היה זה ב-1980 ולמוחמד עלי לא היה שום סיבה להיות בזירה נגד לארי הולמס, מתאגרף צעיר וחזק ממנו, לא משנה כמה הפמליה שלו המשיכה להגיד לו שהוא נראה טוב באימונים.

והוא אכן נראה טוב. הוא איבד קרוב ל-20 ק"ג באימונים כדי שהגוף שלו ייראה כפי שנראה  ברגעיו הגדולים. בגיל 38 הוא גם גידל שפם שבו השוויץ בסיור העיתונות שקדם לקרב. "אני קלארק גייבלס השחור," אמר עלי, לשמחת הכתבים שבקושי הצליחו להסתיר את התלהבותם, מכך שמוחמד עלי עומד לנגד עיניהם שוב.

זה היה הקרב הראשון של עלי שראיתי, וכמו 25,000 האנשים בקהל מחוץ לסיזר פאלאס באותו לילה, קיוויתי שאראה את עלי הישָן בזירה. הוא שכנע אותי, כמו שהוא שכנע את כולם, שנותר בו עוד קרב אחד טוב, עוד חגורת אליפות למשקל כבד לכרוך סביב מותניו.

כשעלי דיבר, כולנו הקשבנו. לא יכולנו שלא להקשיב, גם כשהוד מעלתו הלך ואיבד מחיותו והמילים שחִשמלו דור שלם כבר לא ממש זרמו באותה קלות כמו בעבר.

בוודאי שהוא היה יכול לנצח את הולמס, שותף האימונים הוותיק שלו. שהרי, אחרי הכול, הוא היה הגבר שהצליף בסוני ליסטון הזועף וניצחו, עצר את ג'ורג' פורמן המאיים באפריקה, וניצח קרב כשהוא כמעט על סף מוות עם ג'ו פרייזר בפיליפינים.

אבל אויב אחד לא הצליח עלי לנצח – את הזמן. באותו הערב הוא בקושי הניח כפפה על הולמס, אך קיבל מכות כה קשות מהולמס, עד שזה התחנן בפני השופט מספר פעמים לעצור את הקרב כדי לא לגרום נזק בלתי הפיך לאליל שלו. לבסוף לאחר 10 סיבובים נעצר הקרב, כשעלי יושב על שרפרף בלי כל יכולת להתנגד.

מאוחר יותר באותו ערב ביקר הולמס במלונו של עלי. בחדר החשוך רכן הולמס מעל עלי, נישק אותו על הלחי ואמר לו שהוא אוהב אותו.

"אז למה קרעת אותי ככה?" ענה לו עלי .

בקריירה של עלי כמתאגרף מקצועי, שנמשכה כשני עשורים, לא היו הרבה לילות קשים כמו הלילה הזה. ועדיין, המוכנות שלו לחטוף אגרופים בזירה – בשלב מסוים הוא העריך שהוא חטף 29,000 מכות בראשו – גזרה עליו לחיות את העשורים האחרונים בחייו בצל מחלת הפרקינסון.

זה בלתי נתפס שהאדם שגופו נראה כאילו פוסל בידי אומן יבלה את שנותיו האחרונות רכון קדימה ורועד, ואינו יכול לבצע משימות אנושיות בסיסיות כמו לקשור שרוכים או לצחצח שיניים. בלתי נתפס אף יותר שהקול הזה שרעם לעתים כה קרובות לא יישמע בעשורים האחרונים של חייו.

אלו לא היו רק הדברים שאמר על היריבים שלו שנחרתו בזיכרון, על אף שגם הם ייזכרו. כלומר, מי עוד היה יכול לחשוב על השורה הבאה, רגע לפני שפגש את ליסטון לקרב על התואר במשקל כבד ב-1964, בקרב הגדול ביותר בראשית דרכו?

"הקהל, בזמן ששם את כספו, לא חלם שהוא יחזה בליקוי חמה של ה'סוני'," אמר עלי.

או המשפט הבא שאמר לפני שנלחם בפורמן בג'ונגל בזאיר: "בשבוע שעבר רצחתי סלע, פצעתי אבן והכנסתי לבנה לבית החולים. אני כל כך רשע, אני הופך תרופות לחולות".

אך אלו לא היו "השירים" שלו שבלטו, אף על פי שהם היו נפלאים, אלא זו הייתה הדרך הפשוטה שבה דיבר עלי עם העולם, על אף שחלק נכבד מהעולם לא רצה להקשיב לו.

"אני לא חייב להיות מה שאתם רוצים שאהיה," אמר עלי לאחר שחשף שהוא מאמין באומה האסלמית. "אין לי שום סכסוך עם הוויט-קונג," אמר עלי ב-1966, לאחר שסירב להתגייס למלחמת וייטנאם.

על החלטה זו שילם עלי בשלוש שנים וחצי של קריירה כשהוא בשיאו. הוא חזר לוחם שונה, ואף על פי שהיה במיטבו, משהו נלקח ממנו שלעולם לא יחזור עוד.

ב-1972 ראיתי אותו לראשונה, מתאמן במלון סטארדאסט בלאס ואגס לקראת קרב נגד ג'רי קוורי. הוא נכנס לחדר האימון המאולתר מאחורי המלון בחלוק לבן, ואז המשיך לתת הופעה. באותו היום לא לקחתי חתימה מעלי, על אף שכמעט כל השאר לקחו. עלי הקדיש זמן לכל אחד, מוודא תמיד שיש לו די זמן עם כל ילד שבא לצפות.

מאוחר יותר נעשיתי חבר של מנהלו העסקי, ג'יין קילרוי, שסיפר לי כיצד בעת שהסיע קרוואן מפנסלביניה ללאס וגאס לצורך הקרב עצר עלי כדי לעזור לנהגים אחרים. עלי התעניין מאוד באוטובוסים, הוא תמיד רצה להיות נהג אוטובוס. הנהיגה בקרוואן הייתה די קרובה לכך.

קילרוי גם סיפר לי כי באחת הפעמים כשהתאמן עלי במחנה בפנסילבניה, לקרב נגד פורמן, אבא אחד הביא את בנו הסובל מלוקמיה לבקר. כמה שבועות מאוחר יותר, אביו של הילד התקשר לקילרוי ואמר לו שהילד גוסס. עלי עזב מיד את המחנה ונסע לפילדלפיה לנחם אותו. עלי אמר לילד שהוא ינצח את פורמן והילד ינצח את הלוקמיה.

"לא," אמר הילד. "אני הולך לפגוש את אלוהים ואני אגיד לו שאני מכיר אותך".

לרבים היה קשה לראות את הצד הזה של עלי, נוכח הצד המזלזל שלו במתאבק פרייזר, לו  קרא גורילה, רגע לפני הקרב במנילה בשנת 1975. לעלי היה אופי נבזי בכל הנוגע לקידום קרבות. עם זאת, הוא לעולם לא נטר טינה לאחר הקרב, ולכן היה מופתע כשפרייזר המשיך לכעוס עליו במשך שנים רבות לאחר מכן.

אכן, יחסית לאדם שהפך כה נערץ בערוב ימיו, עלי היה שנוא על ידי רבים בשנות השיא שלו, לאחר שהמיר את דתו למוסלמי וסירב להתגייס. למרות הצהרותיו הבלתי נשכחות, הוא לא היה מחונך היטב, ורבים מהדברים שאמר, לו היו נאמרים כיום, היו מעלים תמיהה בקרב רבים.

רבות מהצהרותיו קשורות להשקפותיו בנושא גזע, ובהן גם קריאתו ב-1968 להפרדה בין שחורים ללבנים מאחר ש"זה טבעי לרצות להיות עם הדומים לך". כל אלה נשכחו עם הזמן שחלף והדאגה הגוברת למצבו הבריאותי. עם קולו שנדם, הפך עלי לאהוב בעיני רבים, אפילו בעיני יריבו לשעבר.

ב-1996 הייתי באצטדיון באטלנטה, כשעלי הגיע משום מקום כדי להדליק את הלפיד האולימפי. ידו השמאלית רעדה באופן קשה, והיה נראה שלקח לו נצח עד שמיקם את הלפיד במקום הנכון והדליק אותו. כשהסתכלתי סביבי ראיתי אנשים בוכים. התקשיתי גם אני שלא לבכות.

לאורך השנים, הופיע עלי במגוון אירועים. הוא הפך לסלבריטאי מהשורה הראשונה, שכולם רצו בקרבתו. נוכחותו מילאה את החדר על אף שכבר לא היה יכול לדבר.

בביתו בסקוטדיילס הוא חי חיים שקטים. עלי נהנה להקשיב לאלביס במערכת סטריאו. יותר מכול אהב עלי לצפות בקלטות ישנות של הקרבות שלו, עיניו עוקבות מקרוב אחרי הלוחם שהוא היה.

בפברואר 2012 ראיתי את עלי בפעם האחרונה, בלובי המלון של אמ.ג'י.אם. הוא זכה לתשואות בארוחת התרמה למחקר מוח בערב שלפני, וכעת הייתה ההזדמנות למעריץ הממוצע לצלם אותו או רק לראות אותו באופן אישי.

ההבעה על פניו לא השתנתה כשהוא נקרא לארוחה, יחד עם משפחתו וחבריו. אשתו, לוני, הורידה את משקפי השמש שלו והביאה לו מזלג, וכולם צפו בעלי בעודו מתרכז כולו במשימה הקשה של הבאת עוגת שוקולד לפיו, כפי שהתרכז בעבר כשלחם בפורמן באפריקה.

כמה מבנותיו הסתובבו סביבו, תינוקות הושמו בחיקו. ואז, בעוד אחד ממלויו אוחז בו ביד אחת ואשתו ביד השנייה, הצליח עלי ללכת בתוך הזירה, מחזיק את ידו הימנית למעלה ומצדיע לקהל.

הוא עדיין היה הגדול מכולם.