דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

נגעת נסעת זה רק בשש בש, וגם זה לא חובה

אנחנו במיטה. בוקר שבת רגיל בחיי הנץ והלילית. מזל שיש לפעמים בקרים שכאלה, בהם אפשר להנות מרגע של שהות לפני המיית היום המתגעשת.

חשתי אנרגיה עולה בתוך הבטן… מתחממת. הוא מלטף אותי ואני נרטבת, האגן שלי זז… אני מרגישה את הגוף שלו נפתח אלי. שערי הגוף שטרם עברו בהם שיירות של מחשבות, בגוף שקט שלאחר מנוחת לילה.

כבר כמה שבועות לא יזמתי אני מגע שכזה, ועכשיו הגוף שלי רוצה, זה מרגיש נעים.

אולי 20 דקות שיחקנו ככה, נוגעים, והוא רוצה לקחת את זה לשלב הבא.

ואז… ממש כך פתאום –

לא מתחשק לי יותר.

כן, בא לי להתלטף לגעת, להיות. אפילו בעירום, בכיף.

אבל האש שבערה בדקות האחרונות נעלמה לה.

ומיד עולות מחשבות… אוף איזה באסה למה קודם התחשק ועכשיו לא? אכזבה. אפילו כעס על עצמי. ומצטרפת לכך הספירה… מניין הימים שכבר לא שכבנו… ולכך מצטרף מניין הימים שלא קיימנו חדירה… וכל המחשבות האלה לא תורמות לחידוש האש, נראה לי שאין צורך להסביר מדוע.

אני חוזרת לגוף. בודקת שוב… כן, אני כבר לא שם. האנרגיה המינית שלי התעוררה לה ונעלמה.

יש פה רגע קריטי מאוד, שבו צריך לקבל החלטה. כי הוא לא יודע בדיוק מה קורה בתוכי, מה השתנה בתחושות בתוך הגוף וברכבת המחשבות שכבר דהרה לה קדימה.

אם לפשט את האופציות, אז בפני עומדות כמה אפשרויות:

אפשרות אחת היא להמשיך ולקוות לטוב. ניתן לכנות את האפשרות הזאת "נגעת נסעת". אפשרות נוספת היא לעצור הכל לגמרי. למשוך את הידית האדומה ברכבת, זאת שעוצרת את הרכבת ואם מושכים סתם מקבלים קנס. אפשרות שלישי היא להאט ולבדוק מה בא לי, כי בעצם יש מלא אפשרויות. והאש, כמו שבאה והלכה יכולה גם לחזור.

אפשר גם לדבר, לשתף איפה אני עומדת עכשיו. אבל ההחלטה היא עדיין שלי, מה לעשות ברגע הזה.

בגלל הפחד לעצור, או לרצות רק קצת, או לרצות לגעת אבל רק רבע שעה ולא שעה, או לרצות לגעת אבל להישאר עם בגדים, בגלל כל אלה לעיתים איני נוגעת כלל.

לפעמים אני חוששת ליצור בצד השני את הציפייה ל"עוד" , כשבעצם בא לי רק "קצת". מי הם "עוד" ו"קצת"? אלה פרשנויות לסוגים שונים של אינטראקציות, אבל לא סתם פרשנויות. אלא פרשנויות שיפוטיות. כי אם אני חושבת בתוך תוכי שזה בעייתי שאני רוצה "קצת" ולא רוצה "עוד", אלה לא סתם מילים אלא מילים שמשמשות אותי כדי לשפוט ולבקר את ההתנהגות שלי, במיניות בכלל או ברגע נתון.

מה עומד מאחורי כל אלה? אני יכולה רק לנחש.

פחד לפגוע בנץ אם אעצור ב"אמצע" (מי המתמטיקאי שקבע איפה האמצע? שמישהו יראה לי אותו). איזה סוג של פגיעה? אני אפגע בבטחון שלו, הוא ירגיש שאני לא נמשכת. הוא ישפוט את עצמו בגללי ויחשוב שהוא לא טוב. וכל זה יהיה בגללי.

פחד לפגוע בעצמי. מפחדת שלא אהיה קשובה לגבול שלי ואמצא את עצמי עושה משהו שאני לא רוצה. גם אם זה לזמן קצר, נגיד… הכמה דקות האלה בסוף שאני "מחכה" שהוא יגמור וממשיכה כי למרות שלא בא לי בגוף יותר. מכירות את זה?

זה נזק מצטבר! אני ממליצה להיזהר מזה כמו מאש. ה"כמה דקות" האלה של ניתוק מהגוף וקיום מגע רק מתוך ריצוי, גם אם זה מגיע בסוף מעשה אהבה לוהט והדדי… זה נזק מצטבר עבור הגוף. חמש דקות ועוד עשר דקות ועוד חמש, שאני מזיזה את היד שלי כמו מכונה ורק מחכה שזה יגמר… או שאתה בתוכי וזה כבר לא נעים לי… כל אלה עשויים להיות חלק מ"עסקת החבילה" שבה חלק מהזמן נעים לי וחלק מהזמן לא… היזהרו נא מעסקת החבילה הזאת. גם 5% פעולה מתוך ריצוי זה הרבה מאוד ואין שום סיבה שבעולם לכך.

ויש כמובן את הפחד לאכזב – שמאחוריו עומד הפחד להיות גרועה ולהיכשל. להיות גרועה במין, להיות בת זוג גרועה, לא לדעת להראות אהבה.

ונחזור לאותו בוקר שבת… אל נץ ולילית… המתלפפים להם במיטה, ביוזמתי, ועכשיו רק בא לי לקום מהמיטה וללכת להתקלח.

אז פתאום לא היה בא לי להתחמם יותר… שידרתי את זה בגוף. התרחקתי קלות… האטתי רגע. גיליתי שהרצון הזה לקום מהמיטה הוא וריאציה של למשוך את הידית האדומה ברכבת… ה"הכל או כלום" הזה.

שאלתי אותו מה הוא רוצה. רצה שאלטף אותו. לא הייתה לי בעיה להיות בנתינה, בנוכחות. חשבתי לעצמי שאולי זה ירים לי חזרה את האנרגיה. אבל… זה לא הרים. זיהיתי למזלי, בזמן, שכל דבר שאעשה מעכשיו יהיה פשוט מתוך ריצוי. זה הרגע לקום מהמיטה! אין מה לנסות להדליק בכוח אש שלא רוצה להידלק כרגע.

אני בעניין של לקום ולהתחיל את היום, אמרתי.

הוא אמר אני רוצה להישאר, אני רוצה אותך.

ומשהו בי ישר התכווץ כאומר אני לא נותנת לך את מה שאני רוצה.

הלסת מתכווצת ופרח הפות שלי עוד ועוד נסגרת.

קשה לא לתת לאנשים סביבנו את מה שהם רוצים לקבל מאיתנו, קשה לי כשלא מרוצים ממני, כשלא מתרצים על ידי, מתוך פעולותי. ומכאיבה מכל המחשבה שזה אומר עלי משהו, שאני לא בסדר. שאני גרועה.

הוא נשאר במיטה והמשיך לענג את עצמו… שיעשה חיים! למה אני צריכה להיות אחראית על האורגזמה שלו?

אני כבר במטבח מכינה תה של בוקר שבת, מכינה לשנינו חביתה. מידי פעם חולפת בראשי מחשבה: האם אני צריכה לעשות משהו אחר ממה שאני עושה?

ועונה לעצמי: תעשי בכל רגע רק מה שאת רוצה. מותר לך לגעת ולהפסיק, בהתחלה באמצע או בסוף, גם דקה אחרי שהתחלתם וגם דקה לפני שהוא גומר. "נגעת נסעת" זה רק בשש בש וגם זה לא חובה.

ריצוי זה הכי לא סקסי, הכי סקסי זה כשיודעים שהצד השני לגמרי פה איתי כי הוא רוצה. בכל שעה, בכל דקה.

הלופ האכזרי של הריצוי קורה במערכות היחסים הכי יפות… דווקא כשאנחנו כל כך אוהבות ואוהבים ורוצים לשמור על שלמות היחסים. לפעמים עושים כל כך הרבה דברים שלא מרצון ולא באחריות.

אנחנו עומדים ליד הכיריים, אני במגבת והצ'אי רותח. הוא מחבק אותי מאחור ואומר לי שהוא אוהב אותי.

אני יודעת שאחת הסיבות שהוא אוהב אותי היא כי הוא יכול להיות בטוח שכל "כן" שלי זה כן אמיתי. ולכן אנחנו יכולים לעשות אהבה בלי לחשוש לפגוע ולהיפגע על ידי חציית גבולות חמורה. וזה שקמתי מהמיטה לא אומר שאני לא אוהבת אותו. וזה שיזמתי מגע לא אומר שאני מחוייבת להמשיך, או לגמור, או שום דבר כזה.

מעבר לכל ה"צריך" וה"ראוי" (דני לסרי כתב על זה ספר) יש מקום שבו אפשר פשוט לגעת. במקום הזה, אפשר שהזין שלך יעמוד וזה לא אומר שהוא חייב להיכנס אלי. או שאני חייבת לגעת בו בכלל.

שם, אני עושה מה שאני רוצה,

ואתה עושה מה שאתה רוצה.

אפשר לבקש הכל, וזה לא אומר שנקבל הכל, וזה ממש בסדר.

מתי למדנו שאנחנו חייבים לעשות איזה משהו כי חייבים? מהרגע שהגענו לעולם, כדי לקבל אהבה. ואולי עכשיו הגיע הזמן ללמד את הגוף איך זה לחיות שלא מתוך ריצוי,  ולמצוא את ה"כן" שלי, האמיתי.

 

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!