ב-1 ביוני 1925, היום לפני 91 שנים ושישה ימים, השיקה ההסתדרות את 'דבר' – עיתון העובדים היומי הראשון בארץ ישראל. הגיליון הראשון, חמישה עמודים שהודפסו באלפים בודדים של עותקים, הכיל מעט ידיעות חדשותיות והרבה ברכות נרגשות. ברל כצנלסון, העורך הראשון, כתב שהעיתון החדש הוא "יציר רוחה ופרי מאמציה של תנועת העבודה בארץ – בן לתנועה, אח למפעל, חבר ורע ליצירה". יוסף אהרונוביץ, ממנהיגי תנועת העבודה ועיתונאי בעצמו, כתב ש"הקהל ידרוש מאיתנו את העיתון ב-הא הידיעה, לא פחות מזה". זו היתה ראשיתו של אחד מכלי התקשורת המשפיעים ביותר על היישוב העברי בארץ ומאוחר יותר על מדינת ישראל, עד שנסגר לאחר שבעים שנה, ב-1996.

בשנה שעברה פירסם ד"ר מרדכי נאור, סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל, את הספר "ראשית דבר". נאור התמקד בתקופת הזוהר של העיתון, שכוללת לדבריו את עשרים וחמש השנים הראשונות להופעתו – עד 1950. נפגשנו לשיחה על 'דבר' של אז, בנסיון לחפש את החוט המקשר והכיוונים ל"דבר ראשון" של היום.

– מה בעצם הוליד את עיתון 'דבר'? היו באותה תקופה עיתונים אחרים.
"'דבר' ניסה לענות על צורך שהרגישה בזמנו תנועת הפועלים בארץ ישראל, שהיתה עוד צעירה אבל עם המון המון מרץ – צורך בכלי ביטוי. היו בארץ אז שני עיתונים מרכזיים. אחד קיים עד היום, זה עיתון 'הארץ', שביטא את המרכז – את הבורגנות, אבל לא בדיוק הקיצונית – המורים, אנשי תל אביב וכאלה. העיתון השני היה ימני ונקרא 'דואר היום'. הוא ביטא בדרך כלל את הימין ביישוב ואחר כך את הרביזיוניסטים, וגם את האיכרים שהיו אז סקטור לא גדול אבל מאוד בולט. מבחינת אוכלוסיה, כל היישוב היהודי בארץ ב-1925, אם אני אגיד לך 120 אלף – הגזמתי. מדובר על בין מאה למאה עשרים אלף יהודים ושמונה מאות אלף ערבים, קצת פחות. בתל אביב היו שלושים וחמישה אלף תושבים, משהו כזה. להסתדרות היה מקום משמעותי מאוד ביישוב, היא ביטאה את ההתיישבות, את הקואופרטיבים, את הפועלים השכירים, ואת הנוער העובד שהוקם ב-1924 – והיתה הרגשה שההסתדרות צריכה כלי ביטוי.

חברי קיבוץ הזורע קוראים עיתון. צילום: קלוגר זולטן / לשכת העיתונות הממשלתית

חברי קיבוץ הזורע קוראים עיתון. צילום: קלוגר זולטן / לשכת העיתונות הממשלתית

ד"ר מרדכי נאור. צילום באדיבות המצולם

ד"ר מרדכי נאור. צילום באדיבות המצולם

"בתוך ההסתדרות עצמה היתה התנגדות גדולה. כי אמרו – 'אין סיכוי שנעמוד בזה'. אם לא יהיו לנו 1,500 עותקים, ולא יהיו כנראה, אז אנחנו נשבור את הראש בקיר, ולמה לנו להתחיל בזה? כך אמר יצחק בן צבי, לימים נשיא המדינה. אבל למזלם, היו להם שני אנשים שהיו בעלי חלומות אבל כנראה גם בעלי יכולת – ברל כצנלסון ודוד בן גוריון. וכיוון שברל חשב שזה חשוב שיהיה עיתון ולקח על עצמו את תפקיד העורך, ובן גוריון היה מנוע אחורי – אז היה עיתון. והם הוציאו אותו בלי כסף ובלי כלום, הם שנוררו. יש בספר שלי מכתבים שהם כותבים לחוץ לארץ, 'תמצא לי נייר זול', כל מיני דברים כאלה. בהתחלה זה נראה כמו הרפתקה נורא מסוכנת. מסתבר שתוך איזה שנתיים זה הפך לעיתון הראשון בארץ הזאת".

– איך אתה מסביר את ההצלחה המהירה?
"מה שקרה ב'דבר' בעשרים-שלושים השנים הראשונות זה שני דברים. קודם כל – הוא היה עיתון טוב. האנשים שעשו אותו ידעו איך לעשות אותו, בדרך כלל לא פחות טוב ולרוב גם יותר טוב מהעיתונים האחרים. בנוסף, היה להם גם הגב של תנועת הפועלים. תנועת הפועלים היתה בזינוק גדול, מ-1931 היא הגוף הכי חשוב בארץ. מי זה בן גוריון? מזכיר ההסתדרות, שבשלב מסוים הופך ליו"ר הסוכנות היהודית – הממשלה בדרך. עוד כמה שנים הוא יהיה ראש הממשלה. משה שרתוק (לימים משה שרת), מספר שתיים בסוכנות, מאיפה הוא בא? הוא היה בכלל עיתונאי ב'דבר'. מ'דבר' לקחו אותו להיות המזכיר של חיים ארלוזרוב, וכשארלוזרוב נרצח, הוא החליף אותו. היה פה קשר גומלין בין ההנהגה ובין העיתון. אבל יותר מזה – בציבור התקבל הרושם, והוא היה רושם נכון, שלמרות ששום דבר לא רשמי, 'דבר' זה העתון הרשמי של הנהגת היישוב. זאת אומרת, אם אתה רוצה לדעת מה עושה או מה חושבת הנהגת היישוב – תקרא 'דבר'.

אחות מקריאה מעיתון דבר לתושבי מעברת ראש העין. צילום: לע"מ

אחות מקריאה מעיתון דבר לתושבי מעברת ראש העין. צילום: לע"מ

"מצד שני אסור לזלזל בפרסונות, באנשים שהיו בעיתון, כי בלי זה אתה יכול לחשוב שעצם העובדה שהם היו עיתון רשמי ושההסתדרות היתה מאחוריהם, זה מה שנתן להם גב חזק. נכון שזה לא הזיק להם, אבל הדבר היותר קובע היה האנשים שעבדו שם והרעיונות שהיו להם."

 – מה למשל?
"אתן לך שתי דוגמאות. ל'דבר' היה מהתחלה מוסף ספרותי, משהו שלא היה באף עיתון אחר. בעיתונים אחרים היה אולי חצי עמוד ספרותי ביום שישי, וב'דבר' אמרו לא, אנחנו נעשה מוסף. אגב, המילה 'מוסף' זו המצאה שלהם. מוסף ביהדות זה שם של תפילה. יש מוסף לראש השנה. ברל כצנלסון אמר – 'מוסף' זה תוספת לעיתון, ומהתחלה סופרים ידעו שזה הבית שלהם. כל הסופרים, או רוב הסופרים. בנוסף, היו להם כמה וכמה כותבים, שהיית חותם על העיתון או קונה אותו כי היית רוצה לקרוא אותם. הכי מפורסם מביניהם היה נתן אלתרמן.

"אלתרמן התחיל ב'דבר' ב-1934, אחרי שנה עבר ל'הארץ', ואחרי שמונה שנים חזר ל'דבר' לעוד 23 שנה. הטור שלו היה הדבר המרכזי בשבוע של הקורא בימים ההם. היה לו כמובן היכולת והכישרון לתפוס את האקטואליה ממש ממש בזנב. כל שבוע הוא היה כותב בצורה מחורזת על ענייני השעה. אחר כך הוא עבר לפרוזה, מה שלא עזר לו כל כך. אבל בכל פעם שהוא היה כותב שירה, זה היה – איך אומרים היום – פיצוץ. אנשים חיכו לעיתון. אני זוכר את ההורים שלי כשפעם אחת לא הופיע הטור הזה, והם שאלו – מה קרה לאלתרמן, אולי הוא חולה? אחר כך כששבועיים לא הופיע, זה כבר פאניקה. כמו לקחת מהאוהל את התורן המרכזי, איך זה יעמוד בכלל? אבל היו עוד כותבים כאלה בכל מיני תחומים אחרים.

"חוץ מזה, ב'דבר' בנו אימפריה. גירסה בגרמנית, באנגלית, 'דבר הפועלת', וכמובן 'דבר לילדים'. אני יכול להגיד את זה על עצמי ועל אחרים כמובן – באותה תקופה ילד שלא היה לו 'דבר לילדים', היה ילד חסר. אחר כך עיתונים אחרים הלכו בעקבותיהם והוציאו עיתונים לילדים. ל'דבר' היה גם עיתון בערבית שהופיע כשבועון מ-1937 עד 1961. 'דבר' הוא העיתון היומי היחיד שהוציא עיתון מנוקד לעולים חדשים. בהתחלה קראו לזה 'הגה' ואז 'אומר'. הם היו גם העיתון היומי הראשון שהוציא שבועון כללי, קצת יותר פופולרי – 'דבר השבוע'.

חברי משלחת דיפלומטים בריטית בביקור במעברת כיסלון וצופים בתמונתם בעיתון דבר. צילום: לע"מ

חברי משלחת דיפלומטים בריטית בביקור במעברת כיסלון וצופים בתמונתם בעיתון דבר. צילום: לע"מ

 – מה קורה ל'דבר' אחרי תקופת הזוהר שלו?
"חלק מהאנשים התעייפו, ובמקביל נוצרו מסביב המון עיתונים אחרים. בנוסף, מה שהיה פעם העיתון הרשמי הפך בעיני הרבה אנשים ל'עיתון מטעם'. כל זמן שעוד היה בן גוריון וההילה מסביב אז זה החזיק, אבל אחר כך זה מתחיל לצלוע. מי שניסתה לעצור את הירידה למטה היתה העורכת חנה זמר, שנכנסה ב-1970. ניסו לעשות חידושים, למשל להכניס צבע. צבע נחשב עד אז למשהו לא טוב בעיתון, נחשב לזול. הם גם קיבלו ב-1971 דחיפה גדולה כשהוקמה מפלגת העבודה, שהיתה איחוד בין מפא"י למפלגת אחדות העבודה. לאחדות העבודה היה עיתון בשם "למרחב" שהתמזג עם דבר, ונוספו לו 16,000 מנויים. אבל זה לא החזיק מעמד. מהמהפך ב-1977 היה קשה מאוד, אבל זה לא רק המהפך. הקוראים הזדקנו, חלקם הלכו לעולמם, התפוצה ירדה, לא היו מספיק מודעות ולא היו מספיק הכנסות. בהסתדרות היתה מהפכה שהובילו חיים רמון ועמיר פרץ ב-1994, והם הגיעו למסקנה שאין להם כוח ואין להם חשק לכסות את ההפסדים של 'דבר'. הם הורידו את התמיכה, העיתונאים קראו את רון בן ישי לדגל והוציאו עיתון בשם 'דבר ראשון', אבל גם זה לא הצליח ובמאי 1996, בדיוק לפני 20 שנה, הוא נסגר."

– מה 'דבר ראשון' של היום יכול ללמוד מ'דבר' של אז?
"אני מאחל לכם שתצליחו להעביר בכלים העכשוויים את הרוח הטובה של 'דבר'. זה היה עיתון עם שליחות ליצירת חברת מופת. אני יודע שיגידו שחלק מהמסרים האלה מתאימים למה שפעם קראו ירחמיאלים, חלוצים כאלה, אבל אני מאמין שאפשר לעשות דברים שתורמים לחברה, לכלכלה, אפילו לממשלה, למרות שלא בטוח שהממשלה הנוכחית תראה לכם הרבה אהבה. ל'דבר' בזמנו היו את כל העולמות – העולם התרבותי, הספרותי, המדיני. ה'אימפריה' של דבר נתנה לו ביטוי כמעט בכל מקום בארץ, והוא נתן לחברה בחזרה".