המחויבות לעצמאותם של הבנקים המרכזיים היא חלק חיוני במערכת האמונות שקובעי מדיניות 'רציניים' מצופים לשמור (לצד הפרטה, שוק עבודה 'גמיש' וכן הלאה). אך באיזה אופן בדיוק אמורים להיות הבנקים המרכזים עצמאיים? התשובה נראית ברורה מאליה: ממשלות.

במובן הזה, הבנק המרכזי האירופי (ECB) הוא מופת לעצמאות. בנק מרכזי: אף ממשלה לא עומדת מאחוריו והוא מנוּע, באופן מפורש, מלעמוד מאחורי הממשלות הלאומיות להן הוא משמש כבנק מרכזי. עם זאת, ה-ECB הוא הבנק המרכזי הכי פחות עצמאי בעולם המפותח.

"הבנק המרכזי הכי פחות עצמאי בעולם המפותח". בנק האיחוד האירופי בגרמניה. צילום: סוכנות AP.

"הבנק המרכזי הכי פחות עצמאי בעולם המפותח". בנק האיחוד האירופי בגרמניה. צילום: סוכנות AP.

הקושי העיקרי הוא סעיף 'איסור תכניות הסיוע' של הבנק – האיסור על סיוע למדינות-חברות שהגיעו למצב של חדלות פירעון. מכיוון שבנקים מסחריים הם מקור מימון הכרחי לממשלות החברות, נכפה על ה-ECB למנוע נזילות מבנקים השוכנים במדינות חדלות פירעון. לפיכך, ה-ECB מושתת על חוקים שמונעים ממנו לשרת כמַלווה של המוצא האחרון.

עקב אכילס של הסידור הזה הוא היעדר נוהלי חדלות פירעון לחברות האיחוד האירופי. כאשר הפכה יוון, למשל, לחדלת פירעון ב-2010, הכחישו ממשלות צרפת וגרמניה את זכותה של ממשלת יוון להשתמט מתשלום חובותיה לבנקים צרפתיים וגרמניים. 'תכנית הסיוע' הראשונה ליוון שימשה להחזרים לאותם בנקים, צעד שרק העמיק את חדלות הפירעון של המדינה.

זו הייתה הנקודה שבה נחשף במלואו חוסר העצמאות של ה-ECB. מאז 2010, הממשלה היוונית נסמכת על סדרה של הלוואות שלא תוכל להחזיר לעולם, רק כדי לשמור למראית עין על כושר פירעון. בנק מרכזי אירופי עצמאי באמת, הדבק בחוקיו, היה צריך לסרב לקבל כבטוחה כל ערבות חוב של המדינה ביוון – איגרות חוב ממשלתיות, איגרות אוצר ושטרי חוב בסך יותר מ-50 מיליארד אירו שהונפקו על ידי הבנקים ביוון כדי לשרוד.

הפוליטיקאים הם אלו המורים בפועל ל-ECB מתי לעצור אספקת נזילות למערכת בנקאית שלמה.

סירוב כזה היה מוביל, כמובן, לסגירה של בנקים יווניים ויציאה מידית של יוון מגוש האירו, מאחר שהממשלה הייתה חייבת להנפיק את הנזילות שלה בעצמה. החלופה היחידה יכולה הייתה להיות הסדר חוב משמעותי שיביא לסיום מצב חדלות הפירעון של יוון. למרבה הצער, בחר הממסד הפוליטי באירופה, מחוסר רצון לאמץ אף לא אחת מהאפשרויות הללו, להאריך את חדלות הפירעון של יוון, שהממסד האירופי מעמיד פנים כאילו נפתרה על ידי הלוואות נתחי חוב חדשות.

הסכמתו השקטה והמתמשכת של ה-ECB לפארסת "הארך והעמד פנים", שדורשים בעלי החוב של יוון, מוטטה את טענתו לעצמאות. כדי לשמור את הבנקים היווניים פתוחים ולקבל את הערבויות המובטחות על ידי ממשלתם, נכפה על הECB להעניק לחוב היווני פטור מכלל 'איסור חדלות פירעון' שלו. גרמניה, כדי להדק את החבל סביב צווארה של יוון, התעקשה שפטור זה יותנה באישורה – או ב"מכבסת" המילים האירופית, שקבוצת שרי אוצר מגוש האירו יאשרו כי "תכנית הייצוב והרפורמה הפיסקלית של יוון מתקדמת כצפוי".

אם כן, הפוליטיקאים הם אלו המורים בפועל ל-ECB מתי לעצור אספקת נזילות למערכת בנקאית שלמה. ה-ECB אמנם יכול לטעון לעצמאות אל מול ממשלות פריפריאליות חדלות פירעון, אך הוא לחלוטין נתון לרחמי הממשלות של המדינות בעלות החוב באירופה.

כדי לראות את הבעיה הקשה של ה-ECB, שווה לבחון מחדש את היחס של בעלי החוב לממשלה שנבחרה ביוון ביוני 2015. כבר בדצמבר 2014 היה ברור שהממשלה היוונית הקודמת הגיעה לסוף דרכה ומפלגת סיריזה עומדת לתפוס את השלטון. נגיד הבנק המרכזי של יוון, הזרוע של ה-ECB, 'ניבא' שהשוק עומד בפני מלכוד נזילות, רמיזה לכך שניצחון של סיריזה יהפוך את המערכת הבנקאית ללא בטוחה – הצהרה שהייתה יכולה להיחשב חלולה, אלמלא הייתה מתוכננת בדיוק ליצירת הסתערות משיכות.

עד שמוניתי לשר האוצר בפברואר 2015, אחרי הניצחון של סיריזה בבחירות, הסתערות המשיכות הייתה בשיאה ושוק המניות היה בצניחה חופשית. הסיבה הייתה, כמובן, העובדה הידועה לכול שגרמניה, מתנגדת תקיפה לממשלה שלנו, עמדה לכבות את האור הירוק הדרוש ל-ECB, כדי לקיים את הפטור המאפשר קבלת ערבויות מדינה יווניות.

כדי לייצב את המצב טסתי ללונדון לפגוש את אנשי הכספים ולהעביר מסר של מדיניות מתונה ואחראית ביחס לרפורמות ולהסדרי החוב. בבוקר שאחרי, עלתה הבורסה חזרה ב-13%, מניות הבנקים עלו בלמעלה מ-20% ונפסקה הסתערות המשיכות.

באותו היום, ביטל ה-ECB, בלחץ גרמני, את תוקפו של חלק חשוב בפטורים שהעניק ליוון, בכך ביטל את הקשר הישיר של הבנקים במדינה ל-ECB והפנה אותם למימון יקר יותר מהבנק המרכזי ביוון (מה שנקרא בזמנו 'סיוע נזילות דחוף'). שלא במפתיע, צללו מחירי המניות מחדש והסתערות המשיכות חזרה ביתר שאת, תוך שהיא גובה מהמערכת 45 מיליארד אירו שהיו בפיקדונות במהלך החודשים שלאחר מכן. גרמניה ובעלי חוב אחרים דחפו את יוון, לעת עתה, לקבל על עצמה צעדי צנע חדשים כמחיר לשינוי בהחלטתו של ה-ECB.

לא הייתה זו ההתערבות הפוליטית היחידה של ה-ECB. צעד שווה בתוקפנותו היה החלטת הבנק לקצץ את ההוצאה של הבנקים ביוון על אגרות ממשלתיות, על ידי הנחייתם לסרב לגלגולי חוב. צעד זה צמצם משמעותית את יכולתו של המשרד שעמדתי בראשו לשלם החזרים לקרן המטבע העולמית, שהתעקשה על קיצוץ קיצוני בקרנות הפנסיה והסרת ההגנות האחרונות שנותרו לעובדים היוונים.

הבריון האשים את הקרבן וה-ECB אימץ באופן פתוח את תפקידו כגובה של אדוניו הפוליטיים: בעלי החוב

במשך חמישה חודשים, בזמן ש'חבל התלייה' של ה-ECB הולך מתהדק, התנגדנו לדרישות מצדן של גרמניה וקרן המטבע לצעדי צנע נוספים. בסופו של דבר, ההפסקה המוחלטת של אספקת נזילות לבנקים ביוון הביאה לסגירתם ביוני 2015. מה שבא בעקבות סגירת הבנקים היה הניסיון האחרון לפלג את הממשלה היוונית ולהכריח את ראש הממשלה להיכנע – כפי שהוא אכן עשה כשקיבל את הלוואת ה"הארך והעמד פנים" האחרונה, בגובה 85 מיליארד אירו.

כמעט שנה אחרי, דחפו בעלי החוב של יוון לצעדי צנע מרחיקי לכת אף יותר בתמורה לעוד הלוואות נתחי חוב. בשלב זה, האשים נגיד הבנק המרכזי של יוון (שהצית את הסתערות המשיכות המקורית בדצמבר 2014), באופן ציבורי, שעמדת הממשלה שלנו עד יוני 2015 גרמה להפסד של 45 מיליארד אירו שהיו בפיקדונות, לסגירת הבנקים שבאה לאחר מכן ולהלוואת ה"הארך והעמד פנים" החדשות. הבריון האשים את הקרבן וה-ECB אימץ באופן פתוח את תפקידו כגובה של אדוניו הפוליטיים: בעלי החוב.

המבנה הנוכחי של גוש האירו הופך את עצמאותו של ה-ECB לבלתי אפשרית. גרוע מכך, מצג השווא של עצמאותו משמש כעלה תאנה להתערבויות שהן לא רק פוליטיות אלא גם עומדות בניגוד מוחלט לעקרונותיה של הדמוקרטיה הליברלית.


יאניס וארופאקיס, שר האוצר של יוון לשעבר, הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת אתונה.

פורסם במקור ב Project Syndicate