שם: עדי טיגר | גיל: 47 | מקום עבודה: חדר הלידה בבית החולים 'פוריה' | נשואה + 4 | מקום מגורים: קיבוץ מחניים
מה התפקיד שלך?
"התפקיד שלי הוא ללוות את האישה ובן או בת זוגה באחד מהתהליכים הכי משמעותיים שהאישה עוברת בחייה, לתת לה את כל מה שהיא צריכה מבחינה מקצועית, מנטלית, רוחנית, ובעצם מכל אספקט שאת יכולה לחשוב עליו, מתוך מטרה שהאישה תצא בתחושת חוויה מעצימה. האופן שבו האישה ילדה ממש לא משנה. בין אם זו לידה ללא משככי כאבים או עם, לידה מכשירנית או בניתוח קיסרי. אני מאמינה שהחוויה שממנה יוצאת אישה אחרי לידה הולכת איתה הלאה, להמשך החיים שלה ושל המשפחה שלה. אני רוצה שאישה תצא מהלידה בהרגשה שהיא כבשה את האוורסט."
מדוע בחרת במקצוע הזה?
"הסיבות משתנות עם הזמן. בתחילת דרכי היה לי חשוב "לגעת בחיים עצמם" ולהיות נוכחת עבור האשה ברגעים כל כך משמעותיים. עם הזמן והניסיון הסיבות מתרחבות, וכוללות את המשמעות והחשיבות שיש מבחינתי להשפיע בכל לידה, ולו במעט, על האופן בו האישה הולכת לביתה. אישה שיוצאת מהלידה בתחושה מעצימה תמשיך עם התחושה הזו בביתה, עם בן זוגה, התינוק ומשפחתה. אם היא תצא בתחושה קשה, הסיכון שתמשיך כך בביתה כמובן עולה. מה שיפה במקצוע המיילדות זה שזה מקצוע מאד דינמי. האפשרויות להתפתחות וללמידה הן אין-סופיות".
מה את אוהבת בעבודה שלך?
"אני מאד אוהבת את העבודה עם הצוות שאני חלק ממנו. יש לנו צוות מאד רב-גוני ויש לנו קשר מאד טוב עם הרופאים. עבודה בבית חולים זה המקום שבו עושים שלום, כי פוגשים כל כך הרבה מגזרים ותרבויות, והמטרה היא אותה המטרה. בבית החולים באמת שאין שום משמעות למי אתה ומה אתה ומאיפה אתה בא. זה מקסים בעיני. אתה נמדד על פי המקצועיות והאנושיות שלך. זה דבר מאד משמעותי עבורי."
מה קשה לך בעבודה?
"הקשיים הם בעיקר החוסר בכוח אדם, וזה משליך על הכל. מדובר בעומסים בלתי נתפסים. מערכת הבריאות בארץ נמצאת על הקצה. השירות הוא מקצועי וברמה גבוהה, אבל בעיית חוסר התקנים יוצרת מצב בו לעתים קרובות אי אפשר לתת את השירות שאני רוצה לתת לאישה. לעתים אני צריכה לעבור בין ארבע נשים, וכך גם החברות שלי. אני מוצאת את עצמי עובדת עם אישה ובאופן אבסורדי מתנצלת בפניה שאני חייבת לצאת רגע החוצה, לעבור למקום אחר, וזאת המציאות שלנו. פעמים רבות מדובר במקרים ממש מסוכנים בהם מעט כוח אדם צריך להתמודד עם מצבים מאוד מאתגרים ולא פשוטים. קושי נוסף הוא האופי הישראלי של חוסר סבלנות לתהליך הלידה.
"חוץ מזה, אני חושבת שהפריפריה נמצאת במקום אחר לגמרי מהמרכז. ההשקעה שיש שם, בכל הנושא של השתלמויות ולימודים וכמובן גם התקינה. אמנם זה קשור גם למספר הלידות, אבל עדיין, יש הבדל עצום בין מה שקורה במרכז למה שקורה בפריפריה.
"לדעתי המיילדות בארץ נמצאת במקום מאד בעייתי. מיילדות צריכות להיות גם במרפאות, בליווי ההיריון. מרגע התכנון ועד הלידה ואחריה. זה נקרא 'מודל המיילדות' והוא פועל במדינות מפותחות אחרות. בישראל הוא לא קיים, והקשר של המיילדות עם הנשים נעשה רק בחדר הלידה."
ספרי על חוויה משמעותית ומרגשת שחווית בעבודה?
"לצערי איבדתי את אמא שלי לפני שילדתי את הילדים שלי, ולא זכיתי שהיא תהיה נוכחת בלידות שלי ובשלב שאחרי הלידות, שזה שלב משמעותי בו האישה כל כך זקוקה לאמא שלה. זכורה לי לידה שהאמת היא שאפילו לא יילדתי אותה, רק נכנסתי לעזור למיילדת. וגיליתי שהיולדת איבדה את אמא שלה זמן קצר קודם לכן. היא לא הפסיקה לבכות ולקרוא לאמא שלה במהלך כל הלידה. נולדה לה בת, ואני זוכרת שהיא אמרה שזה משהו שאמא שלה נתנה לה. כל כך הזדהיתי עם התחושות שלה. התפרקתי שם לחלוטין. חדר לידה זה מקום שהכל פתוח בו, תרתי משמע. זה מה שעלה לי בראש עכשיו, אבל באמת שכל לידה היא פשוט עולם ומלואו ומרגשת וממלאת. אם לא הייתי מרגישה את זה לא הייתי עובדת בזה."
מה היית רוצה לומר לציבור הישראלי לרגל שבוע האחיות?
"כל אחד נולד. אני חושבת שמקצוע המיילדות בארץ לא נמצא במקום שמגיע לו מבחינת תשומת הלב, המשאבים, הרצינות וההשקעה. אפשרויות הבחירה של אישה כיצד היא רוצה ללדת הן מאד מוגבלות. רוב הנשים מגיעות לחדרי לידה בבתי חולים.
לכל אישה יש את הזכות לבחור איך ללדת בצורה בטוחה, מוגנת ומקצועית. בניגוד למדינות אחרות שבהן לידות בית מקובלות ומעוגנות בחוק, בישראל אין גיבוי ללידות בית ומרכזי לידה נסגרו על ידי משרד הבריאות, כך שלאשה אין באמת חופש בחירה. לדעתי אנחנו יורים לעצמנו כדור ברגל. העומסים במחלקות היולדות הם בלתי אפשריים, וזה מביא אותנו למצבים רפואיים שלאו דווקא חייבים לקרות, התערבויות מיותרות, חוסר שביעות רצון של היולדות ועוד. המערכת נמצאת על הקצה. המצב לא מאפשר התפתחות, התייעלות ומחשבה קדימה. עד שמערכת הבריאות לא תעמוד בראש סדר העדיפויות הציבורי, אנחנו נהיה בבעיה."
