"לשלול מעובדים את חירות השביתה, זה כמו לקשור יד לשחקן במשחק כדורסל או לתת לפרש להילחם בלי סוס. המשמעות היא ליטול את הכוח של ארגון העובדים", אמר היועץ המשפטי להסתדרות עו"ד חילי שמיר, בפאנל באוניברסיטה הפתוחה בנושא זכות השביתה בישראל ברביעי השבוע. "ללא הזכות הזו אי אפשר לקדם יחסי עבודה הוגנים. מי שקודם כל נהנה משביתות סולידריות הם דווקא העובדים החלשים והלא מאורגנים. צמצום זכות השביתה תפגע דווקא בפלח החלש ביותר. זכות ההתארגנות באה להגן על הדברים הבסיסים ביותר: אי ניצול של עובדים, צמצום פערי הכוחות בין בעל ההון לעובדים".

זכות השביתה עלתה לאחרונה לכותרות בעקבות העלאתה מחדש של הצעת חוק לפגיעה בה. הכנס, שנערך בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה בהשתתפות חוקרים, משפטנים ואנשי ארגוני עובדים, ציין את יציאתו לאור של הספר "השביתה – משפט, היסטוריה ופוליטיקה" שחיברה ד"ר לילך ליטור מהמחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה. ספרה של ליטור עוסק בשביתה כתופעה רב-מימדית, דרך בחינת היבטיה השונים ובכללם גם סוגיות משפטיות, התגבשותה כזכות אדם בינלאומית וכזכות חוקתית בישראל, השפעת התהליכים הגלובליים עליה ועוד.

"אני חושב שאין שום מקום לאיסור השביתה בשום שירות, פרט לצבא ומשטרה" אמר עו"ד שמיר והתייחס להצעות החוק להגבלת השביתה בשירותים חיוניים. "הרי מה זה שירותים חיוניים? ההגדרה הקלסית קובעת שירותים מצילי חיים: רופאים, אחיות, כיבוי אש. הקברניטים שמדברים על הגבלת זכות השביתה מדברים בכלל על מקומות עבודה משמעותיים המכונים 'השאלטריסטים' – חברת חשמל, רכבות. אלו אינם שירותים מצילי חיים. ואז אנחנו רואים את המדרון החלקלק: מה עם אנשי המחשוב בבית החולים? ההגבלה של זכות השביתה תחרוג משירותים מצילי חיים גם לשירותים נוספים. זה מדרון חלקלק שעלול להוביל לאיסור שביתה בתחום רחב מאוד".

לוחמי האש ורשות כיבוי והצלה בדיון על סכסוך העבודה בבית הדין האזורי לעבודה בת"א. המדרון החלקלק של זכות השביתה (צילום: עמר כהן)

שמיר הוסיף כי האיסור החקיקתי על שביתה בשירותים חיוניים הוא פגיעה גורפת בזכות יסוד: "זו סנקציה קיצונית שפוגעת במישרין בזכות ההתארגנות ובדמוקרטיה, ולכן היא אינה מתאימה. הרופאים יכולים לשבות, האחיות שובתות, הכבאים רשאים לשבות וגם במקורות יש שביתות. מילת המפתח היא מידתיות. יש לנו נשק, והפעלתו צריכה להיות מידתית. זה חלק מהמשפט הבינלאומי הפומבי. גם צבא חייב להשתמש בנשק בצורה מידתית. השימוש בכוח כפוף לפי אמנת ז'נבה לעיקרון המידתיות".

הגורם שאחראי לשמור על עיקרון המידתיות, הוסיף שמיר, הוא בית הדין לעבודה, המוסמך להוציא צווי מניעה לעובדים השובתים. "גם כשארגון העובדים מבקש לצאת לשביתה, לא רק לאיים, נעצרים בבית הדין לעבודה. בוודאי בשירותים חיוניים. לכל היותר מתירים שביתה במתכונת מצומצמת. אין צורך בחוק כשיש בית דין מומחה שזה תפקידו", אמר.

שמיר הוסיף כי ההצעה להגביל בחוק את זכות השביתה לא נועדה לענות על בעיה ממשית, מאחר ובפועל מספר השביתות במשק מצומצם ביותר. "הממצאים של דו"ח הממונה על יחסי עבודה במשרד העבודה והרווחה מדהימים: בכל שנת 2018 היו 46 שביתות בכל המשק. אין במשק בעיה של שביתות. אנחנו רק מאיימים בשביתות. יש כוח ההרתעה של ההסתדרות. בחברת חשמל לא היתה שביתה 40 שנים. הדיבורים על הצעת החוק מבקשים לקחת את כוח ההרתעה".

נקודה נוספת למחשבה שהעלה שמיר היא שהחלופה המוצעת להגבלת זכות השביתה – בוררות חובה – אינה בהכרח עדיפה גם למעסיקים. "שני הצדדים, העובדים והמעסיק, בפרט המדינה, מעדיפים פתרון מוסכם ולא להיזקק לגורם חיצוני כמו בוררות חובה. ב-1977 נחתם הסכם קיבוצי שהקים את המוסד לבוררות מוסכמת. לפי ההסכם, שחל בשירות המדינה, וכל מעסיק בשירות הציבורי יכול להצטרף אליו, כל אחד מהצדדים ליחסי העבודה יכול לפנות לבוררות. והנה, למרות העובדה שיש הרבה סכסוכי עבודה בשירות המדינה, המדינה מעדיפה לא לפנות לבוררות מוסכמת. וגם מעט מאוד מעסיקים בשירות הציבורי הצטרפו אליו, כי הצדדים מעדיפים לשלוט על התוצאה. גם בשביתת הרופאים משנת 2008 היה סכסוך מר, ובסופו של דבר הגיעו לבוררות. המדינה נאלצה לשלם תוספות שכר בסכומים שהרופאים לא דמיינו שיקבלו. היו שם תוספות של כמעט 25%, הרבה מעבר לדרישות של הרופאים."

שאלה של סיבה ומידתיות

בכנס הרצה גם נשיא בית הדין הארצי לעבודה בדימוס יגאל פליטמן. "מבחינת בית הדין חופש השביתה נגזר מחופש ההתארגנות, כזכות חוקתית על פי חוק יסוד כבוד האדם" הסביר. עם זאת, הוסיף פליטמן כי "אין מחלוקת ששביתה כלכלית מותרת ושביתה פוליטית אסורה". כדוגמה לשביתה פוליטית הביא את שביתת המורים הדרוזים בגולן, כנגד סיפוחו.

לפי פליטמן, המורכבות באיסור על 'שביתה פוליטית' טמונה במקרים בהם עובדים מבקשים לשבות בשל השפעתן של רפורמות שיזמו הממשלה או הכנסת על זכויותיהם, מקרה המכונה בעגה המשפטית 'שביתה מעין-פוליטית'. לדבריו, במקרים כאלה בוחן בית הדין את מטרת השביתה, והאם היא מכוונת כנגד עצם ביצוע הרפורמה, או כנגד השלכותיה על העובדים בלבד. "בית הדין מניח כי את הזכות לשביתה יש לבחון בראי קידום הרפורמה על פי החלטת הרגולטור. על בית הדין לקדם תחרות חופשית שתועיל למשק, אך על התחרות להיות גם שוויונית והוגנת"

נשיא ביה"ד לעבודה בדימוס יגאל פליטמן: מבחינת בית הדין, חופש השביתה נגזר מחופש ההתארגנות – כזכות חוקתית על פי חוק יסוד כבוד האדם

פליטמן הוסיף כי עצם ההכרה בכך שזכות השביתה עומדת לעובדים, אינה מצדיקה אישור לשביתה חסרת מעצורים. "המטרה אינה מקדשת את כל אמצעים ודרכי היישום נבחנות על פי מבחן המידתיות. לארגון עובדים החופש לבחור את אמצעי השביתה בו הוא חפץ, וההנחה היא שארגוני העובדים הם אחראיים. בית הדין בוחן האם האמצעי בו רוצים לנקוט מסכל את הרפורמה, והאם הוא פוגע בציבור. פגיעה מסוימת בציבור – תותר, אך שערי בית הדין תמיד פתוחים בפני כל מי שנפגע מהשביתה".

פליטמן מתח ביקורת על הקו שהוביל בג"צ, שכלל הגבלה נוקשה של היקף השביתות ה'מעין פוליטיות'. "בעבר כך היו הדברים (הגבלה על שביתות מעין פוליטיות) והדבר הוביל לריבוי שביתות לא חוקיות, כי העובדים שביטחונם התעסוקתי הוטל על הכף לא יכלו לעמוד מנגד. לכן לעובדי חברת החשמל, הנמלים, רשות השידור – קמה זכות השביתה". לדבריו, במקרים רבים הפעלת עקרון המידתיות מאפשרת לארגוני העובדים לנקוט צעדים ארגוניים שיצמצמו מחד את הפגיעה בציבור אך לא יסכנו את הרפורמה, ויפעילו לחץ שיאפשר להגן על זכויות ותנאי העובדים. עוד הדגיש פליטמן כי בתי הדין לעבודה נוהגים ללוות סכסוכי עבודה בשירותים חיוניים באופן צמוד, במטרה לנתב את הצדדים לפתרון הבעיות בדרך של משא ומתן. "דרך זו הובילה לפתרון הסכסוך האמיתי בין הצדדים, במקום ה'אקמול' המשפטי של מתן או אי מתן צו".

"משלמי המסים הם אלו שמשלמים את המחיר"

"עבורי זכות השביתה אינה פרה קדושה, אבל אני מכיר בחשיבותה" אמר יובל רכלבסקי, מי שכיהן כממונה על יחסי העבודה באוצר בתקופת ממשלת שרון בשנים 1999-2005. "אני בהחלט רואה בה זכות מעין חוקתית, יחד עם זאת אני חושב שנעשה בזכות השביתה שימוש מוגזם לאורך השנים. בסופו של דבר אנחנו מדברים על שביתות שרובן בסקטור הציבורי, שמשלמי המסים הם אלו שמשלמים את המחיר".

עם זאת, הוסיף רכלבסקי כי בתקופתו באוצר, ימי הקיצוצים הגדולים שהוביל שר האוצר דאז בנימין נתניהו – היה דווקא בין הקולות הבודדים במשרד שהתנגד להצעות להגבלה חמורה של זכות השביתה. "הכל היה על השולחן. זה הרחיק לכת בהרבה מהדיון על בוררות חובה. היה פיצוץ והודעתי שאם הולכים לכיוון הזה שיחפשו ממונה חדש. שזה הרס הדמוקרטיה, ישראל חתומה על אמנות שאוסרות את זה". רכלבסקי קרא להארכת תקופת הצינון בסכסוכי עבודה, ולקידום חלופות נוספות של גישור ובוררות ביחסי העבודה מלבד בתי הדין לעבודה.

"ההקשר לשביתות הוא רפורמות שתכליתן פגיעה בעבודה המאורגנת"

"זכות השביתה מוגדרת בפסיקה הישראלית כזכות יסוד שאינה כתובה עלי ספר. את זה כל שופט יצטט בצורה כמעט עיוורת" אמרה פרופ' הדרה בר מור מבית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה. "מבחינת בתי הדין לעבודה זו אכן פרה קדושה, אבל בג"צ, שאמון על מלאכת האיזונים, עושה זאת הרבה פעמים באופן שבו 'הפרה הקדושה' הזו היא גם לא כבש או חמור". לדבריה, בעוד שבעבר נחשבה זכות זו למקודשת בבית המשפט העליון, כיום חלה הידרדרות במצבה. בין היתר התייחסה בר מור לאמירתה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שאמרה כי ייתכן ויש לבחון מחדש את היקף זכות זו במסגרת הדיונים על הרפורמה בחברת החשמל.

עובדי נמל אשדוד מחוץ לבית הדין הארצי לעבודה, מאי 2018. (צילום: ניצן צבי כהן)

"שביתה במהותה היא אקט חינוכי, כי היא מזכירה לנו מי מייצר ועל כתפי מי עומד המשק" אמר ד"ר עמי וטורי, מזכ"ל משותף של ארגון כוח לעובדים. "אם כל העובדים בישראל מחר יפסיקו לעבוד כלום לא יזוז פה. אם בעלי ההון יצאו לשיט בקריביים המשק ימשיך לעבוד".

"גם במדינות בהן אסרו שביתות, זה לא אומר שלא היו שביתות" הוסיף וטורי. "גם בספרד של פרנקו עובדים שבתו, וגם היום בסין יש שביתות. השאלה היא האם השביתות מתועלות למסגרת חוקית או הופכות לסוג של מרד, ודווקא בשירותים חיוניים יותר קל למרוד, כי צריך להחזיק פחות זמן מעמד. דווקא במקומות הללו זכות השביתה החוקית היא חיונית יותר".

ד"ר לילך לוריא, אוניברסיטת תל אביב: "יש ניסיון להגביל ולהחליש את היכולת של ארגוני העובדים לבטא את הקול של העובדים ולקדם טובין ציבוריים ושוויון בשכר, דברים שלא היו מתקדמים אחרת"

"השביתות בשירותים חיוניים הן בתוך קונטקסט של שורת רפורמות שקודמו בשנים האחרונות שתכליתן פגיעה בעבודה המאורגנת", אמרה ד"ר לילך לוריא מהחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב, "יש ניסיון להגביל ולהחליש את היכולת של ארגוני העובדים לבטא את הקול של העובדים ולקדם טובין ציבוריים ושוויון בשכר, דברים שלא היו מתקדמים אחרת. שיטת יחסי העבודה בישראל, לטוב ולרע, היא כזו שהעבודה המאורגנת משפיעה לא רק על העובדים המאורגנים, אלא גם על אלו שאינם מאורגנים. רק על 25% מהם חלים הסכמים קיבוציים, אבל על רבים נוספים חלים צווי הרחבה. המהלכים של העבודה המאורגנת בשנים האחרונות הן פנסיה חובה, שכר מינימום, שילוב עובדים עם מוגבלויות. דרך זה צריך לבחון את נושא זכות השביתה בשירותים החיוניים".