בעבור מאות אלפי פנסיונרים, שעון החול הולך ואוזל: אם לא תתקבל החלטה שתמנע זאת, בחודש הבא צפוי הקיצוץ של כ-1.26% בפנסיות של מבוטחי הקרנות הוותיקות. אם אכן יקוצצו הפנסיות מדובר יהיה באירוע חסר תקדים, שצריך להדאיג לא רק את הקשישים אלא את כולנו. מעבר לפגיעה הישירה באחת האוכלוסיות החלשות בישראל, קיצוץ הפנסיות הוא תקדים בעייתי בשאלת המחויבות של המדינה לאזרחיה.
אם מתרגמים את הקיצוץ לקצבה הבודדת, מדובר בעשרות עד מאות שקלים בחודש לקשיש. מדובר בסכום בו הם תלויים לחלוטין למחייתם, ולחלקם, שלא זכו להזדקן עם נכסים רבים, בהתלבטות בין תרופות לאוכל. מהצד שני בעבור קופת המדינה, הוצאה של כ-200 מליון שקלים בשנה, או 17 מיליון בחודש, אינה עול כלכלי שלא ניתן להכיל. סטייה של 0.05% מהתקציב. מעבר לכך, אם הקיצוץ בקצבאות הגמלאים יצא לפועל, מדובר במשבר חברתי שמשמעותו חורגת מעבר לקיצוץ הספציפי. למעשה, הוא שובר את תפיסת המחויבות של המדינה לאזרחיה בנקודה החלשה ביותר.
במשבר הזה אין שני צדדים. המדינה היא זו שאמרה לחוסכים, עוד ב-1995, כי הקרנות לא יוכלו לעמוד בהתחייבויות שלהן לחוסכים וסגרה את הכניסה לקרנות. המדינה היא זו שב-2003 הלאימה את הקרנות כדי להציל אותן, ובתמורה הבטיחה להזרים אליהן 78 מיליארד שקלים שיכסו את הגרעון האקטוארי שכביכול נוצר בהן. המדינה היא זו שקבעה את המנגנון שבמסגרתו מחויב משרד האוצר לממן גרעון שייגרם לקרנות במידה וגיל הפרישה לנשים לא יעלה. המדינה היא זו שלא מצליחה להסדיר את העלאת גיל הפרישה לנשים.
את כל הפעולות הללו עשתה המדינה באופן חד צדדי. גם הפעם, המדינה מודיעה למבוטחים כי קצבתם תקוצץ. והמבוטחים שקצבתם מקוצצת מי הם? המחוברים? הטייקונים? ריכוזי הכח של המשק עם השאלטרים הידועים? מדובר בעובדים ותיקים בעשור השביעי לחייהם, פנסיונרים בעשור השמיני והתשיעי, מהם החליטה מדינת ישראל לקחת כמה שקלים בכל חודש כדי לאזן את החשבון. חלקם עדיין פעילים ואפילו עובדים, אבל רבים מהם נמצאים כבר עמוק בתחום הגריאטרי. רבים מהם אינם יכולים לצאת להפגין ולזעוק כנגד העוול שנעשה להם.
חומרת ההחלטה לקצץ בפנסיות נובעת לא רק מחד הצדדיות שבה ולא רק מהעובדה שמדובר בעוול מיותר כנגד מי שאין ביכולתו למחות. חומרתה של ההחלטה בעובדה שהיא שוברת את חוזה הערבות ההדדית שבין המדינה לאזרחים.
במקרה הזה לא מדובר בהפרת החוזה ה'עקרוני' לפיו המדינה ערבה לשלומם ולרווחתם של אזרחיה, ולכנסת ולממשלה עומדת האחריות להחליט כיצד ליישם אותו – איזה שירות חברתי לספק, או היכן לבנות בית חולים ומתי. הפעם מדובר בקיצוץ חד צדדי בהתחייבות חוזית מול פנסיונרים שעבדו כל חייהם והפרישו ממשכורתם לפנסיה. היה להם הסכם קיבוצי שהגדיר את הזכויות שעבורן הם הפרישו משכרם בכל חודש, במשך שנים. הם את הצד שלהם בעסקה מילאו.
המשק המשגשג שבו אנחנו חיים היום נשען על פרות עמלם של אותם הפנסיונרים. נכון, תוחלת החיים עלתה, אבל יחד איתה גם צמח המשק הישראלי, התוצר זינק והפריון לשעת עבודה עלה. האבסורד הוא שככל שאנחנו מייצרים יותר בכל שעת עבודה כך אנחנו צריכים לעבוד יותר שנים כדי לשרוד את שנות הפרישה, וככל שהחברה שלנו עשירה יותר כך היא מפקירה את החוליות החלשות שלה.
הפנסיונרים, אלו שכוחם עדיין במותנם, יצאו להפגין היום מול קרית הממשלה. 'אל תיגעו לנו בפנסיה' , הם יזעקו, בהפגנה שאין צודקת ממנה. זה אולי נראה שהם נאבקים על כמה שקלים בחודש בקצבה שלהם, אבל האמת היא שהם נאבקים על האפשרות שלנו להזדקן במדינה שלא מפקירה את אזרחיה.