מרים

בהתחלה אריאל שתק.

אימא בכתה ליד המיטה שלו בבית החולים והתחננה שידבר. אבא דרש ממנו שינסה. הוא הבין, הרופאים אמרו שהוא מבין וגם עיניו אמרו שהוא מבין. הוא גם השיב בהנהון או במנוד ראש לשאלות של כן ולא. שילה, אשתו של איתן אחי, סיפרה לי. לא הייתי שם כדי לראות, לא יכולתי. ידעתי על מה שקרה רק במוצאי השבת של האסון, כשאימא התקשרה אליי ולא הצליחה לדבר מרוב בכי. כל אותו שבוע בשום פנים לא הצלחתי להביא את עצמי לבית החולים. רק בשבת הבאה הגעתי לשם, והיינו רק אריאל ואני. לא הפריע לי אז ששתק, הפריע לי שכאב לו. הוא היה ילד כשעזבתי את הבית, ולכן נראה לי ילד גם כשגדל. פנים עגולים ופתוחים, אור של תמיהה שפוך עליהם, ועיניים מרצדות בממזרות. תמיד תכנן משהו מתחכם להגיד או לעשות. לא אהבתי את זה במיוחד, עד שראיתי אותו בבית החולים. זר נראה לי פתאום: מכווץ, זעום, שותק. בלי שהתכוונתי התחלתי להתגעגע אל הילד שהיה לפני כן.

הוא שתק שלושה שבועות ויום אחד.

עד אחר צהריים אחד, שהחזאים דיברו בו על טפטוף אבל השמיים היו פעורים בתכלת, והוא דיבר סוף־סוף. לא הייתי שם. שירה אחותי, שקטנה ממנו בשנתיים, ישבה שם לבדה. אימא בדיוק אז הלכה להביא להם משהו לשתות. אריאל הסתכל סביב ללא מנוחה בעיניים תכולות מאוד, מוטרדות, ניסה להציץ מעבר לפרגוד שהפריד בינו לשכן. כששירה שאלה מה הוא מחפש, כבר בלי לצפות שיענה, סתם כדי לשאול, ולכל היותר יצביע (את זה שהוא מבין כבר ידענו), ענה לה, פשוט ומזעזע, כאילו לא שתק כל הזמן הזה, שתק גם כשאבא גער וגם כשאימא ישבה לידו ובכתה והתחננה שידבר: "יותם."

איך נצבט לי בתוך של התוך כששמעתי שכשדיבר סוף־סוף אמר: יותם. (רשימה מאוחרת במחברת הכחולה שלי, לא ידעתי להגיד את הדברים בזמן שקרו.)

יעל

"בשביל מה לך לראות אותו ככה?" אייל שאל באמפתיה, כשיעל ביקשה שיגיד לה מתי אין אף אחד עם אריאל. זה יהיה מן הסתם בערב, והוא לא יהיה ערני. "אני גם חושב שכדאי שתדברי עם אחותך קודם. לא דיברת איתה מאז שהחזרת אליהם את יותם, נכון? את לא חושבת שהגיע הזמן, מאמי? כמה זה, שבוע וחצי כבר?" ויעל ענתה בטון הנחמד האסרטיבי שלא ולא ולא.

היא חייבת לבוא. חייבת לעמוד מעל מיטתו של אריאל ולראות במו עיניה. לכן הגיעה לבית החולים והתקשרה אל אייל מהחניה. אמרה שהיא שם, שייקח אותה אל אריאל. אייל נאנח אנחה ארוכה בטלפון וחיכה לה בזרועות שלובות כשיצאה מהמעלית. גבר צר ואלגנטי, שמור היטב, בחלוק רופאים לבן. לא נזף בה. לא שאל אם דיברה עם רותי, רק נאנח והוביל אותה אל אריאל במין שתיקה ספקנית. כשפתח את הדלת היסס והעיף ביעל מבט. הוא חשש, ואם חשש ודאי ידע ממה הוא חושש, שהרי בניגוד לה היה אצל האחיין המרוסק שלה כל יום. הייתה לו, לאייל, רשימת מרוסקים שלמה שנהג לפקוד, אריאל היה רק עוד אחד ברשימת המרוסקים הזאת. פילנתרופ שכזה, אייל.

רגע עמד לצידה ויחד הסתכלו באריאל, בנה של אחותה היחידה, שוכב על המיטה, ארוך כמו אביו. פניו קטסטרופה של אדום וכחול, מצחו עטוף בתחבושת ספוגה דם יבש וכהה. יעל עמדה מעליו בשקט, נשימותיו הרכות של אייל לצידה. אייל מלמל: "דברי איתו לאט." לחץ את זרועה והסתלק, מגלה כתמיד קוֹמוֹן סֵנְס יותר מכל גבר שהכירה. אחרי שיצא פקח אחיינה פתאום את עיניו, ויעל נרתעה. כחולות כמו שתי חתיכות שמיים הן היו, אבל הגוון שלהן שונה ממה שהיה לפני הבלגן. עכשיו הוא כחול מט. יעל בלעה רוק ולחשה לאט מאוד: "אריאל? אתה מזהה אותי? זו דודה יעל." הוא עצם את עיניו ופקח אותן. אחר כך הנהן, בלי לומר מילה. יעל הכירה את הפסיביות של הנעת הסנטר. מייק, בעלה הראשון, היה כזה אחרי התאונה. היא לא התגעגעה לצורך הנואש לדובב מחוות מינימליות.

"אתה יכול לדבר?" שאלה ברעד, לאט מאוד. "אייל אומר שאתה מדבר עכשיו."

אחיינה הנהן, ובלי שתרצה חשבה: המבט. לא בפוקוס. והטיק המוזר הזה בעין שמאל.

"מה שלומך?" לחשה. "אתה מרגיש טוב יותר? זה נעשה קל יותר?"

הוא עצם את עיניו. יעל נרעדה. פתטית. מה היא עושה שם בעצם? מתגנבת כמו איזו דמות מאופרת סבון לבקש מחילה בשם הבן שלה, שלא יבקש. "אתה כועס על יותם?" מלמלה בשקט־בשקט, בעיקר לעצמה, כי נדמה לה שנרדם; אייל אמר שיש לו ניתוקים כאלה. לאט־לאט,

שלא להעיר אותו, נסוגה אל פתח החדר וקפצה בבהלה כשאמר לאה אך צלול: "יותם." כשהסתובבה ראתה שהוא נד בראשו מצד לצד, בקושי אך בתקיפות, ושבתוך הכחול מט משתוללת סופה. יעל ברחה, נפרדה במלמול מבוהל. לא אמרה לאייל שהיא הולכת, לא הביטה בעיניו של איש.

בראש מורכן ובמהירות צעדה אל המעלית. הסלולרי צפצף. אייל: ראיתי שיצאת. אני מסיים פה עוד שעה. הערב נבשל מרק מינסטרונה. חייכה חיוך מוסח דעת ומיהרה אל הרכב. שתי אחיות אחרי משמרת ירדו גם הן במעלית. אחת מהן, ג'ינג'ית צעירה, חייכה אליה בהיסוס של מכּירה־ולא־מוכרת, אבל יעל הייתה שקועה בעצמה מכדי לזייף חיוך. אייל נהג ללגלג בחיבה שככה זה אצלה תמיד, האגוצנטריות.

חסרת רגישות, קנטרה את עצמה, כבר ישובה מול ההגה, מקישה את הקוד. תראי אותך, יושבת מול שאריות הילד של רותי ועסוקה בעצמך, ואת הרי יודעת הכול על התפקוד הוורבלי שלו, שבאמת מדאיג, ועל החולשה שיש בצד ימין. בעצמך ראית שכל המצח חבלות. ידיה רעדו על ההגה. הרי הכירה את אריאל כנער אנרגטי, מלא חיוניות, חסר טקט. משהו בפניו תמיד שבה את ליבה. בקושי נתנה את דעתה על הילדים האחרים של אחותה, אבל אריאל, היה בו משהו שמילדות עורר בה תמיד חשק לנשק אותו: העיניים הגדולות וכל האנרגיה הילדית הזו. כבר זמן רב מאוד לא הייתה מזועזעת כל כך: לראות את האיטיות שנע בה עכשיו, את ההיסוס שהגה בו את ה"כן" וה"לא" הבודדים שנחלצו מפיו, את הטיק בעין, את האינטונציה, את הכחול מט הזה. ולכל זה גרם יותם שלה. הרי לולא ברח, אריאל לא היה שוכב כאן. איזה קוצים יש לילד הזה שלה שבורח מכל מקום. צחוק עלה בה והיא אמרה לעצמה: ומאיפה הקוצים שלו, ממך הרי.

היא נסעה משם, עיניה מוסתרות במשקפי שמש. מה יותר אגוצנטרי מלעמוד ליד המיטה של האחיין שלך בבית החולים ולרחם על עצמך מפני שהילד שלך יצא כמוך? הרי כבר בגיל תשע, כשעוד גרה בבית הישן של ההורים בבַּקְעַה, הייתה בורחת מהבית עם חברה וחוזרת בלילה, מאוחר. כמה דאגו כולם בבית וכמה התענגה על כל הדאגה הזאת, וכמה טוב היה לראות את ההקלה בפניו של אבא יעקב שלה, כשרץ לקראתה ברחוב. הריצה הזאת והדאגה היו הוכחות מוחשיות למשהו שכל כך הייתה צריכה להוכיח לעצמה שוב ושוב. כך יצרה עוד ועוד פרובוקציות, בכל דרך שעלתה על דעתה — גם בלבוש — הקפידה להתלבש בסטייל שונה מן הנורמה. זה הרי התחביב האחד שמלווה אותה מאז הזיכרון הכי קדום שלה, ההתלבשות. אקססוריז, סטיילינג. הסבל הכי גדול שמקצועה הסב לה הוא המדים הלבנים של המזכירה הרפואית. לצבעים יש משמעות, ולבן זה קדושה, דבר שמעולם לא התיימרה לו. היא, קדושה? אייל היה צוחק אם היה שומע, הכי לא קדושה שיכולה להיות במגבלות אישה אורתודוקסית. שלום של רותי קדוש, אולי. אם יש בכלל בני אדם קדושים. מייק נהג לומר שאין. כל הקדושים הלכו בגזים, היה אומר כמו ניצול שואה, למרות שמשפחתו ממסצ'וסטס כבר שלושה דורות. בכל פעם שהתעוררה שערורייה עם איזה רב, הוא נהג לחזור על כך. יש בני אדם טובים, זה כן, אמר כשהתווכחה. אבל לא קדושים. הקדושים הלכו כולם בגזים.

בלי ששמה לב, כמו על נהג אוטומטי, נסעה אל הבית של שלום ורותי. זה קרה לה הרבה מאז שיותם עזב ועבר לגור אצלם. פעם בכמה שבועות מצאה את עצמה בדרכה לשם בסופו של יום עבודה. גם עכשיו פשוט עלתה ימינה לגבעה הצרפתית במקום להמשיך אל רמות, מבטה מנותק וגשם אור אדום של שקיעה חורפית מוקדמת יורד על החלון לידה, משתקף בשערה. ברגע שקלטה ששוב סטתה מן הדרך עיניה התרחבו, אבל היא כבר המשיכה מכוח האינרציה והאימהות. זו כבר הפעם השנייה החודש. אין ספק שלפסיכולוגית שלה, דוקטור שנבל, יהיו הרבה שמות גנאי לועזיים להטיח בזה. נהיגה פרוידיאנית, אולי, או הדחקה מכנית. לאייל לא סיפרה על הסטיות הא־רציונליות האלה. גם עכשיו לא תספר. עוד שעה יצא מבית החולים, ומי אמר שייסע ישר הביתה. אם תגיע אחריו תגיד: פקקים. אין טעם להדאיג אותו. היו ערבים שחנתה מחוץ לבית אחותה, לא ממש ממול, שלא יזהו את הרכב. ישבה בפנים עם מזגן דולק והביטה בגדר הנמוכה, השבורה בכמה מקומות, בעשבים המבצבצים, בשביל הכניסה, הסתכלה מתוך המכונית בלי להיכנס, כמו מרגלת. לפעמים נכנסה, ואז פגשה את יותם: הלוק של מייק, הקישקעס שלה. הלוואי שזה היה הפוך, מעולם לא רצתה שיהיה דומה לה מבפנים. היה גם צד סנטימנטלי בתוכה שפשוט היה שמח לעוד ממייק, עוד קצת מהנונשלנטיות, מהאירוניה הדקה, הרכה, מטוב הלב. פעם, כשיותם עוד חי בביתה וכעס על נישואיה החדשים, הוא צעק עליה שכבר שכחה את מייק. זה היה כשדוקטור שנבל הגדירה אותו דפנסיבי ושורד, כשכל יום איתו בבית ובבית הספר היה גיהינום. הוא לא אלים, המורים אמרו, אבל משתמט מכל מטלה לימודית ונושר מכל אירוע חברתי אינטראקטיבי. הוא לא עושה שום דבר בבית הספר. אנחנו מצטערים להטריד אותך בזה, גברת הנדלר. וכשניסתה להתעמת עם הילד הדפנסיבי והשורד, בן האחת עשרה, בן נעוות המרדות שלה, צעק שהוא לא רוצה לגור עם האישה ששכחה את אבא שלו. היא שכחה. היא.

נער בהיר עם כיפה גדולה עמד בטרמפיאדה. נו, אם היא כבר נוסעת תיקח אותו. הורידה חלון וקראה את שם היישוב. הנער חייך בשמחה והתיישב לידה. חגר. אמר תודה בנימוס.

"מאיזו משפחה אתה?" פניו היו לה מוכרים.

"שטיין," ענה. צ'ארמר כזה, מהסוג האשכנזי. "אני ליאור שטיין."

"היי ליאור, אתה גר קרוב לקהנים?"

"מי, איתמר קהן ואריאל קהן?" שאל, וכשהנהנה אמר: "לא, אבל אם את מגיעה לשם אני אסתדר." לאכול אותו, יעל חשבה, איפה הוא ואיפה יותם.

"אני אקח אותך בשמחה לאן שאתה צריך," הודיעה בפסקנות, והוא אמר יפה תודה. אחרי שתיקה קצרה שאל: "את אימא של יותם הנדלר?"

"כן," ענתה מופתעת.

"חבר טוב שלו," ליאור אמר, "לא שמעת ממנו את השם שלי?"

"אולי, ואני לא זוכרת."

אבל לא, חשבה בצער כעוס, יותם היה מרוכז מדי באגו שלו ובדעתו המנומקת עליה — אימא שלו — מכדי לספר על אחרים. הציצה בנער עם החיוך הרחב והבהיר והכיפה הגדולה, הופתעה כשטען שהוא החבר הטוב של יותם — טוב מדי בשביל הבן שלה הוא נראה לה.

הנה השער הצהוב של היישוב, וכשנסעה דרכו תהתה בפעם האלף לשם מה הוא נחוץ אם תמיד הוא פתוח. הפעם תיכנס, כן. הפעם תיכנס. אחרי שיותם צעק עליה ששכחה את אבא שלו הוא הלך ושכח אותו בעצמו. ככל שידוע לה, לא דיבר עליו מאז גיל שתים עשרה, כשעבר אל רותי ושלום. גם לכך הייתה לדוקטור שנבל קללה בלטינית.

זה לא הגיע למייק, שבנו היחיד ישכח אותו, אבל אגוצנטריות היא מחלה גנטית, ללא ספק. אין פלא שלא יכלו לחיות זה עם זו באותו בית, הוא והיא, יותר מדי אגו בבית אחד. לא משנה כמה קנתה לו וכמה פינקה אותו וכמה צעקה על המורים שאבא שלו מת ושצריך לגלות אמפתיה, זה לא באמת עזר, והיא גם לא באמת רצתה לעזור. רצתה שקט, שיפסיק להסתובב בבית כל הזמן ולדבר על מייק ולהפריע ולברוח מבית הספר. כשברח עשתה סצנה שלמה, אבל בתוכה שמחה. היא הייתה צריכה שקט וחום ולהבין איך זה בלי מייק. איך זה אמור לעבוד. "תני לי דימוי, אימאג'," דוקטור שנבל אמרה לה, ויעל בחרה באוטו ללא מנוע. "לא המצבר," הדגישה, "המנוע." הבחירה באימאג' הייתה מחווה סימבולית למייק, רופא השיניים שכל כך אהב מכונות.

היא פנתה לטרמפיסט המנומס ואמרה: "אני אוריד אותך פה." הנוכחות שלו הרעישה לה במחשבות. פתאום רצתה את האוטו סטרילי, רק היא והיא. הוא אמר: "סבבה, אבל חשבתי שתיקחי אותי." לרגע יעל נדהמה מחוסר הטקט, עד שנזכרה שהציעה את זה בעצמה. "לא, אני מצטערת," אמרה וידיה הזיעו על ההגה. "אני ממהרת. נזכרתי."

"עוד מאה מטר יותר טוב לי," ענה. "אני פונה שם ימינה."

פתאום לא יכלה לסבול אותו באוטו אפילו עוד שנייה אחת נוספת: "רד כאן, בבקשה."

הבחור כנראה נבהל, כי ירד בלי שום חיוך. אמר: "ד"ש ליותם," ויעל שמעה: עכשיו אני מבין מאיפה הטרלול שלו.

אימא דפוקה שווה גורים דפוקים. היא האטה לקראת הבית ונשמה לאט. נזכרה איך דוקטור שנבל זקפה שתי גבות בהירות מעל למשקפי הפלסטיק השחורים המתיימרים שהיא שנאה כל כך, והעירה שרכב בלי מנוע אין לו קיום וזה היה נכון, היה דרוש לה מנוע חדש כדי שלא תשבוק חיים.

המנוע החלופי היה אייל. בלי תשוקות וירטואוזיות, בלי אשליות רומנטיות. גבר צר כתפיים וממושקף עם הומור יבש, שהדהד בו משהו מן האירוניה הדקה, הרכה ההיא, של מייק.

נעמה דעי, ילידת 1988, מורה לתנ"ך וספרות. בוגרת מסלול הכתיבה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ב-2013 זכתה במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ. כעבור שנה עלתה לגמר "פרס ספיר ליצירה צעירה 2014".

נולדה בנווה דקלים, גדלה במעלה אדומים וכיום גרה במוצא עילית.

גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם אתר 'דבר העובדים בארץ ישראל'.​