שם: ארקדי ויינר | גיל: 40 | מקום עבודה: בית החולים הגריאטרי "שמואל הרופא" | נשוי (אשתו עובדת כאחות מיילדת בביה"ח קפלן) + 3 | מקום מגורים: גדרה

מה התפקיד שלך?
"אני משמש כסגן אחות אחראית במחלקת מונשמים ועובד בבית החולים מזה שלוש וחצי שנים. המטופלים במחלקה הם אנשים שניסו לגמול אותם ממנשם ומכל מיני סיבות לא הצליחו. במערכת הבריאות מגדירים אותם כמונשמים כרוניים וכך הם מגיעים אלינו. בין הדברים שאני אחראי עליהם: שיבוץ העובדים, פיקוח על עבודת הצוותים, הכוונת העובדים והדרכתם, וכמובן, ליווי המשפחות שהוא חלק בלתי מבוטל מתפקיד האחות. אנחנו משתדלים לערב את המשפחות בכל מה שקשור לטיפול. המטרה שלי היא שהם יהיו רגועים גם כשהם לא נמצאים ליד היקר להם."

מדוע בחרת במקצוע הזה?
"הכל התחיל מפציעה של אחי הגדול בצבא. הייתי אז בן עשרים בערך והגעתי אליו לביקורים בבית החולים. שם הכל היה מול העיניים שלי. ראיתי את עבודת האחיות ומאד התחברתי לזה. ואז נפלה ההחלטה. זה קשור גם לאישיות, לרצון לעזור, לנסות ולתרום ולאהוב את התוצאה. וכמובן שיש את התקשורת עם המטופלים. אני בנאדם שאוהב מאד לעבוד עם אנשים, לדבר עם אנשים ולהדריך אותם ויש לי את הידע והיכולת, אז למה לא? כ-11 שנים עבדתי בחדר המיון ויום אחד קמתי בבוקר והחלטתי לעשות שינוי ולפנות לכיוון הגריאטרי. נכון להיום אני מרוצה מהשינוי."

מה אתה אוהב בעבודה שלך?
"הדבר שהכי מספק אותי בעבודה זה שכל הסובבים אותי מסופקים. שהצוות מסופק מהעבודה איתי ומעבודת הצוות, ולגבי משפחות המטופלים – אני רואה את החיוך וזה מספיק. לא צריך אפילו מילים. החיוך אומר הכל."

מה קשה לך בעבודה?
"זה תחום מורכב. סידור העובדה עצמו קשה, שעות העבודה הן במשמרות. הצוות שאני אחראי עליו מורכב מאנשים בעלי משפחות שעובדים בערבים ובלילות, נותנים את המקסימום שהם יכולים, ולמרות זאת הסיעוד לא נחשב למקצוע אלא למשלח יד. יש לזה השלכות שנוגעות כמובן גם למעמד, להכרה ולשכר. זו טעות ענקית שלא מצליחים לתקן וזה דבר אחד שמתסכל אותי.

"קושי נוסף הוא כשאני מוביל תהליך עם מטופל ואני לא רואה תוצאה טובה בסוף. כשמטופל מתדרדר או נפטר. משקיעים מאמצים רבים ולא תמיד מצליחים. אין פה שחור ולבן, זה לא מקצוע מדויק ולעתים נכשלים. זה מאד עצוב."

ספר על חוויה משמעותית ומרגשת שחווית בעבודה.
"יום אחד קיבלנו למחלקה בחור צעיר יחסית, בן 50+, שלא הצליחו לגמול אותו ממנשם בבית החולים הכללי. הוא הגיע אלינו מוזנח ברמות מטורפות עם פצעים נוראיים. הוא היה בהכרה מלאה והיה מודע למה שקורה סביבו. כאב לי לראות את ההזנחה הזאת. מה שריגש אותי זה שאחרי ארבעה חודשים הבחור הזה יצא מהמחלקה שלנו על שתי הרגליים עם אפס פצעים, מדבר וצוחק איתנו."

הצלתם אותו.
"חד משמעית כן. הוא חזר אחר כך לבקר אותנו וזה היה מאד מרגש. מי שלא ראה דבר כזה לא יכול להבין."

מה היית רוצה לומר לציבור הישראלי לרגל שבוע האחיות?
"מאד חשוב לי להגיד לאנשים – צריך שתהיה לכם הרבה סבלנות. אלו שעובדים בבתי החולים ולובשים מדים, הם גם אנשים. עם משפחות, עם ילדים. הם באים יום יום לעבודה ולפעמים יוצאים אחרי המשמרת עם חוויות לא נעימות של אלימות מילולית ולפעמים גם אלימות פיזית. צריך הרבה סבלנות."