אף אחד לא שיער מה יהיו תוצאותיו הרות האסון של אותו יום שבת לוהט, בסוף אוגוסט 1929. האווירה בבית האבן רחב המידות ששכן בפאתי הכפר היהודי המתחדש על הדרך העולה לירושלים, הייתה אומנם מתוחה בעקבות מאורעות האתמול בעיר העתיקה, אך המסרים המרגיעים ששלח השייח' של אבו גוש לתושבי 'מוצא', והתחייבותו לערוב לביטחונם, אפשרו לאבי המשפחה, אריה ליב מקלב, לעסוק במצוות השבת ובמחשבות על העבודה הצפויה השבוע בכרם. באותה השבת הצטרפו לשמונת בני משפחת מקלב אורחים, ביניהם גם הרבי זלמן שאך מיפו, שנפש בבית מקלב בימי הקיץ.

יום קודם, כשהגיעו הידיעות על המון ערבי מוסת היוצא מתפילות יום השישי בהר הבית ותוקף את יהודי העיר העתיקה, ביקש אריה מבנו משה למהר אל מפקדת המשטרה הבריטית בירושלים בדרישה שישלחו כוח שיגן על בתי 'מוצא'. משה הספיק לעשות את הדרך לירושלים (ארבעה ק"מ בקירוב) ולחזור בטרם נכנסה השבת, אך כוחות המשטרה הבריטית שכללו שלושה רכבים משוריינים התמהמהו והגיעו רק בשעות אחר-הצהריים שלמחרת. כשהגיעו, כל שנותר להם היה לאסוף את אם המשפחה, חיה בתיה מקלב הגוססת ואת גופות ההרוגים החרוכות.

שמותיהם של נרצחי מאורעות תרפ"ט בעיתון "דבר", ביניהם גם שמותיהם של בני משפחת מקלב. ה-2 בספטמבר 1929. (ארכיון "דבר")

שמותיהם של נרצחי מאורעות תרפ"ט בעיתון "דבר", ביניהם גם שמותיהם של בני משפחת מקלב. ה-2 בספטמבר 1929. (ארכיון "דבר")

בין מוצא לכפר קאלוניה

בית משפחת מקלב שכן אמנם בשולי הכפר לכיוון הוואדי החוצה בין 'מוצא' היהודית לכפר קאלוניה הערבי, אך היה מקום מפגש קבוע לצעירי המושבה הקטנה שרכשו כבוד לאבי המשפחה אברהם ליב, לאוסף הספרים הגדול שלו ולפטיפון שעמד במרכז הסלון. בשעות המאוחרות של ערב שבת הגיע אחד מידידי המשפחה הערבים להתריע מפני דיבורים על התנפלות מתוכננת על בתי המושבה. בשעות הבוקר עוד הספיק להגיע השייח' של קאלוניה כדי להוסיף דברי הרגעה, ולחזק את ברית הידידות שנרקמה בינו לבין שכניו היהודים. דבריו אמנם השרו תחושת ביטחון קלה, אך המתח המשיך לעמוד באוויר החם.

לקראת השעה 12 נראו כמה עשרות מצעירי קאלוניה כשהם חמושים באבנים ובמקלות, חוצים את הוואדי לכיוון בתי המושבה. הם התחלקו לשתי קבוצות. אחת מהן פנתה לכיוון בית משפחת ברוזה והשניה לבית משפחת מקלב. משה, ששמע את ההמולה העולה מהוואדי ואת האבנים שיודו אל קירות הבית, יצא אל המרפסת לברר את מקור הרעש. הוא זיהה את צ'אלח, שרעה את עדריו של אביו, מוביל את הפורעים ולצידו שוטר ערבי חמוש ברובה. משה הספיק לצעוק דבר מה, כשכדור רובה פילח את גופו. אחותו הצעירה ממנו בשנה, רבקה, יצאה לראות מה פשר המהומה ונפגעה גם היא מיריית הרובה.

בבית נוצרה המולה. אורחות המשפחה הצעירות נאספו במהירות בחלקו האחורי של הבית, מבקשות למלט עצמן דרך החלון. אבי המשפחה, אריה ליב מקלב, שחש לעזרת בנו ובתו בחזית הבית, נפגע גם הוא מכדורי הרובה ונהרג. אשתו חיה בתיה, נדקרה מספר פעמים מסכיני הפורעים, ונמצאה מאוחר יותר על ידי בנה חיים, ששהה בבית משפחת שטיינברג כשפרצה המהומה. חיים הספיק לרוץ לבית ולמלט את שני אחיו הקטנים, חנה ומרדכי, מהחלון האחורי, ואחר כך שב לבית כדי לפנות את אמו הגוססת.

באשר לגורלה של הבת הבכורה בת ה-24, מינה מקלב, העדויות סותרות. בחלקן נרשם כי היא הייתה הראשונה להירצח מאחר והייתה בחצר הבית כשהגיעו הפורעים. על פי עדותו של אחיה חיים, הוא מצא אותה ללא רוח חיים בתוך הבית, כשבא לחלץ את אמו. כשעתיים לאחר מכן חזרו הפורעים אל הבית על מנת לבזוז ולהצית אותו.

הלוויות חללי מאורעות תרפ"ט בירושלים. 1929 (מתוך ויקימדיה)

מלבד ארבעת בני משפחת מקלב נהרגו באותה התקפה על הבית גם שניים מאורחיהם, הרב שלמה זלמן שאך ואורח נוסף בשם גלזר. אם המשפחה, חיה נפטרה מפצעיה בבית החולים 'ביקור חולים' מאוחר יותר באותו היום.

מעדויות שנשתמרו מאותו היום עולה כי גם חיים מקלב הצעיר וגם שכניו, שטיינברג וברוזה, ידעו לנקוב בשמותיהם של רבים מהפורעים. עובדה זו מעידה על היחסים הקרובים ששררו באותם הימים בין אנשי המושבה 'מוצא' לבין שכניהם מהכפר קאלוניה.

אירועים מכריעים בתודעת היישוב היהודי

ברבות הימים זכו מאורעות אותם הימים שבין ה-29-23 באוגוסט 1929 ב'מוצא' ובירושלים, בחברון, ביפו, בצפת, בחולדה ובמקומות נוספים, לשם פרעות תרפ"ט. מניין ההרוגים מהיישוב היהודי עמד על 133, כאשר כמחציתם נרצחו בחברון. אירועי אותו השבוע נחקקו בתודעה הציבורית של היישוב היהודי הקטן (כ-170 אלף איש) בארץ ישראל כתחילתה של ההתנגדות הערבית המאורגנת להתיישבות היהודים. חלק מהפעולות שנראו באותם הימים הפכו למוטיבים חוזרים המלווים את סכסוך הדמים הזה לאורך 90 השנים האחרונות: עירוב הרגש הלאומי והרגש הדתי, שיטת שילהוב היצרים בדרשות יום השישי על הר הבית ותפקידה של הפוליטיקה הפנימית, הן בצד היהודי והן בצד הערבי בהתדרדרות היחסים בין שני העמים.

דוד בן-גוריון בארוחת ערב בבה"ד 4, שבה התקיים טקס חילופי התפקיד בין הרמטכ"ל היוצא מרדכי מקלף לבין הנכנס, משה דיין. 10 בדצמבר 1953 (מתוך ויקימדיה)

מלבד השפעת אירועי אותו היום על היישוב היהודי בארץ ישראל, היו להם גם השפעה מכרעת על חייו של מרדכי מקלב בן התשע, שברח יחד עם אחותו חנה מחלון הבית ב'מוצא'. מקלב, שאיבד באותו היום את הוריו ושלושה מאחיו הגדולים, עבר לגור אצל קרובי משפחתו בירושלים. כשבגר, עם פרוץ מלחמת העולם השניה התגייס לצבא הבריטי. לאחר מכן, השתלב בתפקידי פיקוד בארגון ההגנה ובצה"ל ושינה את שם משפחתו למקלף. בגיל 32 התמנה לתפקיד הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, ולמרות ששירת בתפקיד במשך שנה אחת בלבד, הוא נחשב לאחד ממעצבי תפיסת ההפעלה של צה"ל עד היום.