ראש הממשלה בנימין נתניהו התייחס אמש (שבת) בריאיון לחדשות 12 לנושא שכמעט לא דובר בו במהלך קמפיין הבחירות הנוכחי. נתניהו ציין כי בכוונתו לדון "גם על החלת ריבונות ישראלית על מעלה אדומים וגם בדברים אחרים. כל אחד מבין שהקדנציה הרבה תהיה גורלית לשני כיוונים, אחד האם נוכל להבטיח את הביטחון שלנו ועל השטח החיוני של יהודה ושומרון שהוא פי 20 מעזה. נקבל עזה ביהודה ושומרון. זה מה שעומד על הפרק".

בהמשך הריאיון נתניהו אף היה יותר ממוקד: "אני לא אחלק את ירושלים ולא אעקור אף יישוב ואדאג שאנחנו נשלוט בשטח ממערב לירדן. האם נעבור לשלב הבא? התשובה היא כן. אני הולך להחיל ריבונות – אבל אני לא מבדיל בין גושי ההתיישבות לנקודות היישוב הבודדות. כל נקודת יישוב כזאת היא ישראלית ויש לנו אחריות כממשלת ישראל".

ראש הממשלה בנימין נתניהו בפגישה עם שגרירים זרים בגזרת הצפון סמוך לכוחות צה"ל הפועלים לחשיפת ונטרול המנהרות. (צילום: חיים צח / לע"מ)

כמעט מבלי לשים לב, כשזה עובר מתחת לרדאר, בקמפיין הנוכחי התקשו המפלגות הגדולות להתייחס לסוגיה הפלסטינית, כאילו שלא מדובר באחת החשובות ביותר לעתידה של מדינת ישראל. יש שיאמרו החשובה מכולן. בזמן שהשיח הפוליטי מקצין, כשכל התייחסות למושג "כיבוש" מובילה לגל של שיח נוטף ארס, גם המתונים שבין מתמודדי המרכז/ימין ושמאל לייט השתדלו להתרכז בנושאים הנוחים להם. אם נדרשו לכך הם לכל היותר שחררו אמירות כלליות ולא מחייבות. גם חלק ניכר מהעיתונאים שליוו את מערכת הבחירות השתדלו לא ליפול לבורות האלה.

אלא שהסוגיה הפלסטינית, בין אם ירצו או לא, לא הולכת לשום מקום. היא ניצבת כאן ותלווה את הממשלה הבאה וגם את אלה שיבואו לאחריה עד שיושג פתרון כזה או אחר. ניתן להיות ספקנים ולסבור שאמירותיו של נתניהו אמש הן בעיקר קריצה למצביעי הימין, שמדובר בחלק ממסע "שתיית" הקולות ממפלגות הלוויין מימין לו. אבל באמירה הזו טמונה גם מחשבה מטרידה על המשך מפעלות הכיבוש והשליטה בעם אחר.

יו"ר מפלגת כחול לבן בני גנץ (צילום: גילי יערי/פלאש90)

במלים אחרות, נתניהו מציע לגדוע את הסטטוס קוו שמתקיים פה כבר עשרות שנים, שגם הוא בעייתי לכשעצמו ומנציח את הכיבוש. מדובר הלכה למעשה בסיפוח השטחים הניצבים במחלוקת וכפועל יוצא ויתור על כל מהלך מדיני עתידי. זו דרך ארוכה מאוד מנאום בר אילן שבו הסכים ראש הממשלה לדון בפתרון שתי המדינות. איזה הבדל בין נתניהו ההוא לבין נתניהו הזה.

גם בכחול לבן שמנסה לייצג קו מעט יותר מתון השתדלו להימנע מלדוש בסוגיה. במצע שלה נכתבו מלים ספורות על כך שיש ליזום ועידה אזורית עם מדינות ערב ו"להעמיק את תהליכי ההיפרדות מהפלסטינים, תוך שמירה בלתי מתפשרת על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל, ועל חופש הפעולה של צה"ל בכל מקום". בהמשך מצוין: "נחזק את גושי ההתיישבות ונאפשר חיים נורמליים בכל בו חיים ישראלים. בקעת הירדן תהיה גבול הביטחון המזרחי של ישראל. ירושלים המאוחדת תהיה בירת ישראל הנצחית". מעבר לכך, בכיריה מיעטו במלים על השאלה הפלסטינית. זה כנראה לא היה להם נוח.

יאסר עראפת, בלי קלינטון ויצחק רבין בבית הלבן, ספטמבר 1993 (צילום: Vince Musi / The White House).

אפילו מפלגת העבודה של רבין ופרס הצליחה לדחוק את העיסוק בנושא לשוליים. גם במצע שלה מככב המושג "היפרדות" בהקשר הפלסטיני, כשלפחות מצוין בו כי יש להגיע להסדר מדיני. המלה שלום מוזכרת ממש בקצרה. אמנם ניתן היה לשמוע קולות בקרב מועמדי המפלגה שהתייחסו לסוגיה הפלסטינית במהלך קמפיין הבחירות, אבל הנושא היה רחוק מאוד מלעמוד במרכזו של הקמפיין. זה כנראה לא היה אטרקטיבי מספיק בעיני אנשי המפלגה ויועציה.

משמאל לשם דובר על שלום ועל פלסטינים ועל הסכם מדיני. אבל מדובר בשוליים של המערכת הפוליטית בישראל; קצת יותר מ-10 מנדטים במצב אופטימלי. מוטב כך מלהיוותר בלי כלום, אבל לא אלה יהיו מי שירכיבו את הקואליציה הבאה, יתוו מדיניות ויובילו את המדינה. מה שמותיר אותנו עם שאלה אחת לא פתורה ועם מיליון תהיות. הפלסטינים לא הולכים לשום מקום, אבל מה אתנו?