"גורל אכזר! מפנקס שחור ויפה, עד כחול ויותר יפה עם סוף עצוב, עד אדום מלא תלונות חצופות עד… מחברת רגילה. צריך להביע רגשות, אין לכבוש אותם, במיוחד כשבן אדם סובל. מזמן לא כתבתי ביומן האדום שלי, נשארו בו הרבה דפים ריקים. לא חשבתי שאפשר לקחת ממישהו משהו כזה. זאת הייתה המכה ראשונה אחרי מעבר הדירה הראשון. הגניבה, גנבו מאיתנו את כל המזון (היתה לי אספקת מזון גדולה) וגם את היומן הזה שהיה באותה מזוודה ואת הצמיד שלי (מסרק סמיך, מכתבים מאבא), זאת הייתה מכה אכזרית. ראשית – סכנת הרעב עצמה. שנית – גניבת שלושת החפצים החשובים האלו: היומן כי למי יכולתי לספר, לפני מי יכולתי לשפוך את לבי כשאין לי את הצמיד הכסוף היפה הזה ואין לי במה לסרק את שיערי."

את המילים הללו כתבה ב-21 בפברואר 1943 רחל רונן ז"ל בהיותה בת 17 בגטו לודז'. הפסקה הזו היא הפסקה הראשונה המופיעה בין עשרה דפי יומנה ששרדו ונמצאו לאחר השואה והיא ממחישה כמה היומן היה חשוב בעבורה וכמה יומנים היוו עבור ילדות ונערים מפלט מהזוועות שהתרחשו סביבן.

קטע מתוך יומנה של רחל רונן ז"ל מגטו לודג'. (באדיבות מכון מורשת)

בתה של רחל, נעמי קינן סיפרה כי "כשהסתיימה המלחמה אמא חזרה לגטו ושם היא מצאה את היומן" והוסיפה כי "הכתיבה והקריאה היתה הדבר הטוב ביותר, הבריחה הטובה ביותר לאורך כל תקופת הגטו, מאז פונו לשם בסוף שנת 1939 ופונו משם ב-1944 לקראת הקיץ". נעמי סיפרה שאימה היתה כותבת שירים וכותבת על עצמה כדי להתמודד עם הקושי, דבר שמילא את עולמה. אימה סיפרה לה בכאב על כך שכחצי שנה לפני סגירת הגטו דירתם נפרצה, "הטרגדיה הגדולה היתה שגנבו להם שתי פרוסות לחם" אך לצד זאת גם גנבו מביתם תיבה ובה היומן. היא המשיכה לכתוב את יומנה על דפים שהשיגה ומצאה אותם שוב לאחר שברחה מאוושוויץ. בתום המלחמה היא חזרה לגטו ואת היומן הצליחה למצוא בזבל. "היא מצאה בין זבל עופות במזבלה כמה דפים מהיומן, חלק לא ניתן היה לקרוא ואותם היא השאירה שם אבל את חלק מהדפים היא הביאה איתה לארץ" הסבירה נעמי. בהמשך, העבירה רחל את דפי היומן שניצלו לארכיון 'מורשת', אגף במכון מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' להוראת השואה ולחקרה.

רחל רונן ז"ל, זאב רונן ז"ל ובתם נעמי קינן. (באדיבות המשפחה)

לדברי נעמי, למרות שרחל לא גדלה במשפחה ציונית, בגטו היא נחשפה לחיי הקיבוץ. נעמי אומרת שאימה סיפרה לה כי כבר אז ידעה שכשתיגמר המלחמה היא תעלה לארץ ותקים קיבוץ. לאחר המלחמה עלתה רחל ארצה לקיבוץ רמות מנשה יחד עם בעלה זאב רונן ז"ל. לדבריה של נעמי השירים אותם כתבה רחל לפני ובמהלך המלחמה לא שרדו מלבד שיר אחד אותו תרגם זאב. שיר נוסף שכתבה רחל לאחר המלחמה פורסם בעלון הקיבוץ בשנת 1995. השיר פורסם לראשונה בפולנית בעלון "בוני הנגב" בדצמבר 1945, אוסטיה-לידו די רומא, ותורגם לעברית לטובת עלון הקיבוץ.

"לא עוד עולם זקן,
ושקריו לא עוד…
לעולם חדש וכן – פנינו מועדות…
אל חופים אחרים,
שקרבים ובאים –
שם כנפי נשרים ישאונו לגבהים
לתקוות לאביב… לחיים!"

דפי היומן של רחל העלו אבק במשך עשורים שלמים יחד עם יומנים רבים אחרים בארכיון "מורשת". לפני כחצי שנה תורגם יומנה של רחל מפולנית לעברית על ידי המתרגמת הפולניה, גושה קוביצה. נעמי קיבלה לפני כחצי שנה את ההודעה על תרגום היומן והתרגשה עד דמעות. ניר איציק, חוקר ב"מורשת", סיפר כי מלבד משפחתה של רחל ומשפחה נוספת, טרם הצליח לאתר את משפחות כותבי היומנים.

הפסקה האחרונה ששרדה מדפי יומנה של רחל רונן נכתבה ב-11 באפריל 1944. המילים שכתבה מתארות רגעים בחייה בתקופה השואה דרך נקודת מבטה של נערה שמבטה על העולם עודו פיקח ומלא אמונה.

"למרות מזג האוויר, המנה ומצב הרוח הגרועים, אני כותבת. יתכן סיפורה של אנקה השפיע עליי או פשוט האביב אשם. האביב התמיד יפה, המילים הנדושות האלו – זה לא בשבילנו. בכל זאת אנקה שורדת, עדיין נושמת, היא כל כך טובה כי היא ילדותית ובגלל זה בלי שיקול דעת. אני לא מתלוננת לאף אחד היות שאין לי אף אחד, עדיין אין לי אף אחד. האם זה טבעי? טוסיה חיה את חייה. היא מופנמת וגם אני מרגישה נבוכה לפניה ולמרות הכול אין לנו שום דבר במשותף. נורא לשבת מול החלון שמחוצו יורד גשם חדגוני ולחכות לארוחת ערב עם תחושת רעב ובדידות עצובה. אני מסיימת, טוסיה באה. אלוהים! אני כל כך עצובה."

"יומן זה דבר מאוד אישי", הסביר איציק, שחשיפת היומנים ותרגומם עלו מתוך פרוייקט אותו הוא מוביל."  זו לא תעודה רשמית, זה דבר שאדם כותב לעצמו בלי ידיעה שמישהו יקרא את היומן בעתיד. לכן נכתבים ביומן דברים שלא היו נכתבים בתעודות רשמיות ובמסמכים וזה נותן איזשהו צוהר לנפש האדם." לדבריו, בחר להתמקד ביומנים של נערים ונערות, כאשר בניגוד לכתבי מבוגרים העוסקים ברומו של עולם, יומניהם של צעירים חושפים את היום-יום הפשוט, את שאלות החברות והאהבה, הבדידות והכמיהה לחיים פשוטים. 10 יומנים הוציא איציק מהארכיון, שלושה מהם בפולנית, שלושה בהונגרית, שניים ביידיש ואחד בעברית. כל היומנים מלבד אלו הכתובים ביידיש כבר תורגמו והכוונה היא להוציא אותם לאור בהמשך לטובת הציבור הרחב. עד אז המעוניינים יוכלו להגיע לארכיון "מורשת" ולעיין ביומנים. כל החומרים הארכיוניים הם באדיבות מכון "מורשת" אשר שותף בהפקת וארגון העצרת המרכזית בקיבוץ יד מרדכי.