אחת התעשיות הייחודיות ביותר של איסלנד – ייצור סוודר ה"לוֹפּי" העבה, החביב על תיירים ומקומיים כאחד – עוברת טלטלה של ממש בתקופה האחרונה.

הסוודר החם מאוד, עשוי עבודת יד, הפך מזמן לאחד הסמלים של איסלנד. אך הופעתם של סוודרים שמיוצרים למעשה בסין, גם אם מצמר איסלנדי אותנטי, מאיימת על פרנסתם של הסורגים המקומיים.

"אנשים קונים את הסוודרים המיובאים וחושבים שזה הדבר האמיתי" אמרה ת'ורידוּר איינרסטוכטר, מייסדת התאחדות הסריגה הידנית של איסלנד, "אבל הם ממש לא"

הכל החל כשמספר יצרנים מקומיים החלו להעביר את הייצור למיקור חוץ בסין. מכולות מלאות בצמר מקומי יוצאות ממדינת האי בצפון האוקיינוס האטלנטי לסין, שם הופך חומר הגלם לסוודרים, ואלה נשלחים חזרה עם התגית "עבודת יד מצמר איסלנדי".

מספר קואופרטיבים לסריגה מרחבי המדינה, הנאבקים בתחרות הלא-פשוטה, פנו בחודש שעבר לממשלת איסלנד בקריאה לאסור על תיוג סוודרים כ"איסלנדים" אלא אם יוצרו במדינה.

"אנשים קונים את הסוודרים המיובאים וחושבים שזה הדבר האמיתי" אמרה ת'ורידוּר איינרסטוכטר, מייסדת התאחדות הסריגה הידנית של איסלנד, "אבל הם ממש לא".

החוטים לייצור ה"לופי" מגיעים מ-500 אלף הכבשים של איסלנד, שהצמר שלהם מותאם לתנאי השטח הקשים של האי, עם שינויי הטמפרטורה המשמעותיים שלו. בלתי אפשרי לייצר את הסוודר העבה במכונה. סריגת סוודר למבוגר יכולה לארוך בין 14 ל-25 שעות, בהתאם למספר הצבעים ולשילוב של אלמנטים כמו כפתורים או רוכסנים.

נשים איסלנדיות נהגו, באופן מסורתי, להוסיף להכנסה המשפחתית על ידי סריגת הסוודרים, וכיום רבות מהן "ממתיקות" את שנות הגמלאות שלהן עם תוספת קטנה של כסף מסריגה. אך עם הופעת הסוודרים המיובאים מסין – המחזיקים כיום בקרוב לשני שליש מהשוק, בעיקר בקרב תיירים – קואופרטיבים רבים במדינה חוששים לעתידם הכלכלי.

"הענף מתבסס בעיקר על תיירים כי למרבית המקומיים כבר יש סוודר כזה, והוא מחזיק הרבה מאוד זמן", הסבירה איינרסטוכטר, שהקימה את ההתאחדות בשנות השבעים כדי להגדיל את כוחן של הנשים במשא ומתן מול הקמעונאים.

האיכות של הבגד תלויה, בשורה התחתונה, ברמת המיומנות של מי שסורג אותו. מה שמעלה את את השאלה מה בעצם הופך את סוודר ל"איסלנדי"?.

"מה אם מי שסורג את הסוודר הוא אזרח פולני שחי באיסלנד?" שואל בּג'ורן ג'ונסון, הבעלים של "החנות הנורדית", חברה שמייצרת כ-20 אלף סוודרים בסין מדי שנה אותם היא מוכרת בחנויות הפרוסות ברחבי האי, "מתי בגד מתחיל – או מפסיק – להיות איסלנדי?".

להערכתו, כדי לייצר באופן מקומי את הסוודרים שהוא מייצר כיום בסין, "החנות הנורדית" תצטרך בין 200 ל-250 עובדים במשרה מלאה. לא משימה פשוטה במדינה שכל אוכלוסייתה עומדת על 350 אלף בני אדם. "פשוט אין לנו כל כך הרבה אנשים שיסרגו", טען ג'ונסון.

המחיר לצכן של סוודרים שיוצרו באיסלנד עומד על כ-200 דולרים, לעומת הסוודרים מסין שנמכרים סביב ה-170 דולרים, תוצאה של הפרשי השכר בין שתי המדינות. על פי "החנות הנורדית", הסורגים בסין משתכרים בין שלושה לחמישה דולרים לשעה, תלוי ברמת המיומנות והניסיון שלהם. סוכנות הידיעות AP לא הצליחה לוודא את הנתון, והחברה סירבה למסור את המיקום של המפעלים שלה בסין, מלבד ציון העובדה שהם ממוקמים בדרום המדינה. באיסלנד, מנגד, הצליחה התחרות להוריד את התעריף השעתי של הסורגות הרבה מתחת לשכר המינימום הקבוע בחוק, העומד על 14.5 דולרים לשעה.

"מה אם מי שסורג את הסוודר הוא אזרח פולני שחי באיסלנד? מתי בגד מתחיל – או מפסיק – להיות איסלנדי?"

הסורגות, שפועלות כעצמאיות ועל פי רוב כבר בגמלאות, טוענות כי מדובר בדרך חיים לא פחות מאשר עבודה. "זה משהו שאני יכולה לעשות בזמן שאני צופה בטלוויזיה או שותה קפה עם חברות", אמרה היידיס גונארסטוכטר, סורגת מקומית. עם זאת, הפעולה הרפטטיבית גובה גם מחיר גופני, וגורמת לעיתים קרובות לכאבי מפרקים וכתפיים.

גונארסטוכטר עומדת לסיים סריגה של סוודר ירוק עם דוגמה בצבעי הקשת סביב הצווארון. הדוגמה העגולה מסביב לצווארון היא האלמנט המגדיר של ה"לופי". בניגוד לאמונה המקובלת, הסוודר המדובר הוא לא מסורת עתיקת ימים אלא המצאה מודרנית לחלוטין. "אף אחד לא באמת יודע מאיפה הם הגיעו" אמרה וודיס ג'ונסטוכטיר, מעצבת בגדים הכותבת ועורכת במגזין הפופולרי "לופי", המכיל מרשמים לסריגת סוודרים.

השיטה לייצור הסוודר התפשטה בקרב קבוצות סריגה בשנות השישים של המאה ה-20, עם הגעתה של המסרגה הטבעתית, שאפשרה ליצור את הדוגמאות הייחודיות שלו. הדוגמאות עצמן, ככל הנראה, קיבלו השראה- או נגנבו – מגרינלנד השכנה, שם יש לשמלות הלאומיות צווארון חרוזים דומה לזה של ה"לופי".

"זה מדהים לראות כמה מהר זה החל לשקף גאווה ואחדות לאומית" אמרה ג'ונסטוכטיר, "עבורנו הסוודר הזה הוא כמו דגל".