שלושה מיליון עולים, מכל קצוות העולם, הגיעו לישראל מאז הקמתה. הם בנו כאן את ביתם ותרמו במעשיהם לביטחונה ולשגשוגה. אחד הקשיים המרכזיים של העולה בגיל מבוגר הוא התעסוקה – במה יעבוד? האם יוכל לפרנס את בני משפחתו? האם יוכל לעבוד במקצוע שבו למד ועבד בארץ המוצא? האם יצליח להתגבר על פערי השפה והתרבות בעבודתו? שישה עולים, ישנים וחדשים, מארצות שונות ובעלי מקצועות שונים, שיתפו אותנו בסיפור העלייה והעבודה שלהם. לכולם לא היה קל – לא תמיד עובדים במקצוע, הבירוקרטיה מסבכת וגם המנטליות הישראלית שונה ממה שהכירו. אך כולם מצאו ערך ומשמעות רבה בהיותם עולים במסגרת עבודתם: היכולת לסייע לעולים אחרים ולהבין את מצבם, וגם ידע ייחודי שהביאו עמם מארץ המוצא. אלו הסיפורים שלהם:

נטליה עלתה מרוסיה ועובדת כמטפלת סיעודית: "הרגשה של סיפוק ושליחות"

נטליה נרסטלנקו, ממקימות איגוד המטפלות הסיעודיות, עלתה מרוסיה בשנת 1995. ברוסיה היא היתה אחות מוסמכת, אך בישראל היא החלה לעבוד כמטפלת סיעודית. ההתחלה, היא מספרת, לא היתה פשוטה: "לא קיבלו את התעודה שלי כאן בארץ בגלל חוסר שעות וביקשו שאעשה הכל מהתחלה. שם עבדתי באונקולוגיה. ברוסיה החזיקו חולים סיעודיים בבתי חולים עד הסוף, אז היה לי הרבה רקע בתחום".

נטליה נרסטלנקו (שניה משמאל) (תמונה באדיבות המצולמת)

עבור נטליה, לא מדובר רק בעבודה. "אני עובדת עם ניצולי שואה. יש לי מטופלת סיעודית מורכבת, ואני מחזיקה אותה בחיים כבר עשר שנים בבית. המקצוע הזה נותן לי הרגשה של סיפוק ושליחות. הרגשה שאנשים זקוקים לי. זה נותן כח לחיות ולעבוד. גם פגשתי אנשים נחמדים".

היותה 'עולה ותיקה' מאפשרת לה לסייע לעולים אחרים. "יש לי למשל זוג שהם עולים חדשים מרוסיה, ועוד משפחה שהיא לבד בארץ וגם עלתה מרוסיה והיא לא מדברת עברית, אז אני עוזרת להם בכל מיני דברים של בירוקרטיה", מספרת נטליה, "למשל לא מזמן עזרתי לאחת המטופלות לסדר את עניין הכסף של שכר הדירה. הלכתי איתה למשרדים ועזרתי לה במה שצריך".

בשנה האחרונה החלה נטליה, יחד עם מטפלות נוספות, להקים את התאגדות המטפלות הסיעודיות בהסתדרות. "הצלחנו לאסוף כבר 20 אלף נשים דוברות שפות שונות להתאגדות. אנחנו מפעילות קבוצה ברוסית, ערבית, עברית ואפילו אמהרית. יש לנו קבוצה בכל עיר, היינו בוועדות הכנסת והצפנו את הנושא שלנו, ואנחנו מתקדמות לאט ובנחישות אל ההסכם הקיבוצי. אני מנהלת עכשיו מאבק על תנאי ההעסקה, ואני מקווה שזה ישנה את המצב בכלל של טיפול סיעודי בבית בארץ, שההעסקה תתחיל להיות כמו שצריך. זה גם יעזור לקשישים שמקבלים את הטיפול הזה".

חן עלה מאתיופיה ועובד כנהג אמבולנס: "הרבה נתינה וסיפוק"

חן אסייאס (40) עלה מאתיופיה בשנת 1980, בהיותו בן שנה. כיום הוא עובד כנהג אמבולנס במגן דוד אדום. היום הוא מתגורר באשדוד, נשוי למלכה ואבא לשלושה.

"כשרואים אותי אז לפעמים אנשים שואלים מה התפקיד ואני מסביר להם. אני חושב שאני מבין עולים יותר בקלות בגלל שאני בעצמי עולה. בכלל זה מקצוע שיש בו הרבה נתינה וסיפוק. יש בו הנאה ולומדים דברים מעניינים. יש מקרים שאני יודע שהצלנו חיים. למשל הגענו לגברת שהיתה לה רגישות לתרופה מסוימת וקיבלה את התרופה בלי לדעת על הרגישות. היא התחילה להתנפח והיה לה קוצר נשימה. נתנו לה זריקת אטיפן, ואחרי מספר דקות היתה הקלה משמעותית. היא מאוד הודתה לנו על זה".

חן אסייאס, נהג אמבולנס (תמונה באדיבות המצולם)

אסייאס הגיע לעבודתו בעקבות השתתפותו בתכנית "למרחק" של ג'וינט תב"ת (תנופה בתעסוקה) – תכנית תעסוקה ייעודית ליוצאי אתיופיה, המתמקדת בקידום תעסוקתי ובפיתוח קריירה. התכנית פועלת באמצעות מרכזי תשתית מקומיים כגון מרכזי צעירים ומרכזי תעסוקה, ומבקשת להנגיש תכניות נוספות עבור הקהילה, לחשוף למגוון השירותים המסופקים בתשתיות המקומיות ולתת מענה לצרכים ולחסמים הייחודיים של צעירים יוצאי אתיופיה. "חשוב שכולם ידעו שאנחנו כעולים צריכים להתפתח בכמה שיותר תחומים", אומר אסייאס, "כל תחום שאפשר להתפתח בו ולתרום לחברה ולעצמך, אנחנו צריכים להיות שם".

אנייס עלתה מצרפת ועובדת כסטטיסטיקאית: "לא רציתי לוותר על המקצוע שלי"

אנייס טופיול (48) מגבעת שמואל. עלתה לארץ לפני שלוש שנים מצרפת עם בעלה ושתי בנות. כיום היא עובדת בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במקצוע בו עבדה בצרפת – סטטיסטיקאית וכלכלנית. "בצרפת עבדתי ב insee- (המכון הלאומי של צרפת לסטטיסטיקה ומחקרים כלכליים, יושב בפריז)", מספרת אנייס, "התמחיתי בעבודה עם תאגידים גדולים ובכל הנושאים והתהליכים הקשורים לגלובליזציה. לקחתי חלק בפורומים מקצועיים רבים, בהם של ה-OECD וה-Eurostat", היא מספרת.

"כשהחלטנו לעלות לארץ, הייתי מוכנה לעבוד בתחום אחר ולשנות גם מקצוע במקרה הצורך. למרות שהייתי בתפיסה הזאת, לא רציתי לוותר על המקצוע שלי בלי לפחות לנסות להמשיך את מה שעשיתי בצרפת. אז עוד בצרפת יצרתי קשר עם מומחים שעובדים בתחום שלי בארץ בלמ"ס. הסברתי שאני מעוניינת להמשיך לעבוד בתחום ולתרום מהניסיון והידע שצברתי, ואפילו הצעתי להתנדב בהתחלה כדי להוכיח את עצמי. כך התחלתי לעבוד בלמ"ס, וכיום אני נהנית מאוד בעבודתי ולומדת דברים נוספים מדי יום. אני מאמינה שגם בלמ"ס נהנים ממני; תרמתי להם ידע רב על הרקע הבינלאומי בנושא הגלובליזציה ואני עוזרת לארגון ליישם הנחיות בינלאומיות חדשות בתחום התעשייה. מאז העלייה לארץ התקדמתי מאוד, גם בשפה העברית וגם בידע על המשק הישראלי והעסקים בו".

אנייס טופיול (תמונה באדיבות המצולמת)

"לשמחתי, גם אנשי המקצוע במקום העבודה שלי (ובמיוחד המנהלת הישירה שלי) וגם עמותת "קעליטה" (ארגון הגג של עולי צרפת בישראל) עזרו לי רבות – בתהליך הקבלה לעבודה, במילוי טפסים, בכל הנדרש מול נציבות המדינה, ולשמחתי – בעזרת הסיוע הרב שקיבלתי – הצלחתי לעבור את המכרז לפני כשנה וכיום אני עובדת באופן קבוע".

אנייס אמנם הצליחה להיקלט לעבודה במקצוע שלה, אבל חשוב לה לציין שעולים רבים אחרים אינם מצליחים בכך. "לצערי, חלק מהעולים מצרפת מתקשים למצוא תעסוקה בארץ. בולטת במיוחד מצוקת האחיות והאחים הסיעודיים המורשים שעלו לארץ מצרפת, שלמרות הידע שלהם, ולמרות שמערכת הבריאות בישראל משוועת לאחים ואחיות, אינם יכולים לעבוד במקצוע שלהם ונאלצים לחפש פתרונות אחרים".

אמה עלתה מאנגליה, עובדת סוציאלית: "יש לי ראייה וערכים פמיניסטיים שהבאתי מאנגליה"

אמה גרנט רוזנהד (43). עלתה לארץ בשנת 1999 מאנגליה. כיום היא חיה בנצרת עילית, בקיבוץ המחנכים העירוני 'משעול' של תנועת המחנות העולים. היא עובדת סוציאלית ב'אופק נשי', תכנית שיקומית טיפולית של משרד הרווחה לנשים שמעוניינות לצאת ממעגל הזנות.

אמה עלתה לארץ לאחר סיום לימודיה מתוך רצון לתרום לחברה הישראלית. היא מספרת שתמיד רצתה לעבוד עם נשים. "אחרי שעליתי התנדבתי במרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית בירושלים אז כנראה שיש לי נטייה לשם".

היא מספרת שהשפה העברית מקשה עליה בעבודה, ולטענתה יש לה מעט מטופלות שלה שהשפה האנגלית עוזרת להן. "אם הייתי מדברת ערבית או רוסית זה היה עוזר לי יותר", היא אומרת, "אבל אני מכירה את החוויה של העלייה ומה זה אומר לעזוב הכל. שתינו באנו ממקום רחוק ונפרדנו ממשהו. יש מילים ששתינו לא מבינות. זה עוזר לנו להיות בגובה העיניים. גם לי יש דברים שאני לא יודעת כי עליתי".

אמה גרנט רוזנהד (תמונה באדיבות המצולמת)

גם אחרי עשרים שנה בישראל, אמה מרגישה פערים בהיכרות עם התרבות הישראלית. "זה שהשפה שלי לא מושלמת זה מקשה עלי, בין היתר כי את שפת הרחוב אני לא מבינה. יש לי שפה של אולפן ויש דברים שאני מפספסת בשיחות עם המטופלות. באופן כללי ההקשר התרבותי קצת חסר לי, אף פעם לא הצלחתי לפרוץ. שירים, בידור, זה פשוט דברים שאני פחות מכירה".

למרות הפער בשפה, אמה מרגישה שהביאה איתה לארץ מטען ערכי ונקודת מבט פמיניסטית שלא קיימים מספיק בחברה הישראלית. "בגלל שאני עולה או בגלל מי שאני יש לי ערכים וראייה שהבאתי מאנגליה, כפמיניסטית. איך נגיד, זה לא משהו שקיבלתי פה בישראל".

אולגה עלתה מרוסיה ועובדת כרופאה: "התרבות שקיבלתי עוזרת לי לעזור לאנשים"

ד"ר אולגה טברסקי עלתה לארץ מסנט פטרבורג שברוסיה, בשנת 1990. היא עובדת במקצוע שאליו הוכשרה ובו עבדה ברוסיה – רופאה. "המקצוע שלי הוא לעזור לאנשים, ואני משתדלת כמיטב יכולתי לעשות את זה. אין ספק שידיעת השפה הרוסית עוזרת לי לעזור לאנשים שעוד לא יודעים עברית".

היא חושבת שיש הרבה דברים שהחינוך שהיא קיבלה ברוסיה משפיע עליה היום. "המנטליות שהגעתי איתה מרוסיה, התרבות הכללית שקיבלתי עוזרת לי לעזור לאנשים. גם בלי קשר לרפואה. יחס לאנשים. חינוך. דברים כאלה".

למרות שהיא כבר שלושים שנה בארץ, עדיין יש סוגיות שמפתיעות אותה. "יש כאן דברים שהמנטליות שונה, למשל היחס לדת ופוליטיקה. אבל אני מסתדרת".

איצ'ה עלה מבריטניה והקים עסק לשמחות ואירועים: "הישראלים נותנים אמון רב מאוד בחוצניקים"

איצ'ה דזאלובסקי, צעיר חרדי נשוי ואב ל-5, עלה לארץ מסטמפורד היל שבלונדון החרדית, מתגורר כיום בירושלים, ועוסק בארגון שמחות ואירועים. "כשהזמנתי ברית לבן שלי לפני 6 שנים, חטפתי צביטה מהשירות והיחס שקיבלתי, לעומת מה שהורגלנו בבריטניה. החלטתי להקים את 'אשמחתא' – עסק למתן שירותי אירועים מא' עד ת' – לכל אירוע בירושלים. בניתי על מושגי שירות בריטיים". הוא הסתייע במתחם העסקים החרדי Bizmax בירושלים, בו עולים רבים נפגשים ועובדים  בOpen Space ליזמות חרדית ועסקאות.

איצ'ה דזאלובסקי (תמונה באדיבות המצולם)

להפתעתו של איצ'ה, הוא זכה לאמון רב מהלקוחות בארץ. "הישראלים דווקא נותנים אמון רב מאוד בחוצניקים, לעומת האמון הנמוך לו זוכה הישראלי המגיע לחו"ל", סיפר, "אולי כי החוצניקים נתפסים ונראים תמימים וישרים מול הישראלי המפולפל יותר, ופחות יודעים לנצל את הלקוח. לעולה חרדי יש גם יתרון של שפת האנגלית, והוא נתפס כנוח ושלו יותר מהעובד הישראלי. עם זאת, השוק הישראלי איתגר אותי הרבה יותר מבחו"ל ומאלץ יצירתיות תחרותית".

מלבד קושי בהסתגלות לטמפרטורה האופיינית לישראל, מתאר איצ'ה קושי להתמודד עם הקיטוב החברתי והיחס לחרדים במדינה. "חוצניקים לא פיתחו את החסינות הנדרשת, וגדלו על כבוד הדדי בין יהודים מכל גוון. רק אתמול עברתי בידוק בכניסה למשרד ממשלתי תוך שמאבטחת ציינה בפניי "איך זה לא לעבוד ולהשתכר 6,000 ₪ – לא גן עדן?". כשמסתכלים עלינו כ'פרזיטים', זה משפיל, מפלה, וכואב מאוד לחרדי, בעיקר מחו"ל – מאחר שאני ואשתי עובדים קשה לפרנס חמישה ילדים, כמו רוב החרדים בישראל – זאת במקום לחיות חיי נוחות בלונדון".