האוכלוסייה באתיופיה גדלה בשנים האחרונות והכלכלה צומחת. המשק האתיופי צמא למקומות עבודה והמדינה מזמינה השקעות בינלאומיות תוך שימוש בגורם המשיכה העיקרי שלה, שהוא שכר נמוך ואיסור התאגדות. ה"מירוץ לתחתית" של המשק האתיופי, והאופן בו איגודי עובדים מקומיים וגלובליים מנסים להתגונן מפניו, על האתגרים, המלחמות, האסטרטגיות והמעשים- כסיפור מקרה מאפיין.
תעשיית הטקסטיל הולכת וגדלה באתיופיה, כאשר למעלה מ-90% מהעובדים הן נשים, והמשכורות אינן מאפשרות מחיה ראויה. האיגודים המקצועיים במדינה מצויים בקרב על עתיד שוק העבודה, ובתעשיית הטקסטיל כמו גם בשרשראות ייצור נוספות, הסיפור המקומי הוא בעצם גלובלי.
האיגודים המקצועיים במדינה מייצגים רק 10% מכוח העבודה של המדינה, המונה למעלה מ-44 מיליון עובדים המועסקים במגזר הפרטי, והחוק אינו מאפשר לעובדי המגזר הציבורי להתאגד. בנוסף למספר המאוגדים הנמוך, יש ייצוג נמוך של נשים באיגודים. למרות כל זאת, מול כוחות השוק החזקים והכלכלה החופשית ההגנה האמיתי על העובדים מגיעה מהאיגוד.
המקרה של פארק התעשייה חוואסה
ב-7 במארס השנה, אלפי עובדי טקסטיל יצאו בשביתה בפארק התעשייה הגדול ביותר באתיופיה, חוואסה, בדרישה לשכר טוב יותר, לתנאי עבודה בטוחים ולסיום ההטרדות המיניות. הפועלים לא היו מיוצגים על ידי איגוד מקצועי, שכן בשנתיים האחרונות, הנהלת הפארק התעשייתי סירבה לאפשר לאיגודים מקצועיים לאגד ולארגן שם עובדים.
הפדרציה התעשייתית של עובדי הטקסטיל, העור והלבשה (IFTLGWU), המסונפת לאיגוד המקצועי הבינלאומי אינסדטריאול, נתקלה בקיר לבנים בניסיונה להתארגן בהוואסה, למרות החוקה של המדינה וחוקי העבודה המספקים חופש ההתאגדות. דיכוי פעולות האיגוד מטרתן להגן על השכר הנמוך שאמור להפוך את אתיופיה לאטרקטיבית יותר להשקעות בינלאומיות, על חשבון העובדים.
כלכלת אתיופיה גדלה במהירות בשנים האחרונות, גם בחקלאות וגם בתעשייה. למדינה יש כיום אחד משיעורי הצמיחה הכלכלית הגבוהים ביותר באפריקה שמדרום לסהרה. פארקים תעשייתיים כמו חוואסה הם חלק מתכנית הממשלה ליצור מקומות עבודה. בחוואסה קיים פוטנציאל העסקה של מעל 60,000 עובדים במשמרות כפולות. הוא צפוי לייצר מיליארד דולר ביצוא. עם אוכלוסייה הולכת וגדלה של מעל 105 מיליון אנשים, ושני מיליון עובדים צעירים הנכנסים לשוק העבודה מדי שנה מקומות עבודה הם מצרך מבוקש וכסף זה נחוץ מאוד לממשלה.
ועדת ההשקעות האתיופית פועלת, בעזרת שכר נמוך והטבות אחרות, למשוך חברות בינלאומיות להקים את שרשרת הייצור שלהן במדינה האפריקאית. הממשלה הקימה את המכון לפיתוח תעשיית הטקסטיל האתיופי, ופארקים תעשייתיים נבנו בכל רחבי הארץ כדי לקדם ייצור יעיל.
מותגי הביגוד הגלובליים והקמעונאים זיהו את אתיופיה וקניה כמדינות בהן יוכלו לייצר את סחורתן בחמש השנים הקרובות, בעיקר בשל העלויות העולות במדינות בהן הן מייצרות ביגוד באופן מסורתי, כמו סין ווייטנאם.
מפעלים בפארקי התעשייה מספקים למותגים גדולים וקמעונאים, ביניהם אדידס, מרקס אנד ספנסר, H & M, פרימארק, וואלמרט, ג'יי סי פני, ליוויס, הוגו בוס, פיליפס-ואן חוסיין, טסקו, אינדיטקס, צ'יבו, קיק, VF Corporation, Schöffel,, Ober Mayer, ג'ורג' (אסדה) ועוד.
על פי אסטרטגיית הצמיחה של הממשלה, היתרון התחרותי העיקרי של אתיופיה הוא עלות נמוכה לעבודה. לטענתם יצירת מקומות עבודה תפחית את העוני, גם במחיר של עבודה אינטנסיבית. כדי לתמוך בתיעוש, הממשלה מפתחת תשתיות. כבישים נבנים, שדות תעופה ורכבות משופצים ומורחבים, ואנרגיה זולה מיוצרת. המדיניות הכלכלית מכוונת גם לשיפור השירותים החברתיים, כולל דיור, בריאות וחינוך.
סקטור הביגוד והטקסטיל של אתיופיה נהנה כבר היום מסחר מועדף דרך הסכם "ארצות הברית-אפריקה צמיחה והזדמנות" כמו גם מהסדרים כמו "הכל חוץ מנשק" והסדרי פטור ממכס ומכסות ללא מכס. בנוסף, קיימים הסכמים בילטרליים (בין שתי מדינות) עם סין והודו לקידום תחום הביגוד במדינה. הממשלה מקדמת גידול של כותנה, אם כי הייצור נשאר נמוך. גידול הצמר, הקציר, מיון, טווייה, ,אריגה או סריגה, ייצור הבד, ייצור מסורתי ידני על ידי נול, ומשלוח. כל שרשרת הייצור הזאת נשלטת על ידי חברות הביגוד.
הקרב שממשלת אתיופיה מנהלת מול האיגודים הוא ביטוי לתפיסה שצמיחה יכולה להיות מנותקת מהאנשים שעושים אותה. ממשלת אתיופיה סבורה שמדיניות תחרותית על שכר נמוך היא מנוע צמיחה ועל כן היא מונעת מאיגודים לבצע את פעולתם. מנגד טוענים העובדים שצמיחה שלא מחלחלת לעובדים, שברובם מקבלים שכר שלא ניתן לחיות ממנו מנציחה את העוני ולא מקדמת שוויון
האיגודים שואלים: מי מרוויח מהמודל הייצרני הזה של השקעה מינימלית, עבודה אינטנסיבית, מיומנות נמוכה ושכר שלא ניתן לחיות ממנו?
כרגע, מדיניות ממשלת אתיופיה שמה את העובדים האתיופים בצד המפסיד של המשוואה. מניעת גישה לאיגודים פירושה שכר נמוך ופגיעה בזכויות העובדים, לרבות בריאות ובטיחות. אין הגנה על זכויות נשים, כולל מלחמה כנגד הטרדות מיניות, הגנה לנשים יולדות, נושא הטיפול בילדים, ושיכון למשפחות העובדים.
עובדים עניים המקבלים שכר שלא ניתן לחיות ממנו: מחקר שנערך לאחרונה על ידי אנליסטים בשוק העבודה העולמי MyWage, קונפדרציה של האיגודים המקצועיים של אתיופיה (CETU), בתמיכת FNV Mondiaal, הגיע למסקנה כי עובד בתחום הביגוד צריך לפחות 4,130 ביר (146$) לחודש כדי לשרוד, ועובדים עם משפחות צריכים יותר. עם זאת, 92.5% מהעובדים מרוויחים פחות מהמינימום הנדרש כדי להתפרנס, עם 8% המשתכרים מתחת ל -35 דולר. הסקר, שראיין 1,052 עובדים מ -52 מפעלים, בוצע באדיס אבבה, אורומיה וחוואסה. האיגודים המקצועיים נלחמים על שכר שניתן לחיות ממנו ושני הנושאים, שכר מינימום ושכר שניתן לחיות ממנו הם מרכזיים בקמפיין הענק "55,000 חזקים" של IFTLGWU, המסונף ל CETU. עם השכר הנוכחי רוב העובדים נאבקים כדי לגמור את החודש ומוגדרים כעובדים עניים. לטענת האיגודים, כלכלה של שכר נמוך פירושה משרות שלא ישנו את רמת החיים של העובדים ולא ימגרו את העוני.
שוויון מגדרי- מתוך עשרת האחוזים של העובדים המאוגדים מכלל כוח העבודה באתיופיה, יש ייצוג נמוך של נשים באיגודים. למרות שיותר מ -90% מהעובדים במפעלי הטקסטיל והלבשה הם נשים, מנהיגות האיגוד ממשיכה להיות נשלטת על ידי גברים. איגוד IFTLGWU פועלת להשגת שוויון מגדרי ומקיים סדנאות הכשרה כחלק מכיוון זה. האיגוד מצהיר כי בראש סדר העדיפויות עומד ריסון של ניצול העובדות במפעלים על ידי תמיכה בנשים במגזר הביגוד והטקסטיל.
דוגמא לכך היא סדנה שהתקיימה לאחרונה, בהשתתפות 19 נשים העוסקות בסניפי איגודים מקצועיים של IFTLGWU, בתמיכת המשרד האזורי לתעשייה לאפריקה שמדרום לסהרה ול-FNV Mondiaal, נועדו להגביר את השתתפותן של נשים בתפקידי מנהיגות באיגודים המקצועיים. אחת מהמשתתפות, ג'לאן סנבטו, נציגת העובדים ברמת המפעל, וחברת מועצת הנשים ממפעל הטקסטיל "קנוריה", בישופטו, אומרת שחשוב לנשים להבין את חוקי העבודה ואת ההקשר של משא ומתן קיבוצי באתיופיה. "סדנאות כמו אלה הן חיוניות כי הן מתמקדות בללמד נשים כיצד להיות מעורבים באופן פעיל בעבודת האיגוד המקצועי. אנחנו מזהות את הבעיות שיש לנו בהתמודדויות במקום העבודה. אנחנו יכולות לדון בחופשיות בנושאים מרכזיים כמו מיקוח קיבוצי וכיצד לקדם את האינטרסים של הנשים במקום העבודה. ההכשרה לימדה אותנו הרבה מבחינה משפטית וחיזקה את יכולתן של מועצות הנשים להתייחס לנושאים של נשים".
הממשלה מקדמת 'הרמוניה תעשייתית' – שכוונתה לנטרל איומים של שביתות והפגנות והפסקת הייצור דרך חוקים החוסמים את היכולת להתארגן. אך האיגודים אומרים שהרמוניה יכולה להתקבל רק באמצעות דיאלוג חברתי כוללני. בינתיים האיגוד המקומי הנאבק IFTLGWU יוצר שיתופי פעולה בינלאומיים לתמיכה וסולידריות כמו גם להפעלת לחץ על הממשלה. עוד אפיק פעילות של האיגוד הוא בניית כוחו פנימה, ביכולת של העובדים להיאבק על זכויותיהם. למשל, בהכשרת פעילי איגוד מקצועי לניהול משא ומתן ברמת המפעל שהיא חשובה ליכולת של העובדים להילחם על הזכויות במפעלים שלהם.
נשיא IFTLGWU מספין עדניו אומר: "הגדלת החברות באיגוד היא בעיה שאנחנו מתמודדים איתה באופן יומי. לא נרתע ממעסיקים עוינים וממוסדות ממלכתיים שימנעו מאיתנו גישה למפעלים ולפארקים תעשייתיים. מספרם הרב של העובדים הלא-מאורגניים אומר שיש פוטנציאל רב בארגון, ואנו עובדים עם שותפים מקומיים ובינלאומיים כדי להתגבר על האתגרים".
עד כה, היתרונות הצפויים, של מדיניות השכר הנמוך שתוביל לפיתוח תעשייתי הכולל מיומנויות והעברת טכנולוגיה, טרם התממשו. האיגודים מודאגים כי המדינה נראית נחושה לשכפל את הטעויות של כלכלות אחרות שניסו לשווק את עצמן כמדינות המאפשרות שכר נמוך, על חשבון העובדים.
