היום האחרון ללימודים מוזכר לרוב כאירוע משמח, בו התלמידים מרגישים את החופש המתקרב, והמורים יכולים להתרווח קצת בסופה של עוד שנה עמוסה. אך לסיום שנת הלימודים יש גם רובד נוסף, שיכול להיות עצוב וקשה אך גם משמעותי ומעצים – הפרידה. בין אם זו המורה שתמשיך הלאה לכיתה אחרת או לפרישה ולא תראה יותר את התלמידים שחינכה במשך שנה, שנתיים או שלוש, או התלמיד שלא יפגוש את המורה שתמכה והעניקה לו בטחון ואהבה, מדובר בסוגיה חינוכית שדורשת התייחסות ותשומת לב.

"זה יום עצוב ואפילו קשה"

"יש הרבה מאוד געגוע, וגם דאגה", מספרת הלן קטן מכפר סבא, שמלמדת כבר ארבעים שנה במספר מסגרות חינוכיות, כולל מורה ומחנכת בבית ספר תיכון. לאורך השנים קטן לימדה קבוצות חינוכיות שונות והיא מספרת שכל פעם מחדש סוף השנה מעלה תחושות רבות. "הפרידה היא נקודה כזו שבה ניתן לבחון את כל הדברים. מה הילדים עברו, מה אנחנו המורות עברנו. יש פה הרבה מאוד רגשות ותחושות שנפגשים וכמובן, עבורי, בתור מורה שמאוד קשורה לתלמידים שלה, זה יום עצוב ואפילו קשה", היא מספרת.

הלן קטן (באדיבות המצולמת)

מנסיונה של קטן, גם עבור תלמידי י"ב יום סיום השנה אינו בהכרח יום חג, והם חווים תחושות מעורבות לגבי הרגע בו הם נפרדים מהמורות שלהם בפעם האחרונה. "יש פה התייחסות כפולה. מצד אחד נפטרנו מהלימודים ומהשיעורים, מצד שני יש תחושות ואפילו חרדה לאן הולכים הלאה, איך מתמודדים עם העולם הגדול שבהמשך. התלמידים לא יראו את זה כמובן, אבל גם בשביל זה אנחנו המורים נמצאים כאן בשבילם, ולפעמים גם אחרי שנפרדים".

קטן מספרת שלעיתים הקשר עם התלמידים ממשיך בדרכים אחרות. "לימדתי לפני כמה שנים כיתה של עולים מדרום אמריקה וצרפת. חינכתי אותם כמה שנים והפרידה הייתה מאוד משמעותית וזכורה לי היטב. בזכות הפייסבוק אני שומרת איתם על קשר גם אחרי, יודעת מה קורה להם בחיים, מה השתנה, מה חדש. אני מוזמנת כל החתונות שלהם וממשיכה להיות איתם".

"ביום האחרון הכל נפתח"

"ביום הסיום אני בוכה המון, וגם בכל התקופה לפני" מספרת אילנה כהן מקרית אתא, מורה ומחנכת ב'תיכון החברתי' של רשת דרור בתי חינוך בעיר. "יש הרבה מאוד התרגשות ודאגה. אנחנו מנסים לעשות הכל שלילדים יהיה כמה שיותר טוב ולשלוח אותם בתקווה שישמרו על עצמם. יום הפרידה הוא סיכומו של תהליך מאוד ארוך וקשה, של אמונה רבה בתלמידים."

מתוך הפרידות שחוותה כהן, המלמדת כבר 15 שנה, היא למדה לראות בקושי גם הזדמנות חינוכית. "זה תהליך שצריך לעזור לתלמידים לעבור כדי שהם ירגישו שהם מוכנים לשלב הבא, שהם יכולים להתמודד, בצבא, בשנת השירות או מה שלא יהיה", מוסיפה כהן, "יש להם, ולנו המורות, הזדמנות לבחון את הדברים – היכן הם התחילו, לאן הם יגיעו, איך היו ההתמודדויות לכל אורך הדרך. בסופו של דבר הפרידה היא אירוע מאוד מרגש וגם מאוד קשה ומכיוון שאנחנו נפרדות מהילדים אל הלא נודע. כל מה שאנחנו יכולות לאחל להן זה רק את הטוב ביותר".

אילנה כהן (באדיבות המצולמת)

גם כהן מספרת על פרידה משמעותית שהייתה הקשורה בתהליך חינוכי ארוך שעברה עם תלמידיה "יש תלמידים שלא מאמינים בעצמם וקשה להם אבל בסוף הם פתאום מראים את מה שהם מרגישים וחושבים. כמו תלמידה שהייתה לי שלא הייתה מפגינה רגשות ולא מראה כלום. ביום האחרון הראתה לי שיר שהיא כתבה ופתאום הכל נפתח. זו המשמעות שהפרידה יכולה להעניק לכל התהליך והמאמץ החינוכי. וכשהתלמידים שלנו עולים לבמה ומציגים את מה שהם עשו – זה באמת מרגש ולא מובן מאליו."

"להראות לילד שהיה שינוי והתפתחות לטובה"

נטע בר, מחנכת כיתה ד' בבית ספר הגליל בתל אביב, תיפרד בשבוע הבא מהתלמידים שחינכה במשך שנתיים. בינתיים, מרוב מטלות ארגוניות לסיום השנה, היא עדיין לא לגמרי מעכלת. "זה שלב מאוד עסוק בשנה, מתעסקים הרבה בתעודות, אירועי סוף שנה ומסיבת פרידה. כל שנת הלימודים נורא אינטנסיבית אבל זו תקופה עמוסה במיוחד כי יש דד ליין, ובמיוחד כשאין שנה הבאה כי אני נפרדת מהכיתה. אני נורא עסוקה בלארגן את כל מה שצריך ובתוך זה צריך לעשות משהו מיוחד לתלמידים אבל יש את כל היום יום, ואני פחות נערכת לפרידה אלא יותר לסיום שנה" מספרת בר בצחוק מהול במבוכה, "יש צד טכני של ברכות ודברים, ברמה  הרגשית אני עוד לא שם – אבל זה יגיע."

נטע בר (התמונה באדיבות המצולמת).

בר מוסיפה כי "בתור מחנכת אני חושבת שחשוב מאוד לעשות סיכום, ולא רק ביסודי. מה עשינו, לאן הגענו איפה היינו בהתחלה ואיפה אנחנו היום – הרבה פעמים ילדים לא רואים את התהליך וכאן מקומו של המחנך להראות שהיה שינוי, שהייתה התפתחות לטובה והשתנית".

אז איך מגיעים נפשית לפרידה מהתלמידים? תחת מעטפת המורה שוכחים הרבה פעמים שמסתתרות בנות אדם שחווית הפרידה מהתלמידים שלהן היא פרידה לכל דבר.  "זה קשה להגיע לפרידה, חד משמעית. ובמיוחד שאני מסיימת עם הכיתה שלי, שחינכתי אותה שנתיים ונקשרתי אליהם עם כל הקשיים שיש בדרך. נוצר קשר ואי אפשר שלא להיקשר. זה קשה להעביר אותם לידיים של מישהו אחר – הכיתה הקודמת שסיימתי לחנך היה לי מאוד לא פשוט לראות אותם עוברים הלאה. תחשוב, זה ילדים שאני נמצאת איתם כל יום ופתאום חודשיים אני לא רואה אותם – זו ממש פרידה, סך הכל יש פה בנאדם שאני מלווה אותו תקופה."

להפוך את הפרידה לחוויה חינוכית מעצימה

אלה גרינשטיין, מלוות צוותים חינוכיים ברשת 'דרור בתי חינוך' המפעילה בתי ספר ומסגרות חינוכיות בלתי פורמליות ברחבי הארץ, מסבירה שהפרידה דורשת התייחסות מודעת מצד המחנכת. "לא מלמדים אותנו להיפרד, ורוב האנשים לא יודעים איך להיפרד, נמנעים מזה ומתקשים עם זה כשזה קורה. למעשה, האופן בו נראתה הפרידה צובע את התמונה של איך נראתה כל התקופה. פרידה טובה עוזרת לסגור את הפרק שנגמר ולשלוח לפרק הבא בלי עניינים לא פתורים; בלי תחושות החמצה, אשם, כעס, פספוס. חלק מאורח החיים של מחנכות זה להיפרד; כל שנה או שלוש וכל מחזור נפרדים מתלמידים ועם הידיעה שאת הולכת להיפרד מהם. אם פרידה נחווית כחוויה קשה, עצם הידיעה יכולה לגרום מלכתחילה לא לרצות להיקשר אל התלמידים, ויצא לי לפגוש הרבה מחנכות שסיפרו את זה – זה קורה להרבה אנשים, ולא רק מחנכות, אבל בגלל השחיקה ואופן העבודה הייחודי זה מוכר יותר."

אלה גרינשטיין (התמונה באדיבות המצולמת).

גרינשטיין מוסיפה כי בגלל תנאי העבודה הקשים והייחודים, לפרידות יש משמעות חינוכית העומדת בפני עצמה ויכול לשמש כלי מעצים למחנכת. "פרידה וסיכום זה לא אותו דבר. בפרידה צריך להגיד שזה לא זמן לסגירת חשבונות, בפרידה אומרים רק דברים טובים. דבר מדהים שמחנכת יכולה להגיד לתלמיד שלה בזמן פרידה זה משהו שהיא למדה ממנו – ככה היא נותנת לו מתנה ממנה לחיים; איך בנאדם מבוגר ראה אותי ולמד ממני – זה דבר מאוד משמעותי שאפשר לעשות והוא אישי בין בני אדם. למחוות האלו יש כח מאוד גדול, אם אנחנו מייחדים הרבה נוכחות ומשמעות  באופן הפרידה מהתלמידה או התלמיד יש לנו הזדמנות לחתום בביוגרפיה של כל נערה ונער מטען גדול ומשמעותי של ערך עצמי."

ויש גם כלים חינוכיים שיכולים לעזור לכל מחנכת לעצב פרידה טובה יותר, כל מה שצריך זה רק מחברת, עט ושנת לימודים שלמה. "אני תמיד אומרת למורות לאסוף לאורך השנה סיפורים משמעותיים על התלמידים, ממש לכתוב אותם במחברת. ובסוף התקופה אפשר לשלוף את הקובץ הזה. הסיפורים האלו יהפכו להיות זיכרונות מעצבים לחיים, ואני אומרת את זה לגננות, למורות ביסודי ובתיכון, וגם לקבוצות של מבוגרים."