ביום הזיכרון ליהודים שנספו בדרכם ארצה מאתיופיה אנחנו מתייחדים עם זכרם של מעל ל-4,000 היהודים שנרצחו בדרכם ארצה, ומעלים על הנס את גבורתם של אלו שפעלו למען העלייה. אחת מהן היא חרות טקלה שנולדה בשנת 1938 בכפר קווארה שליד גונדר בבית ציוני. בסיום לימודיה עברה לעבוד בתור אחות באדיס אבבה, שם פגשה בפעילים ציונים וביניהם פרדה אקלום, יאמטו נגוס ויונה בוגלה. במהלך שנות ה-70 במקביל לעבודתה כאחות מיילדת התחילה לעסוק בפעילות ציונית. היא נאסרה, עונתה ולבסוף עלתה לארץ ישראל

"אני מסתובבת הרבה ומספרת את הסיפור שלי של אסירי הציון ושל העולים. זה סיפור חשוב, הוא חלק מההיסטוריה שלנו ואני יודעת שיזכרו אותו הילדים וגם בארץ כולה"

"גדלתי בבית שכל המשפחה דיברה על היותנו יהודים והקשר שלנו לישראל" מספרת טקלה על ילדותה בבית ציוני ויהודי. "כל המשפחה שלי, האחים שלי וגם אבא היו מרכזיים בקהילה ועוזרים להרבה יהודים בסביבה, בין אם זה עזרה אצלנו בבית ובכפרים מסביב. אחי הגדול היה ראש ואבי היה מזכיר והיינו מתעסקים הרבה בענייני הקהילה והיהודים".

"תמידי רציתי לעלות, עוד מאז שהייתי ילדה. אבא היה מספר לנו תמיד שהבית שלנו והארץ שלנו זו ישראל. שאתיופיה זה זמני, יעבור זמן ויום אחד נגיע לישראל. אבא והאחים תמיד היו מדברים ככה".

קייסים מתפללים בטקס יום הזיכרון לנספי עליית יהודי אתיופיה בהר הרצל. 2 ביוני 2019. (נעם רבקין פנטון/פלאש90)

עם נישואיה והמעבר לאדיס אבבה טקלה החלה להיחשף לאט לאט לפעילות ציונית. "משנות ה-70 הייתי עוזרת לאנשים לעלות לישראל. גם כשזה היה מסוכן והיה צריך לעשות את זה בסוד. אני מדברת על תקופה שעוד לפני שהכרתי ישראלים או אמריקאים אלא על אנשים שביקשו עזרה להבין איך להגיע לישראל ואני רציתי לעזור". בשנת 1980 החלו אמריקאים וקנדים לעזור בעלייה, סביב תקופת מבצע אליהו. בשנת 1982 טקלה גויסה לאגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה והחלה לעבוד בפעילות ציונית מחתרתית באופן קבוע.

"זה היה לא חוקי ומאוד מסוכן. משטרה ובלשים עקבו אחרינו. זו תקופה שבה לא היה נשיא באתיופיה, חיילים היו בשלטון ובראשם עמד מנגיסטו ובזמן הזה היה מאוד מאוד קשה. עבדת בארגון נשים והלכתי לישיבות ממשלה כדי לדעת מה שהם עושים. עבדתי מאוד בזהירות ויצרתי קשרים בכל מקום עם יהודים, ישראלים, אמריקאים קנדים. יצרתי קשר עם יהודי בשם הנרי רוזנברג שנפטר לפני כמה חודשים, ואיתו התחלתי לעבוד לעזור לאנשים לעלות. אנחנו רצינו שהעלייה תהיה מאורגנת מאתיופיה ישר לישראל, חס וחלילה בלי סודן. ידעתי שזה מהלך מסוכן מאוד מאוד, שאנשים לא ישרדו. אמרתי לאנשים לא ללכת לסודן אבל אנשים מאוד רצו לעלות. צריך להבין הייתה המון חוסר וודאות והרדיפות כלפי היהודים בסודן רק החמירו".

עד מעצרה בכלא בשנת 1986, לאחר שקבוצת יהודים להם טקלה סייעה הסגירו אותה לאחר עינויים קשים, טקלה התעסקה רבות במתן סיוע לעולים. היא הוציאה דרכונים, עסקה בסידור וארגון מסמכים, הסתירה מבקשי עלייה, העבירה כספים ונתנה טיפול רפואי. העלייה נעשתה בין היתר ע"י יצירת חוזי עבודה פיקטיביים עם חברות בחו"ל זיוף מלגות לימודים וגם שוחד של גורמים ברשויות.

ב-1986 טקלה נעצרה ונכלאה בבית כלא באדיס אבבה כאשר חמישה מילדיה הספיקו לעלות לישראל. "זו הייתה מהתקופות הקשות בחיי, אבל לנגד עיניי הייתה משפחתי וישראל". טקלה נכלאה בצינוק, הורעבה וסבלה מקור ועברה עינויים פיזיים ומנטליים קשים ולמרות זאת לא הסגירה שותפים. ב-1988, לאחר שנתיים בכלא, שוחררה וב-1990 עלתה לישראל. כיום היא מתגוררת בחדרה.

"הגעתי לארץ, עשיתי הכשרה, עבדתי בבית יולדות ואחר כך הלכתי ללמד באולפן. אני מנסה לעזור כמה שיותר לכל מי שצריך, כמו שעשיתי באתיופיה אז גם כאן. אני מסתובבת הרבה ומספרת את הסיפור שלי של אסירי הציון ושל העולים. לצעירים ולמבוגרים. בבתי ספר, תנועות נוער, משרדים, קורסים ובקהילות השונות. זה סיפור חשוב, הוא חלק מההיסטוריה שלנו ואני יודעת שיזכרו אותו הילדים וגם בארץ כולה".

הפגנת האתיופים מול משרד ראש הממשלה בדרישה להעלאת כלל יהודי אתיופיה לארץ 29 ביולי (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

בסיום דבריה היא מתייחסת למצב היהודים שנשארו בגונדר ומבקשים לעלות לישראל מזה שנים רבות. "היהודים סובלים בכל מקום בעולם, היהודים בגונדר חלקים מחכים שם כבר חמש שנים, עשר שנים ואפילו 20 שנה. המשפחות שלהם פה. זה נורא, זה לא צריך לקרות. אז היה שם בלגן ויהודים היו צריכים לקחת על עצמם שמות משפחה נוצרים, אבל הם יהודים. איזה מן מצב זה שעולים 20, 30 עולים פעם בחצי שנה. איך המדינה אומרת שאין להם כסף? אני לא יודעת. צריך לעשות כמו מבצע שלמה ולהעלות את כולם".