החלטת הנהלת מפעל "חרסה" בבאר שבע לסגור את המפעל ולפטר את 115 עובדיו מקוממת, אבל מדיניות ההפקרה של התעשייה הישראלית בשנים האחרונות מקוממת עוד יותר. בעוד מדינות רבות ברחבי העולם מנהלות 'מלחמות' סחר כדי להגן על הייצור המקומי שלהן, דוגמת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ המוביל קו נוקשה של "אמריקה תחילה", ממשלות ישראל מובילות קו עקבי של הורדת מכסי מגן וחשיפה אינטנסיבית של התעשייה לתחרות מעבר לים, עם שווקים בהם תנאי השכר הירודים מחסלים את האפשרות לתחרות אמיתית. נתונים שפרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תומכים בסברה שהתעשייה המסורתית, שעדיין מהווה מעסיק מרכזי במשק, נמצאת במשבר.
המפעל הוותיק שבבעלות קבוצת חמת מייצר אסלות, כיורים וכלים סניטריים אחרים. הוא הוקם עוד בשנות החמישים, וחלק מ-115 העובדים בו עובדים בו למעלה מ-15 שנה. בהודעה ששלחו בעלי החברה לעובדים נטען כי בשנים האחרונות החברה מפסידה כ-5 מיליון ש"ח בשנה בעקבות התחרות עם ייבוא כלים סניטריים זולים מטורקיה, שהחלו להציף את השוק הישראלי בשנים האחרונות. "בכל שנה אנחנו משלמים ארנונה בגובה של 1.4 מיליון שקל, ואילו עלויות הארנונה בטורקיה נאמדות בכ-40 אלף שקל – מצב שמעמיד אותנו בנחיתות משמעותית לעומת מפעלים טורקיים", כתב יו"ר 'חמת' יואב גולן באיגרת ששלח לעובדי חרסה.
'חרסה' אינו המפעל הראשון שנפגע מתחרות עם ייבוא זול מעבר לים, ומטורקיה בפרט. בשנה שעברה נקלע מפעל "נגב קרמיקה" בירוחם למשבר שכמעט הביא לחיסולו כתוצאה מתחרות עם ייבוא זול של קרמיקה טורקית וסינית. גם עובדי מפעל "מלט הר טוב" דרשו בשנה האחרונה להטיל מכסי מגן על ייבוא מלט טורקי זול כדי להציל את מקום עבודתם מסגירה. לפי התאחדות התעשיינים מדובר באחת הסיבות המרכזיות להצטמקות התעשייה הישראלית בשנים האחרונות. מדד הייצור התעשייתי של הלמ"ס לרבעון הראשון של 2019 מצביע על ירידה של 3.8% במספר משרות השכיר בתעשייה המסורתית, ושל 1.6% בתעשייה בכלל – ללא טכנולוגיה עילית, שם מספר המשרות דווקא עלה.
תעשייה ללא הגנה
כדי למנוע 'השתלטות' של ייבוא זר על התעשיות המקומיות, שמשמעותה סגירת מפעלים ופיטורי עובדים, נוהגות מדינות המערב להטיל מכסים מיוחדים על סחורות שעלולות להציף את השוק ולפגוע בייצור המקומי. גם ישראל פעלה כך, אך בשנים האחרונות הולכת הממשלה בכיוון הפוך: הורדה עקבית של המכסים, למרות אזהרותיהם של התעשיינים. כזכור, רק בשנה שעברה הורה האוצר על הורדת מכסים בשווי 800 מיליון שקלים על ייבוא בגדים, מוצרי חשמל ותמרוקים, בטענה שהדבר יתגלגל להטבה לצרכן. בעוד תוצאותיה של מדיניות זו בהוזלת יוקר המחיה שנויות במחלוקת, פגיעתה על התעשייה הישראלית בהחלט ניכרת.
ובחזרה ל'חרסה': במשך עשורים הטילה ישראל מכס מגן על ייבוא כלים סניטריים, במטרה לשמור על התעשייה הישראלית מיבוא זול. כבר באמצע שנות התשעים החליטה הממשלה לבצע הפחתה דרמטית של מסי הייבוא, למרות התנגדות היצרנים ואזהרותיהם. הפחתה זו הפכה לביטול מוחלט של המכס בתחילת שנות האלפיים, מה שפגע ביכולת התחרות של חרסה.
לטענת החברה, ביטול המכסים הוביל לנחיתות משמעותית של כ-5 מיליון שקלים מול היצרנים הטורקיים. השכר הנמוך בטורקיה, יחד עם המסים הנמוכים המוטלים שם אפשרו ליבואנים ישראלים להציף את השוק בסחורה טורקית זולה. "מצער לסגור מפעל בישראל אולם התנאים לא מאפשרים לקיימו", נמסר מהחברה, "דרוש שינוי מהותי של הרגולטור במידה ורוצים להשאיר את התעשייה הקרמית בישראל, שכן בשנים האחרונות חרסה עסקה בהישרדות במקום לעסוק בהתפתחות וחדשנות – דבר הגרם לחברה להישאר מאחור מבחינת סל המוצרים שהיא מציעה בתחומה".
הורדת מכסים היא כלי מדיניות לגיטימי, אך נראה שבשנים האחרונות הוא זכה לשלטון יחיד ללא עוררין. פעמים רבות הורדת המכסים לא מתלווה להסכם סחר, ולא למדיניות המגנה על התעשייה המקומית. כך מאבדת ישראל נכס אסטרטגי – מקומות עבודה עתירי תעסוקה, והופכת חשופה יותר ללחצים ותנודות בינלאומיות. האם גם התעשייה הישראלית עוד תזכה למדיניות "ישראל תחילה?"
