חג השבועות הבא עלינו לטובה מצוין באופנים רבים: הוא אחד משלושת הרגלים בו עלו בני ישראל למקדש, הוא חג הביכורים, שנהפך בתרבות הקיבוצית-ציונית לחג בו מציגים את תוצרי העמל החקלאי, והוא גם חג מתן תורה. בנוסף לכל אלו, חג שבועות הוא גם החג בו קוראים את מגילת רות. מקובל לראות בה סמל לסובלנות ולדאגה לאחר ולחלש, אך ניתן לקרוא אותה גם כעדות לקשיים שהחברה מציבה בפני אותו אחר וחלש, ולמתח בין שניהם – המלווה את העם היהודי מאז כתיבת המגילה לפני אלפי שנים ועד ימינו כיום.

מבית לחם למואב ובחזרה

על פניו, סיפור המגילה הוא רומנטי למדי. בארץ ישראל שורר רעב, ואלימלך, איש שבט יהודה מבית לחם, יורד למואב עם אישתו נעמי ושני בניו. במואב הוא נפטר, ובניו נישאים לנשים מואביות, בניגוד גמור לאיסור הנישואין עם מואב ועמון. המעבר על האיסור מוביל לכך שבניו של אלימלך מתים בלא להותיר בן זכר אחריהם. נשותיהם, עורפה ורות, נשארות עם נעמי וביחד הן חיות במואב. אז מגיעה שמועה לאזנה של נעמי שהרעב בארץ ישראל חלף, ושאפשר לעלות חזרה לבית לחם. היא מחליטה לצאת חזרה לביתה ומנסה לשכנע את כלותיה שיישארו "בבית אימן", ימצאו לעצמן בעלים ויולידו ילדים. עורפה מקבלת בצער רב את עצתה של נעמי, אך רות בוחרת להישאר איתה והשתיים עושות את דרכן לבית לחם.

רות ונעמי מגיעות לבית לחם "בעת קציר השעורים". במקרה מגיעה רות לשדהו של בועז, קרוב משפחתו של אלימלך, בעלה המנוח של נעמי. בועז מרשה לרות ללקט מהשדה כרצונה ואף לאכול עם אנשיו. נעמי מציעה לרות לקחת את העניין צעד נוסף קדימה ולהגיע בשעת לילה לגורן של בועז.  קיימות פרשנויות רבות למה התרחש בלילה ההוא, אך אנחנו יודעים שרות חוזרת לנעמי עם שעורה נוספת במתנה, והבטחה כי בועז יטפל בכל צרכיהן.

בשלב זה מתגלים שני דברים: האחד, שלנעמי יש חלקת שדה שיש לגאול אותה, כלומר לקנותה ולהשיבה חזרה למשפחתה, בהתאם לחלוקת האדמות המקורית שנערכה בין משפחות בני ישראל עם הכניסה לארץ. בנוסף, הגואלים נדרשים למלא את מצוות הייבום (למרות שבדרך כלל זו מוגבלת לאחים). בועז מוודא שמי שלפניו בתור לא מעוניין בכבוד, ואז הוא משביע את הזקנים בשער שיכירו בכך שהוא יקנה את השדה וייקח את רות לאישה. הסיפור מסתיים בכך שלרות נולד בן, ואז מתגלה לנו שעובד, בנם של רות ובועז, הוא בעצם סבא של אחד ממנהיגיו הגדולים של עם ישראל – דוד המלך.

רות המואביה בפסיפס בכנסיית הדורמיציון על הר ציון בירושלים (דרור אבי / ויקיפדיה)

 

 

שתי קריאות במגילה, שתי פנים לעם היהודי

לכאורה סיפור פשוט ויפה. אין קרבות, אף אחד לא נרצח ואפילו הסוף טוב. למגילה ניתנו עם השנים פרשנויות רבות – יש הרואים בה סמל לגיור ולקליטה סובלנית של המתגיירים בחברה היהודית, וכן לדאגה לחלש ולשונה בחברה. היבטים נוספים שזכו להדגשה הם הברית הנשית בין נעמי לרות, וגם הסיפור הרומנטי של יחסי בועז ורות.

אבל במקרה של רות ונעמי, שום דבר לא באמת כל כך פשוט. בספרה 'עומדות על הסף' (הוצאת כתר, 2015) מציעה ד"ר אורית אבנרי קריאה כפולה במגילת רות, ומראה שלצד קבלת האחר והסובלנות, המגילה גם חושפת את הגבולות שהחברה היהודית מציבה לאחר ולשונה – אז והיום.

לדעת חוקרים רבים המגילה נכתבה בימי שיבת ציון – תקופת עזרא ונחמיה, בה העם חוזר מגלות ארוכה לירושלים, כאשר בירושלים יש את אלו שלא יצאו לגלות, את אלו שחזרו מהגלות, וגם נוכרים רבים בקרבם ובסביבתם). לכאורה מתואר בה את אשר מתרחש בתקופת השופטים, אך היא מקיימת פולמוס ער לגבי שאלת היחס הרצוי לנוכרי בקרבנו, ובמיוחד לנשים הנוכריות באוהלינו.

בקריאה אחת מציעה ד"ר אבנרי לראות במגילת רות את סיפור קבלתה המרשימה של גרת צדק אל לב הקונצנזוס היהודי. האלמנה המואבייה שבחרה להישאר קשורה בנעמי, חמותה, באומרה לה את המשפט האלמותי "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין–עמך עמי, ואלהיך אלהי" מקבלת אחוזים במשפחת המלוכה. מתוך אהבתה לנעמי, רות לקחה על עצמה להתנתק מבית אמה ולאמץ לעצמה עם ואלוהים חדשים. כגמול על מעשייה היא נישאת ל'איש חיל' בבית לחם, הוא בועז, מקבלת את ברכת הזקנים בשער, ונשות העיר אומרות לנעמי שכלתה "טובה לך, משבעה בנים". ושיא השיאים – היא זוכה ללדת את עובד, סבא של המלך דוד. בתמורה לצדיקותה רות קיבלה ילד, בעל, אומנת לבנה, מעמד גבוה, ואת אחת משתי המגילות היחידות בתורה שהדמות הראשית בה היא אישה.

על פי קריאה זו, העם שידע לפתוח את שעריו ולקבל אל קרבו את השונה והרחוקה הרוויח את דוד המלך. לכאורה סיפור מופתי של אישה אקטיבית ובעלת יכולות, שפועלת ומשנה את המסגרת החברתית הקיימת כדי ליצור לעצמה מקום, ומצליחה לנוע מן השוליים אל המרכז.

בקריאה שנייה, והפוכה ממנה בתכלית, מראה ד"ר אבנרי כיצד למעשה מקומה השולי של רות נשמר, והיחס לנוכריה בתוכנו הוא נוקשה, מאוים ומרחיק. בקריאה זו היא מראה כיצד רות ונעמי מקדישות את כל חייהן כנשים להולדת בנים שיישאו את שם בעליהן המתים. היא מצביעה על הקושי של נעמי, שאומרת לנשות בית לחם בשובה "אל-תקראנה לי נעמי: קראן לי מרא, כי-המר שדי לי מאד", וזאת למרות שקיבלה שתי כלות שדבקו בה גם לאחר מות בניה. בנוסף, רות לא נחשבת אם טובה דיה כדי לגדל את עובד שיתחנך להיות יהודי טוב, ולכן נעמי מגדלת אותו. אפילו שמו של עובד לא ניתן לו על ידי אמו כמקובל, אלא על ידי מקהלת הנשים.

נקודת המבט הזו מובילה למסקנה שהעם שידע להכיר בצדיקותה הייחודית של רות, ידע גם לשמר אותה בשונותה, להתנות את קבלתה בחיתונה לגבר ובכך שתספק בן זכר לחמותה, ומאותו הרגע להדיר אותה ממרכז ההתרחשות הקהילתית ולהשתיק את קולה הייחודי.

זה לא נגמר בדוד המלך

המתח שניכר במגילה מצוי בדילמות שעם ישראל מתמודד איתן שוב ושוב: בין שימור לשינוי (רות היא מואבייה, ולכן פסולה לחיתון), בין קבלה והכלה של השונה והנכרי לשמירה על ייחודיותו של עם ישראל, ובין חסד וערבות הדדית, המתבטאים במנהגים המצוינים במגילה כגון מצוות הגואל, לקט שכחה ופיאה ועוד, לדחייה וניכור של החלשים בחברה – הגר, היתום והאלמנה.

הפגנה בנושא גיור רפורמי, יולי 2016 (צילום: הדס פרוש \ פלאש90)

המתחים הללו ליוו את עם ישראל במשך דורות, והם חיים וקיימים עד היום. הם מתבטאים במאבקים סביב סוגיית הגיור של 'זרע ישראל' – אנשים שחיים בקרבנו, גדלו במוסדות חינוך ישראלים ושירתו לעיתים בצבא, אך אימם אינה מוכרת כיהודייה. גם סוגיית הנישואים המעורבים בקרב קהילות יהודיות בעולם, והוויכוח הער בשאלה האם עם ישראל איבד יהודי או הרוויח יהודי חדש כאשר נוצר זוג שאחד השותפים לו אינו יהודי, ממשיכים את הקשיים שעלו בנישואים המעורבים שבמגילת רות. גם שאלת מקומה של האישה בקהילות הדתיות בכלל והאורתודוכסיות בפרט, בעוד יותר ויותר נשים מבקשות לעצמן מקום מרכזי יותר בעולם הלימוד והציבוריות הדתית, מתחברת לרות ונעמי שנאבקו על מקומן בחברה באין גבר לצדן.

הסיפור של רות ממש לא נגמר בבית לחם, ואפילו לא בדוד המלך. זרמי העומק ביחס בין האישה המואבייה, חמותה והקהילה בהן חיו מתארים סיפור על זמני, שמעלה שאלות, תובנות ותחושות על חיינו כיום.