בימי בחירות נפגש פקיד בכיר עם ראש מפלגה הטוענת לשלטון, ותידרך אותו שהגרעון גבוה מדי, תוך שהוא משרה אווירת חירום. למדינה המדוברת אין חוקה המגדירה במדויק את אחריות הפקידים, וכללי המנהל התקין מתירים העברת מידע, אך לא הבעת עמדה. איני יודע על מה משוחחים פקידים של ממשלות שונות בפגישותיהם בדאבוס, אבל התיאור הזה של ניק מקפירסון, מזכיר משרד האוצר הבריטי לשעבר, מתדרך את ראש המפלגה השמרנית דייויד קמרון בבחירות 2010, מזכיר מאד מקרה אחר. ניחשתם נכון: לפי פרסומים שונים גם ראש אגף התקציבים באוצר, שאול מרידור, פעל באותה צורה מול המועמד לראשות הממשלה בני גנץ במהלך קמפיין הבחירות.
ה"תדרוך" הזה הוא חלק ממערכת שלמה שנבנתה בישראל בהדרגה, והעניקה לפקידי האוצר שררה על המדיניות הכלכלית, על חשבון הנציגים הפוליטיים, ההסתדרות והמעסיקים. היא התחילה להתעצב עם התכנית לייצוב המשק מ-1985, בה הועברו סמכויות כלכליות לבנק ישראל האוצר שקיבל את תפקיד שומר האינפלציה ונוצר חוק ההסדרים. בהמשך הוטמעו 'סטנדרטים' וקונצנזוסים בינלאומיים (קונצנזוס וושינגטון, דירוג האשראי, תכניות באזל), והשיא הגיע בחוקי הצנע של נתניהו – כלל ההוצאה, יעד הגרעון והנומרטור. את כל אלו ליווה מסע תעמולה אינטנסיבי, שפיאר את הפקיד 'המקצועי ונטול הפניות', אל מול ה'אינטרסנטים'.
פקידות 'נייטרלית' זו הוכשרה לפי מודל פאבליק-סקול 'איטון' הבריטי, בית האולפנה של הפקידות המוניטריסטית הבריטית אחרי מלחמת העולם השנייה, המציע מלגות נדיבות ותוכניות יוקרתיות המחוברות לעטיני השלטון. התורה שלהם ידועה – באמתלה של שמירה על יציבות מחירים ועל מעמדה הכלכלי של ישראל בעולם, הם דורשים את הכפפת הכלכלה להגיון הניאו-ליברלי: צנע תקציבי, שחרור המטבע לתנועות על-חשבון יציבות הייצור; פתיחה לייבוא על-חשבון ייצור ישראלי, העמסת רגולציה על יזמים, ומדיניות מיסוי הפוגעת בשכבות הביניים, התחתונות והסקטורים היצרניים. בעקבות מדיניות זו הפך המשק הישראלי ממשק יצרני-תחרותי למשק של פריון נמוך, שעוסק במסחר ושירותים, ספסרות וספקולציה, כשרק תעשיות הנשק וההיי-טק משגשגות (וגם שם – לא לעולם חוסן); לעומתן, החקלאות והתעשייה מוחלשות יחד עם עובדיהן, והפערים החברתיים גדלים בהתמדה.
מול המשבר ב-2008: המעסיקים וההסתדרות משלבים ידיים, האוצר מתנגד
אל מול מגמה זו, החליטו ב-2008 נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש ויו"ר ההסתדרות דאז עופר עיני לשלב ידיים, ולכונן "ברית יצרנים" לטובת הצמיחה. הם הציעו להקים בישראל מועצה כלכלית-חברתית שתתווה, תגבש ותוציא לפועל מדיניות לאומית רב-שנתית מוסכמת. לפי הצעתם, המועצה תורכב מנציגי ההסתדרות, שיהוו 30% מחבריה, 30% מהחברים יהיו נציגי המעסיקים ו-30% נציגי הממשלה, לצד נציג מבנק ישראל ונציגים של ארגונים חוץ-ממשלתיים. בראש המועצה תעמוד אישיות המקובלת על כל הצדדים, והיא תשמש גם בתפקיד היועץ הכלכלי של הממשלה. ההצעה זכתה לכינוי הבלתי-רשמי "השולחן העגול".
שר הביטחון דאז ברק תמך בהתלהבות בתכנית, וכך גם ראש הממשלה אולמרט. החסם היה שר האוצר בר-און ומשרדו. בר-און טען שלא מדובר במהפכה דמוקרטית, כפי שטענו השניים, אלא בהפיכה. עיני ענה: "לא שמעתי את שר האוצר מבקר את העובדה שרפרנטים בגילאי העשרים לחייהם, שרק עכשיו סיימו אוניברסיטה ואיש לא בחר בהם, מכתיבים לשרים שנבחרו בצורה דמוקרטית איך ייראה משרדם".
מיד עם הדיווחים על המשבר הפיננסי הגלובלי בראשית 2008 החליט אולמרט לכנס את "השולחן העגול" בסודיות, ללא נציגי האוצר ובנק ישראל, כדי להגן על הפנסיות ולהעביר תקציבי פיתוח. ירום אריאב, מנכ"ל האוצר דאז, רתח מזעם. נחמיה שטרסלר תקף את אולמרט בארסיותו המפורסמת. על אף הכינוס הסודי, "השולחן העגול" לא קיבל תוקף חוקי, ולכך חתרו ברוש ועיני.
עסקת החבילה ב-2009: גל ההתאגדות במשק התחיל כאן
תוצאות בחירות 2009 העלו הזדמנות פז בפני נשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר ההסתדרות. נתניהו נזקק למפלגת העבודה בקואליציה, ויו"ר 'העבודה' ברק שלח כמתווך את עיני, שהיה גם הוא איש מפלגת העבודה. התיווך המוצלח הניב התחייבות מצד נתניהו ואורי יוגב לנסח תוכנית חירום כלכלית-חברתית להתמודדות עם ההשלכות של המשבר הפיננסי העולמי בתוך כחודש ימים, שיידון בפורום של "שולחן עגול". שטייניץ, שמונה לשר אוצר, ניהל עם ברוש ועיני את השיחות, שהסתיימו בהסכם שזכה לשם "עסקת החבילה". העסקה הזרימה כ-10 מיליארד שקלים למנועי הצמיחה העיקריים של המשק – השקעות הון, מו"פ, ערבויות לביטוח סיכוני ייצוא, עידוד העסקים הקטנים, ומענקים לעובדים כולל החזרים רטרואקטיביים בתמורה לוויתורם על חצי מדמי ההבראה.
כחלק מהמהלך דרש עיני, בסיועו של עו"ד שי תקן, דרש להסדיר את נושא ההתאגדות ב-12 תיקוני חקיקה חשובים, ביניהם: איסור פגיעה בעובד הפועל להתארגנות עובדים, החובה לאפשר לנציג ארגון העובדים להיכנס למקום עבודתם של המתארגנים במהלך התארגנות, קנס כספי על הפרת חופש התארגנות וחובת מו"מ החלה על המעסיק. בספרו "מאוגדים" טען דני ואזנה כי תיקונים אלו הם הסיבה למהפכת ההתאגדות המדהימה של העשור האחרון. נוסף על כך, העסקה כללה מיסוד עקרוני של "השולחן העגול" כפורום המעצב תכניות לאומיות. רם בלניקוב, הממונה על התקציבים באוצר דאז, התפטר במחאה. אוריאל לין, ראש איגוד לשכות המסחר, פרש מלשכת התיאום בכעס רב על נכונותו של ברוש להסכים לתיקוני עיני בתמורה למדיניות מוטת צמיחה.
השולחן לא עוגן בחוק, והתמסמס
ברוש ועיני לא הסתפקו במיסוד העקרוני של השולחן העגול, וחתרו למיסודו בחוק שיכלול פירוט של מועדי ההתכנסות ושיטת עבודה מוסדרת. חששם התברר כמוצדק במהלך העשור, כששוב ושוב הובהר להם (ולניסנקורן) שאין כוונה לכך, כשבמקביל שררתו של האוצר התחזקה. המשרד החל לפרוש את זרועותיו למשרדים האחרים, שהפכו כפופים אליו בכל הקשור למימוש תכניות. בהמשך אף התחילו למנות את הפקידים הבכירים במשרד לחשבים במשרדים אחרים, שיפקחו על מדיניות הצמצומים. אפילו משבר השקל החזק, הפוגע ביצוא, לא סייע לכנס את "השולחן העגול" אד-הוק. השולחן אמנם כונס לבניית תכנית "נטו תעשייה" ביולי 2016, אך לא מעבר לכך.
באפריל האחרון התכנסה נשיאות הארגונים העסקיים לדון בהצעותיה לממשלה החדשה. כבר בסעיף הראשון הועמד "השולחן העגול". הוצע בו "לקבל החלטה על שולחן התייעצות שוטף, אשר יתכנס אחת לרבעון לדיון במדיניות הכלכלית והחברתית". בדיון עלתה גם הצעה "להגדיל את הגירעון לטווח הקצר, ולהפנות את המשאבים לסעיפים מחוללי צמיחה שיגדילו את ההכנסות לטווח הארוך". קשה שלא להצביע על הניגוד המוחלט בין הצעה זו לרוח הנושבת במשרד האוצר, רוח שביטא שאול מרידור בשיחתו עם גנץ ובתדרוכים לכתבים הכלכליים. אין זה מפתיע מצדו של ברוש, שאמר לא פעם שהדרך לסגור את הגרעון אינה קיצוצים תקציביים אלא הגדלת העוגה.
זמן לדמוקרטיה כלכלית אמיתית
על הרקע הזה – בידיעה או שלא – כתבה מירב ארלוזורוב שהפקידות המקצועית "נמצאת תחת מתקפה", וקשרה זאת לקריאות למשילות ולצמצום עצמאותה של מערכת המשפט. מאחר שלא נתניהו או מקורביו, לא שקד, וגם לא כחלון נשמעו תוקפים את אותה פקידות, יש לתהות ממי באמת חוששת ארלוזורוב. אם השערתי נכונה, ומדובר ביוזמי "השולחן העגול", אז מעניין לדעת מי תדרך אותה. כתגובה הציעה, בהשראת ועדת קוצ'יק משנה שעברה, להקים לא פחות מרשות עצמאית שתנהל את תקציב המדינה – ההחלטה החשובה ביותר בדמוקרטיה. קשה לראות בהצעה זו משהו אחר מלבד צמצום הדמוקרטיה.
על רקע הצמיחה הנמוכה (1.1% בחישוב גידול אוכלוסין), ברובה צריכה פרטית המתודלקת מחובות; על רקע הפריון הנמוך והמחסור בהכשרות מקצועיות עדכניות; על רקע האיום על התעשייה והחקלאות, והפגיעה העצומה של השקל החזק בייצוא – ראוי שבמו"מ אחרי הבחירות החוזרות יהיה מי שידרוש למסד את "השולחן העגול", שיקדם מדיניות אחרת. מדיניות שתחזיר את הייצור וערך העבודה למרכז הבמה. אל דאגה, יהיה בו מקום של כבוד גם לפקידי האוצר. אבל לצדם ישבו גם נציגי העם – זה שמתקשה לגמור את החודש, שעבודתו בסכנת ייצוא לארץ-זולה, ושאימת 'דירוג האשראי' ניצבת כחרב מעל ראשו.
*
יותם גבעולי הוא המתאם האסטרטגי ב"פורום הכלכלי-חברתי" של הארגונים העסקיים והעמותות בישראל, וסטודנט להיסטוריה כללית וכלכלה באוניברסיטה הפתוחה.
