראלית והמגמות השונות במערכת הבחירות הזו מבלי לדחוף אותם לכיוון מפלגה מסוימת הרתיע אותי לרגע. נזכרתי שאני בעצמי לא יודע למי אצביע, ושהתפקיד של המדריך הוא לשקף את המציאות ונרגעתי מעט. בשעה שמונה, איחור של שעה מהזמן שקבענו, התחלנו לדבר.

עברנו דרך תערוכה של כתבות ממערכת הבחירות הזו; כינויי גנאי, קמפיינים אלימים, לגיטימיציה של מפלגות גזעניות ואנטי-דמוקרטיות. כועסים ומיואשים הם עברו בין הדפים הלבנים על הקירות והוסיפו, כאילו למקרה ששכחתי להכניס לתערוכה, את פרשיות השחיתות והביזוי של חיילי צה"ל והשימוש הציני בהיסטוריה המשותפת.
"אלימות." פותח אחד מהם כשאני שואל מה הבחירות מייצרות בחברה הישראלית. "מלא, מלא אלימות. כאילו, אם זה היה אמור להיות חגיגה של דמוקרטיה, זה הפך להיות חגיגה של זבל."
"פעם היית מסתכלת על פוליטיקאי והיית אומרת לעצמך שאלה האנשים הכי מכובדים" אחת החברות מוסיפה. "היום אני לא מסוגלת להסתכל עליהם. אני מתביישת. באמת."

אנחנו מדברים על עוני ופערים ועל גזענות והסתה. על השיח שנהיה כל-כך אלים שקשה לזכור מי האויב בו.
"אני לא יודעת למה להאמין יותר ואני מרגישה שאני לא מבינה שום דבר." אחת מהן אומרת וכולם מהנהנים, כועסים.
אני שואל בהיסוס אם הם מרגישים שמערכת הבחירות הזו לוקחת את החברה לכיוון פחות דמוקרטי מדמוקרטי. כולם מסכימים.
לרגע אני ממש לא מצליח לדבר. איך דווקא יום החג של הדמוקרטיה הישראלית, מייצר בנוער הזה בדיוק את התחושה ההפוכה?

ואולי יותר מהכל, הם מציינים, יש את התחושה הזו שאי אפשר להשפיע.
שכמות הרפש הזו, שממלאת את השלטים והרחובות והרשתות החברתיות וערוצי הטלוויזיה שלנו, היא בריכה גדולה מדי של גועל ואנחנו שוחים בה זמן רב ובולעים מים. טובעים בה.
אנשים גזענים וקיצוניים משלימים את הדרך מההסתה לרצח רבין ועד לכנסת, ואנחנו לא מצליחים להתנגד. הקפיטליזם והאגואיזם גובר על האחריות אחד על השניה, על שוויון ערך האדם.
הסיסמאות מחלחלות ומייצרות תודעה; אסור להיות שמאלני. אסור להיות שמאל-ציוני. צריך להתבייש בסוציאליזם. אסור לתמוך בהתארגנות עובדים.
"כמו באמריקה." אחד מהם משווה את מערכת הבחירות הנוכחית לבחירות האחרונות לנשיאות.
חדשות מזויפות, הדלפות מתוכננות, התעלמות מחקירות. חוסר במצפן ערכי.

אנחנו קוראים את יצחק שדה; נוער שמע.
"יש מאזניים. בצד אחד, הוא אומר, שואת ישראל ותקומת ישראל ובצד השני פוליטיקה ותככים… ומוסיף, בבוא העת, הנוער צריך להשליך את עצמו על כף המאזניים כדי שהמאזן ישתנה." אני מנסה לפרש איתם. "מה הוא אומר בעצם? מה זה אומר להלחם בפוליטיקה ובתככים? למה זה התפקיד של הנוער?"
הם שותקים דקה ארוכה, אולי שתיים.
"זה משנה בכלל מה תגידו?" אני מהסס ושואל, "כי אתם לא יכולים להצביע. ואתם לא תרוצו בעצמכם עכשיו לכנסת. כאילו, למה הוא דורש דווקא מהנוער לזרוק את עצמו פה על המאזניים?"

"כי אנחנו לא מיואשים לגמרי." אחת מהן אומרת ונשמע שהיא משכנעת את עצמה.
"כי אנחנו חולמים ויודעים מה טוב. כי לא התלכלכנו בזבל הזה. כי אנחנו מחנכות ומחנכים, ואכפת לנו מהחברה, ואנחנו יכולים להשפיע על כל מי שסביבנו. זאת גם האחריות שלנו."
הם בונים יחד פעולה על דמוקרטיה לחניכים שלהם ביסודי. כותבים את דבר המדריכים ומחליטים לא לשתוק. "יהיה קמפיין רשת," הם אומרים, "ונעודד את החניכים לקחת את ההורים להצביע למפלגות שמקדמות את שוויון ערך האדם."
הם מחליטים ללוות מבוגרים מבתי אבות, או מאיפה שצריך כדי להצביע. שלא יהיה מישהו שלא יממש את הזכות להשפיע על החברה הישראלית.

אני לא יודע לאן זה הולך. עצם המחשבה שהחניכים שלי מעידים שהם מאמינים פחות בדמוקרטיה בגלל הבחירות מעוררת בי כעס.
ועדיין, אני מזכיר לעצמי, יש מי שיודעים וזוכרים מה נכון. יודעים להבדיל בין טוב ורע, ומוכנים להילחם בעבור הטוב. ובתוך כל הרעש – זה מעורר תקווה.