"קשתה עלי מאד הפרידה. הרגעים הקשים ביותר היו בזוז המכונה ממקומה ומאחוריה ראיתי את אמא עומדת ומנופפת עם היד. הרגשתי את כל הרגשות אשר הרגישה היא. חשתי את סערת ליבה". כך תיאר ביומנו שלום פינקלשטיין בן ה-16 את הפרידה מאמו, חיה, לאחר ששיקר לגבי גילו והתנדב לגיוס לפלמ"ח בשנת 1948. כחודשיים בלבד לאחר כתיבת שורות אלו נפל פינקלשטיין בקרב בגבעת הרדאר שבהרי ירושלים.

סיפורו של שלום הוא גרסה פרטית של סיפור העם היהודי כולו במאה שעברה. משפחת פינקלשטיין, שהייתה משפחה ציונית נלהבת, שרדה את השואה בפולין ועלתה לישראל בשנת 1947. מספר חודשים לאחר מכן התעקש שלום בן ה-16 לעזוב את ספסל הלימודים ולהצטרף ללחימה על הקמת מדינת ישראל. כשאימו ניסתה לשכנע אותו שלא ללכת, ולחכות שיגיע לגיל הגיוס, הוא סירב. "מדוע לא היום?", אמר, "כי הסכנה גדולה? דווקא בגלל שהסכנה גדולה- צריכים ללכת", אמר.

את סיפורו של שלום אנחנו מכירים בזכות העובדה שהוא ואמו כתבו יומנים מפורטים למדי. "היו הרבה מאד כמוהו כמובן, הרבה הגיעו בלי משפחות, ואף אחד לא מזכיר אותם לצערנו הרב" אומרת שרית בר, אחייניתו של שלום, שעוסקת בשנים האחרונות בהנצחת זכרו. "הייחוד שלו ושל אמא שלו הוא שהם כתבו הכל. הם כתבו את הסיפור שלהם, ולכן חשוב לי שהנוער של היום יכיר את הסיפור".

שלום פינקלשטיין ז"ל (באדיבות יעל בר)

נדודים ממסתור למסתור, עד לארץ ישראל

עד לשנת 1941 חיה משפחת פינקלשטיין בעיירה הפולנית ראדז'ילוב. בני המשפחה היו פעילים בתנועה הציונית, ועסקו בסיוע למשפחות העיירה שרצו לעלות לארץ ישראל. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ותחילת הכיבוש הנאצי נמלטו רבים מיהודי העיירה, ותושביה הלא-יהודים ניצלו את המצב לשוד הרכוש שהושאר מאחור. על פי עדותה של חיה, אמו של שלום, בני העיירה ערכו טבח בו נרצחו כ-2,000 יהודים.

בני משפחת פינקלשטיין נמלטו ונדדו ברחבי פולין, ומצאו מחסה אצל איכרים שונים, עד לסיום המלחמה. בעדותה מתארת האם חיה מעשי זוועה שעשו הפולנים ליהודים, אך שומרת חסד לאותם פולנים שהסתירו את המשפחה עד לסוף המלחמה. לאחר המלחמה נפרדו בני המשפחה ועלו בהדרגה לארץ ישראל. שני ההורים היו הראשונים לעלות, ואחריהם עלו הילדים – שלום, חנה ויפה. שלושת האחים עלו לישראל דרך איטליה יחד עם 800 ילדים יהודים שהתרכזו בבית עליית הנוער בעיירה סלבינו, ובדרכם נעצרו על ידי הבריטים ונכלאו במחנה המעצר בקפריסין.

במהלך שהותם בקפריסין כתב פינקלשטיין הגדת פסח למעפילים שהיו עמו במחנה המעצר. רק לקראת סיום המנדט הבריטי והצליחו האחים להגיע לארץ, והצטרפו להוריהם.

הגדה של פסח ששלומק'ה הכין במחנה המעפילים (באדיבות יעל בר)

"אל תלך, השמש בחלונות שלנו עוד לא זרחה!"

מהיומנים עולה כי שלום בן ה-16 התקשה להשלים עם העובדה שבעוד הוא לומד בבית הספר, נערים שמבוגרים ממנו רק בכמה חודשים נלחמים למען הקמת מדינה יהודית. למרות התנגדות אמו, הוא החליט להתגייס לפלמ"ח ולשקר לגבי גילו. סביר להניח שהזיכרון הטרי של זוועות השואה היה גורם מכריע בהחלטתו.

ביומנה של חיה, האם, מתוארת שיחתה עם שלום בה הודיע לה על כוונתו להתגייס. השיחה חושפת במלוא העוצמה את המתח בין הרצון לקחת חלק בהגשמת הציונות, מול רצונה של האם לשמור על בנה ולאחד את המשפחה. האם, חיה, ביקשה משלום שיחכה עד שיגיע לגיל שמונה עשרה ותחול עליו חובת הגיוס. "אני התחלתי לדבר ולבקש משלומק'ה, שהוא לא יעשה את זה, כי הוא כל כך צעיר עדיין ועוד לא היה לו שום טוב. שהוא ימתין לכל הפחות עד שמנחם יבוא, ויטעם את הטעם של להיות ביחד עם כל המשפחה", סיפרה חיה ביומנה, "הרי השמש בחלונות שלנו עוד לא זרחה! אתה עוד לא טעמת מאור מלא! אני לא אומרת שלא תלך, אבל חכה עד שיקראו לך! אתה הרי צעיר מדי! תלך בעוד שנה. אז הרי גם כן יצטרכו חיילים!" – טענתי.

– "מדוע לא היום?" השיב לה שלום, על פי עדותה של אמו. "כי הסכנה גדולה? דווקא בגלל שהסכנה גדולה- צריכים ללכת! אני לא אלך, שני לא ילך – אז בשום מקום לא נהיה בטוחים! ישחטו אותנו ברחובות! מספיק שחטו את העם שלנו! את זוכרת, אמא, את מה שהיינו אומרים, כששכבנו בבורות: כמה טוב היה לנו, אילו יכולנו לצאת בגלוי נגד השונא! היום אנחנו יכולים ללכת בגלוי להילחם עם השונאים שלנו – אז את אומרת, שאני אחכה עד שיקראו לי! אמא! הרי אנחנו לא הולכים למות! הרי אנחנו הולכים ליצור חיים בשביל העם שלנו! וגם במלחמה הרי לא נופלים כולם! אם עלי נגזר ליפול למען העם והארץ שלנו, אז את רוצה שמישהו אחר ייפול במקומי?".

אמו של שלום מתארת את הכאב והפחד שנבעו מהחלטתו להצטרף לפלמ"ח, אבל לא את התנגדותה. נראה שהפעילה הציונית הוותיקה הרגישה שאחרי הכל, למרות החשש, אין לה יכולת או רצון לסרב להחלטתו של שלום. "הוא ראה שהמילים שלו השפיעו עלי", כתבה, "הוא הוריד את העיניים ולא יכול היה להסתכל לי בעניים, כי הוא הרגיש כמה כאב הוא גרם לי וכמה עמוק הוא קלע ללב הכואב שלי. "'אמרת כבר הכל, שלומק'ה?' – שאלתי אותו – 'דבריך היו מתאימים יותר לתעמולן'. – 'אמא, מה שאומרים לאחרים, צריכים גם להיות מוכנים לבד לעשות!' – הוא הוסיף."

"בשיחה עם אמא שלו הוא אומר בפירוש: דיברנו על זה שברגע שנוכל להילחם נגד שונאינו נעשה את זה, ואת אומרת לי שלא? במילים אחרות, הוא אומר לה שמי שמדבר צריך גם לבצע" מוסיפה שרית.

"חשתי את סערת ליבה של אמא"

ב-23 באפריל 1948 התגייס שלום לפלמ"ח. ביומנו הוא חושף שעל אף העקשנות שהפגין בשיחה עם אימו, גם הוא חשש לעזוב את המשפחה. "קשתה עלי מאד הפרידה", כתב, "הרגעים הקשים ביותר היו בזוז המכונה ממקומה ומאחוריה ראיתי את אמא עומדת ומנופפת עם היד. הרגשתי את כל הרגשות אשר הרגישה היא. חשתי את סערת ליבה. נגד עיני צף הערב בחזור אבא ויפה מעבודה והמבוכה אשר תשרור בו. הדרך עברה בשלום ובהגיעי לתל-אביב היתה בי התשוקה להודיע שאני נמצא כבר במקום. ידעתי שאמא תחכה בכליון עיניים לעתון הערב. היום הראשון עבר בסדור. בכל מסדר החליפו לנו את הצריפים ואת הקבוצות. לפנות ערב כתבתי מכתב ואינני יודע אם הוא כבר הגיע ליעודו", כתב ביום הגיוס.

שלום פינקלשטיין ז"ל, בשירותו בפלמ"ח (באדיבות יעל בר)

מקטעי היומן אפשר להבין ששלום הספיק להשתתף במספר קרבות במהלך שירותו הקצר. ככל הנראה הוא השתתף במספר קרבות היסטוריים, ביניהם הקרב על בית מחסיר, משלט 16 והקרב בקטמון. הוא נפל חודשיים בלבד לאחר גיוסו, בקרב על הרדאר ב-26 במאי 1948, ימים ספורים לאחר הקמת המדינה.

"הימים מביאים את שלהם. הזמן חולף אנחנו כבר נמצאים מהעבר השני של המנדט. אנחנו כבר עומדים בתוך תקופת הפלישות מהארצות השכנות. אנחנו עומדים ונעמוד נגדן", כתב שלום ביומנו ב-17.5, אחרי עזיבת הבריטים את הארץ ופלישת מדינות ערב. שלום מתאר ביומנו גם את חלקו בקרב בבית מחסיר, שם היה חלק מכוח חילוץ שפינה את הפצועים: ".. למחרת יצאנו. המטרה היתה לכבוש את הכפר בית מחסיר ועל ידי זה לפנות את הדרך לתחבורה עברית…..הפעם שמו לנו הערבים מארב. הם כנראה השגיחו בעמדות שהיו בנויות על המשלט …יצאו למשלט בו היינו ביום אתמול. כשהגיעו לשמה נפתחה עליהם אש חזקה וכתוצאה מזה נפל אחד ושניים נפצעו הם התחילו לסגת… אני ועוד שלושה חיילים העברנו פצוע בראש. הדרך היתה קשה עד מאד בעליות והירידות מהטרסות…. בדרכנו חזרה העלינו מהכביש להרים אוכל. עד הערב נחנו. בערב יצאנו לכבוש את המסרק בו היו מבוצרים הערבים."

המכתב שלא נענה

שבוע לפני מותו כתב שלום את הפסקה האחרונה ביומנו. "בצהרים קבלתי מכתב מהבית. זהו המכתב הראשון מאז הפרדי בפעם האחרונה. המכתב כאילו נשב בי רוח חדשה, העמיד אותי יותר על המציאות בבית. חשבתי בערב לענות. אבל כפי הנראה עוד מעט נצא ורק מחר אענה" הוא כתב. ב-26.5 נפל שלום בקרב על גבעת הרדאר, והוא קבור בבית הקברות בקריית ענבים.

לאחר מותו החליטה אמו להגשים את אחת משאיפותיו הגדולות – לתעד את סיפור משפחת פינקלשטיין בשואה. בשנים שלאחר מכן כתבה חיה פינקלשטיין את סיפור המשפחה, והוא נמצא בגרסה פתוחה באינטרנט.

היום עוסקות שתי אחייניותיו, שרית ושלומית, בהנצחת זכרו. כחלק ממאמץ זה הולחן שיר שכתב שלום בזמן שהותו במחנה המעצר בקפריסין בשם "תיבת גומא", כחלק מהגדת הפסח שחיבר. בשיר משווה שלום בין תיבת הגומא שבה הושט משה ונמשה על ידי בת פרעה לבין ספינת המעפילים שהאמין שתביא אותו סוף סוף לארץ ישראל. את השיר הלחינה וביצעה לימור זוהר.