"ליגה אחרת", זה מה שמנסים למכור לנו אנשי הקמפיין של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשהם מציגים את פגישותיו החמימות עם מנהיגים כמו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ. בעולם המערבי השניים האלה הם שם נרדף לבריונים, מושחתים, גזענים וכל דבר חוץ מדמוקרטים, אבל כאן אפילו כלי התקשורת המרכזיים לא מעיזים לצעוק שהמלך הוא עירום.

הסיקור התקשורתי מאמץ בשתי ידיים את ההנחה שהברית עם טראמפ ופוטין היא הישג לנתניהו, במקום להצביע על סימני השאלה המהדהדים ולתהות על טיב המכנה המשותף של השלושה – כמו גם על האינטרס שעומד מאחורי העזרה השקופה והבוטה לנתניהו רגע לפני הבחירות. למה שני מנהיגים מפוקפקים עם סולם ערכים עקום, כל כך רוצים שנתניהו ייבחר בפעם החמישית? ולמה התקשורת הישראלית כל כך מהססת להציג את זה כחיסרון ולא כיתרון?

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בקרמלין במוסקבה , מאי 2018 (צילום: Sergei Ilnitsky/Pool Photo via AP).

נתחיל עם פוטין, ברשותכם. האיש הוא הדבר הכי קרוב לרודן, מדכא ביד קשה ביקורת בארצו, רודף אחרי אנשי אופוזיציה, פוגע בזכויות של קהילת הלהט"ב ובאורח פלא עיתונאים ביקורתיים נעלמים שם או מוצאים את מותם בדרכים מסתוריות. זה האיש שהחזיר לנו בשבוע שעבר את גופתו של זכריה באומל ז"ל, בטקס מתוקשר שמאפשר לנתניהו לגזור עליו קופון פוליטי. אבל בישראל כמו בישראל, הס מלערבב שכול עם פוליטיקה, ביטחון עם אינטרסים, וככה כל מי שהעז להרים גבה על העיתוי (כולל המועמד לראשות הממשלה בני גנץ), חטף מיד ונאלץ להתיישר.

איזה אינטרס יש לפוטין בחיבור עם נתניהו? אפשר להעריך שפוטין מזהה בו שלוש תכונות מרכזיות: חולשה מדינית וביטחונית, הצבת האינטרס האישי שלו ושרידותו הפוליטית על פני האינטרס הלאומי, ונטייה לשחיתות – לפחות על פי משטרת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה (בכפוף לשימוע, כמובן). אפשר לנחש שעמוק בפנים פוטין בז לנתניהו דווקא בגלל התכונות האלה, אבל הן אלה שמאפשרות לו לעשות את מה שהוא חותר לעשות בעשור האחרון: להחזיר את רוסיה לימי המלחמה הקרה, בהם שלטה דה-פקטו על חלקים רחבים בעולם באמצעות הזרמת נשק, נוכחות צבאית, השפעה אידיאולוגית ועוד. האם המתנה של פוטין לנתניהו הגיעה בלי תמורה? אפשר רק לנחש.

נתניהו וטראמפ מציגים את הצו הנשיאותי המכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן, 25 במרץ 2019 (צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ)

כאן נכנס לתמונה השותף השני לברית המושחתים: דונלד טראמפ. האיש שלעג לאדם נכה בשידור חי, האיש שנהג בנשים כאילו היו סחורה זולה, זה האיש שמקבל מנתניהו חיבוק חם ונשיקה על הלחי (אפילו את טראמפ זה הביך). מבחינת טראמפ החיבור הזה ברור: נתניהו הוא מהמנהיגים הבודדים מקרב המדינות המערביות שלא מעקם את האף כשהוא רואה אותו, והוא מספק לו את הלגיטימציה שהוא זקוק לה בצד של מדיניות החוץ והמזרח התיכון בפרט. לגיטימציה ואהדה שניתנת לו אף שבפועל מהלכיו האחרונים בסוריה והפקרת הזירה לפוטין, הדאיגו מאוד את מערכת הביטחון.

גם כשבוחנים את "המתנה" האחרונה של טראמפ לנתניהו – ההכרה הרשמית ברמת הגולן כשטח ישראלי – מגלים כי מדובר בחיבוק דב לישראל. בזמן שנתניהו קיבל כמה תמונות טובות בוושינגטון וחיזוק לקמפיין, הסיפור של הגולן חזר לסדר היום העולמי אחרי שנעלם לחלוטין מזה למעלה מעשור. ישראל הייתה חופשיה מלחץ בהקשר של הגולן בזכות המלחמות הפנימיות בסוריה ולאור ההבנה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני חשוב יותר לפתרון, והנה ה"ג'סטה" של טראמפ החזירה את הגולן לדיון. רגע אחרי ההכרזה של הנשיא האמריקני, הודיעו 28 מדינות האיחוד האירופי כי הן אינן מכירות בריבונות ישראל בגולן וכי הן עומדות על כך שרמת הגולן מהווה שטח כבוש "על פי המשפט הבינלאומי והחלטות מועצת הביטחון של האו"ם". גם הסורים התעוררו מהתרדמת הארוכה ונאלצו להכריז: "האופציה הצבאית לשחרור הגולן עדיין קיימת".

ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארה"ב דולנד טראמפ בנאום במוזיאון ישראל (צילום: חיים צח / לע"מ)

כך קורה שמנהיג חלש כמו נתניהו, כזה שגילה תבוסתנות מול החמאס רק כדי לשמר את האינטרסים של חבריו המתנחלים ביהודה ושומרון ולטובת שרידותו הפוליטית, לא מהסס להצטלם כמו גיבור כשמאחוריו מפה של סעודיה ואיראן. ערוצי הטלוויזיה, שבאופן אירוני הוא רודף ומדביק להם תווית של שמאלנים (לא עלינו), ממשיכים להדהד את תמונותיו עם צמד המושחתים טראמפ ופוטין וככה מתחזקת לה התדמית של מר ביטחון הבלתי מעורער. לא, זה לא הליכוד TV עם אלירן שדה, זו התקשורת המרכזית שמתחזקת ביודעין את הבלוף הגדול ששמו בנימין נתניהו.