"הפעם הראשונה שאתה מציל מישהו – נשארת בך" כך מספר אלי אהרוני (52), מציל בחוף צ'ארלס קלור בתל אביב. "אין הצלה שדומה לשנייה. אמנם יש דפוס של הים שאנחנו יודעים, כמו זרם, גלים, סלעים, אבל כל הצלה היא עניין בפני עצמו. האחריות שלנו על הדף היא להציל בין הדגלים, אבל האחריות האמיתית שלי כמציל היא על הכול. אני מזעיק את הכוחות ונרתם למה שצריך".

עונת הרחצה נפתחה אמנם באפריל, אך החופש הגדול עתיד להכפיל את מספר הרוחצות והרוחצים בחופי ישראל. החוף – בילוי זמין וחינמי, מאפשר לכל מי שחפץ בכך אפשרות לזמן קריר ומהנה בימי הקיץ הלוהטים. עבור מצילות ומצילי החופים התקופה הזו מזמנת לא מעט אתגרים, התמודדויות ושעות רבות של מאמץ בכדי לשמור על חיינו.

דגל אדום בחוף לבנון (צילום: רשות הכינרת)

אלכסנדרה ברנקין היא אחת מתוך שתי מצילות הים היחידות שפעילות כיום בישראל. ברנקין (44), נשואה ואמא לשני ילדים, גרה בטבריה ומצילה בחוף הנפרד בעיר זאת העונה הרביעית. להיות מצילת ים זאת עבודה פיזית קשה ולכן אולי עברה של ברנקין כספורטאית אינו מפתיע, "מגיל 9 אני עושה ספורט. הייתי חותרת קייאקים בנבחרת אוקרינאה, ועליתי לישראל עם תואר ראשון של מורה לספורט״.

״בארץ״ ממשיכה ברנקין ״הייתי בנבחרת ישראל בקייאקים, ואז התחלתי לעבוד כמאמנת קייאקים. לצערי, אין הרבה כסף בתחום הזה, אז עשיתי הסבה מקצועית לסיעוד והייתי אחות בבית חולים פוריה. אחרי שהתחתנתי, ונולדו לי שני ילדים, עזבתי את בית החולים והתחלתי לעבוד במשמרות בבית אבות".

המצילה של החוף הנפרד

למרות השנים במקצועות אחרים, האהבה של אלכסנדרה לים לא נעלמה והיא זו שחיברה אותה לבעלה, מציל בעצמו. "אני יותר אדם של ים, מים וזה היה קרוב אלי יותר ממקצוע האחות. כל החיים גדלתי ליד מים בנהר ליד קייב. בעלי הוא גם מאמן שחייה וגם מציל ים 25 שנה. כל הזמן הייתי איתו בים ובבריכה. חתרתי על החסקה וידעתי לעשות את זה מקצועי ואמרתי לעצמי בואי ננסה עוד משהו. עשיתי קורס מצילים לפי הסדר, קודם כל מצילי בריכות ואז קורס מצילי ים בחיפה ב-2015. קורס של 4 חודשים, שבו המצילה השנייה ואני היינו הנשים היחידות בארץ״.

אלכסנדרה ברנקין, מצילה בטבריה. (באדיבות המצולמת)

קורס המצילים מאתגר מאוד פיזית ומעטות הנשים אשר בכלל מצטרפות אליו. "חשבתי בהתחלה שהקורס יהיה לי קל, בגלל הרקע שלי בחתירה ושחייה, אבל בפועל זה היה ממש קשה. צריך להתמודד עם גלים גבוהים, רוח ומיומנות ולדעת הרבה דברים על הים והזרמים. אם הייתי יודעת שזה יהיה כזה קשה לא הייתי הולכת", אומרת אלכסנדרה חצי ברצינות. "פיזית הייתי בכושר, אני שומרת על כושר. במבחן הסופי היה צריך לצאת להצלה על חסקה בגלים של שני מטר, אחרי שאוספים מצוף בעומק שמדמה טובע ומביאים אותו לחוף, מבלי ליפול. עשיתי ועברתי".
אלכסנדרה ברנקין: ״בהתחלה חשבתי שקורס המצילים יהיה קל בגלל הרקע שלי בחתירה ושחייה. בפועל זה ממש קשה. במבחן הסופי היה צריך לצאת לים על חסקה בגלים של שני מטר״

בסיום הקורס פנתה ברנקין למנהל חופי טבריה והציעה להיות מצילה בחוף הנפרד של הנשים. בקשתה התקבלה בברכה מתוך הבנה של הצורך במצילה, אישה, בחופים הנפרדים. התגובות מקהל הנשים, מספרת אלכסנדרה, מעורבות, "אני מקבלת פידבקים של 'תודה שאת משגיחה עלינו'. אבל כשאני מבקשת מהן לשמור על הילדים או לא להיכנס, התגובות לא תמיד טובות. לפעמים יש צעקות, נשים רבות איתי. אני פה בשביל להעיר וזה לא תמיד מוצא חן, אבל אין הרבה כאלה ברוך השם, יש בודדות. רוב האנשים מכירים תודה".

העבודה כמצילה בכינרת שונה מבחינת זמנים מזו של המצילים בחופי הים התיכון. במקום שמונה חודשי עבודה הם עובדים שבעה חודשים. מה-12 באפריל ועד סוף אוקטובר, בין השעות 9:00 בבוקר ל-17:00 בערב. בקיץ העבודה קשה יותר. באוגוסט החוף מלא יותר, ושעות העבוד ה הן מ-8:00 בבוקר עד 19:00 בערב. לזוג מצילים שהם גם הורים, הפתרון הוא לשלוח את הילדים לסבתא באוקראינה לזמן זה. אלכסנדרה התבשרה היום (שישי) שתקבל קביעות, וזאת אחרי ארבע שנים כעובדת זמנית.

אבי אפיה: "בגלל שלא מגדילים את מספר חופי הרחצה בארץ, נוצרת צפיפות ואנשים הולכים לאזורים פחות הומי אדם. ואז יש הרבה מקרים טרגיים. כשיש טביעות בחופים מוכרזים, המציל נותן סיוע ותוך שנייה וחצי האנשים משתחררים הביתה".

השומר של המצילים

אבי אפיה, יו"ר איגוד המצילים, כבר עבר דרך ארוכה כמציל, וגם כיו"ר האיגוד. לפני כשלוש שנים הוביל את החתימה על ההסכם הקיבוצי בין ההסתדרות, המייצגת את איגוד המצילים, לבין השלטון המקומי. ההסכם הסדיר את עבודתם של כ-350 המצילים בחופי ישראל והפך את ההצלה מעבודה עונתית לעבודה שנתית. בארגון חברים מצילי טבריה (בלי מצילי סובב כינרת), רוב מצילי הים התיכון, ומצילי אילת. מצילי ים המלח עובדים בקבלנות.

המצילים בחוף צ'ארלס קלור (באדיבות המצולמים)

"לפני שנתיים וחצי נחתם הסכם ששיפר במידה ניכרת את מעמדם הכלכלי של מצילי דור ב', יחד עם הסדרת שעות העבודה של המצילים" מספר אפיה. "בהסכם נקבע שהמצילים יעבדו שמונה חודשים, ודרך השעות הנוספות יממנו לעצמם את שלושת החודשים בהם לא עובדים, כאשר חודש נוסף זה ריכוז החופשות והתנאים הסוציאלים. יום עבודה של מציל הוא 11-12 שעות".

אפיה מתאר שני אתגרים עיקריים למצילים בארץ בעת הזאת: הקדמת עונת הרחצה וחופי רחצה הומי אדם, "בגלל שלא מגדילים את מספר חופי הרחצה בארץ, נוצרת צפיפות ואנשים הולכים לאזורים פחות הומי אדם. יש חופים שיש בהם את כל המתקנים: יש הצללות, ירידה נוחה לים, חנייה – אבל אין מצילים. נותנים לתושב להחליט בעצם לאן ללכת, ואז יש הרבה מקרים טרגיים. כשיש טביעות בחופים מוכרזים, מול תחנת ההצלה, הם בקושי מרגישים שטבעו. המציל נותן סיוע ותוך שנייה וחצי האנשים משתחררים הביתה".

אלי אהרוני: ״המעמסה משפיעה על הבית, אין זמן לילדים, לחינוך. פתאום הילד גדל, יש הפסד גדול, אנחנו עובדים גם בשבתות וחגים״

בתקופה האחרונה נכנסו לחלק מתחנות ההצלה אופנועי ים במטרה להרחיב את שטח ההצלה. אפיה מתאר מצב מסוכן, בו מציל עוזב את אזור ההצלה למקום אחר ומשאיר את הרוחצים במקומות מוכרזים ללא הגנה. גם כאן, כמו בענף הבנייה, העובדים הם אלו שמעלים את סוגיות הבטיחות לעצמם ולמתרחצים.

אבי אפייה, יו״ר איגוד המצילים (צילום: יעל אלנתן).

"בזמן האחרון הרשויות מפילות עלינו עוד עבודה, הם רוצים שנשתמש באופנועי ים. זה אומר שאנחנו נותנים שירות מעבר לחוף רחצה מוכרז לטובת קריאות מחוץ לחוף ומסכנים את אלו שכן באים לחוף מוכרז. העלנו את הסוגיה. אנחנו לא מוכנים שמצילים ילכו לתת שירות באזורים רחוקים, ויעזבו את שטח הרחצה בו הם מופקדים על חיי אדם."

אפיה מתריע על הסכנות הבטיחותיות שבשימוש באופנוע ים, "קשה להיכנס עם אופנוע לים בחוף מלא אנשים והתמרון מסובך ויכול לפגוע במתרחצים. אופנוע ים שוקל 400 קילו, להוריד ולשים זה לא פשוט גם כשיש גלים, וכל זה כדי לעשות מטלות מעבר לתחום הרחצה כי לא זקוקים לו בתחום הרחצה שלנו. במקום לתת יותר תחנות הצלה ויותר מצילים, נותנים אופנוע ים, ותולים בו תקווה לא נכונה".

אתגר נוסף לאיגוד המצילים הוא ההחלטה לפתוח את עונת הרחצה לפני תקופתה הרשמית, ללא התייעצות עם המצילים או גיבוי כספי. "משרד הפנים קיבל החלטה שתחנות ההצלה נפתחות לפני הפסח. אין בעיה עם זה, אבל אם מגדילים לעובד את שעות עבודתו ותקופת עבודתו צריך לשבת ולדבר קודם. זה לא נעשה, ועל זה אנחנו מלינים. אני מקווה למצוא את הפשרות הנכונות איך מתמודדים עם התקנות ואופני הים, כדי להגדיל את רמת הבטיחות של כולם".

האנרגיה של הים

"עברתי את כל חופי ת"א, שנתיים אני פה. החוף הזה הוא מיזוג של תרבויות", מספר אלי אהרוני, מציל כבר 28 שנה, ואחראי היום על צוות המצילים בחוף. ביחד איתו, הם חמישה מצילים כשבכל יום נוכחים ארבעה מהם בחוף. "יש פה תיירים מכל העולם, בני מיעוטים, וכולם נחמדים, מתמזגים ביחד. אף אחד לא מפריע לשני וזה דבר מדהים. האנרגיה של הים לוקחת למקום אחד – "מחלת ים". תמיד רוצים לחזור לפה. מי שרוצה להשתזף, לגלוש, לשחק".

סוכת המציל בחוף צ'ארלס קלור (צילום: יעל אלנתן)

חוף צ'ארלס קלור גובל ביפו שם אין חוף מוכרז, אבל הרצועה ממשיכה ואהרוני מתאר את תפקידו כמציל בכל מקום "רצועת חוף ארוכה עד יפו, גם שזה לא אזור תחום. יש לנו 3-4 הצלות בשבוע. בימים עמוסים שומרים בתוך המים".

"עירית ת״א הביאה גלשני הצלה, חסקה, אופנוע ים. פיתחנו שיטות הצלה שונות להגיע מהר ולהוציא מהמים מהר. העבודה שלי היא למנוע טביעה, 'אתה, האיש הרחוק, תתקרב', להזהיר. במידה ואני רואה מישהו נסחף, אני בדרך אליו. כשאדם נסחף בחוף ללא מציל, הוא רואה מרחוק מציל שבא אליו, זה נותן לו עוד כוח. קשר העין עד הסיוע הוא חשוב, עד שאתה מציל אותו".

מנקודת מבטו של אהרוני אופנועי הים מביאים תועלת לצד הנזק, "עיריית ת"א התקדמה, הביאה אופנועי ים ויש לזה מגרעות ויתרונות. היתרון זה הצלת חיי אדם – לדוגמא קיבלנו דיווח מחוף גבעת עלייה, יצא לשם אופנוע והוציא אותו. זה טוב כי מצילים. אבל המגבלות הן שקשה להוריד ולעלות, וקורה שנפצעים כי אנחנו בלי בגדים".

אהרוני מתאר מצב מבלבל, בפועל לא כל המצילים הוכשרו להשתמש באופנוע הים, מה שיוצר מציאות בה פעולת ההצלה איננה אחידה, "לפני שנתיים עברנו קורס עם השיטור הימי, ולמדנו איך להציל עם האופנוע, איך להשתמש בכלי הזה. רק לעיריית ת״א יש. אם אין מציל בתחנה שעבר את הקורס, אז מה עשינו בזה?"

"פעם למצילים לא היה כלום והם היו מצילים" מספר אהרוני, "היום יש אביזרים, מכניסים טכנולוגיות ואמצעי הצלה. זה מצריך יותר עבודה, מעמיס על המצילים, מצריך יותר עובדים, יותר רישום ודיווחים. מסתכלים עלי, על ביצועים לעומת השקעת כספים – שווה את זה או לא. בסוף כדי להשתפר בהצלה, צריך יותר סוכות מציל ויותר מצילים".

אלי רוני, מציל בחוף צ'ארלס קלור (באדיבות המצולם)

צוות חזק

כדי לשמור על יכולות הצלה גבוהות, יש צורך באימוני כושר והצלה רבים, "בכל יום יש אימון של שעה, ויש אימונים בצוות. מתאמנים בזוגות, כושר, גלשני הצלה, אימון על האופנוע ועוד. הצוות שלי הוא חזק ואני יודע לשלוח אותם לעזור בחופים אחרים. צוות מגובש זה חשוב מאוד".

"סגנון ההצלה שלי יותר חופשי. את רוצה לבוא לים, את מתארגנת, יוצאת לים, מוצאת חנייה, מגיעה לחוף, משלמת על החנייה, על הכסאות, מביאה אוכל – ופתאום המציל לא נותן להיכנס לים. אני יכול לתחום, להזיז, זה יותר עבודה. אין לי בעיה שתיכנסי לשחות רחוק, אבל העבודה שלי זה לשמור עליך ולמנוע שיקרה משהו ולכן העבודה נהיית יותר קשה.

"הציבור משתף פעולה, ברגע שאנשים בחוף מכירים אותך, יודעים שאתה שומר פה, מרגישים בטוחים. כשרואים הצלות הקהל לבד בא ועוזר. לפני כמה ימים היה פה מישהו שביקשנו ממנו להתקרב לחבל ועשה בתגובה תנועה מגונה, האנשים שמסביבו העירו לו".

המחיר של משמרות ארוכות, עם שעות מרובות, מגיע גם הביתה "המעמסה משפיעה על הבית, אין זמן לילדים, לחינוך. פתאום הילד גדל, יש הפסד גדול, אנחנו עובדים גם בשבתות וחגים. אבל אני יודע שההסתדרות, איגוד המצילים עומדים מאחורי, מרוצה מהתנאים".

המלצת המצילים

"כדאי להכין את עצמך מראש לאיזה ים את הולכת – לבדוק באמצעי התקשורת, לבדוק מזג אויר, תחזית, לבדוק איזה דגל יש, אם יש דגל שחור זה ים מסוכן וחבל על המאמץ", מדגישה אלכסנדרה. "לפני שיורדים לחוף, לבדוק את שטח הרחצה, להסתכל איפה יושב המציל. לשבת ליד הדגלים. המציל לטובתך – להישמע להוראות. לבוא ליהנות בים, ולחזור הביתה בשלום".

"בשביל למנוע את האסון וסכנת החיים צריך לשמוע להוראות המצילים", מחדדת ברנקין. "המציל רואה הכל, הוא יודע סכנות ומבין את הסכנות בים שלא כל המתרחצים מבינים. צריך לשמוע להוראות ולא לעשות שטויות. יותר לקחת אחריות על עצמכם בים. ללמוד ברדודים ואז לצאת לעמוקים. לקחת אחריות שאת יוצאת לים, להיות ערניים, וילדים קטנים במיוחד.

״לא לסמוך על המתנפחים״, ממשיכה ברנקין, ״אם אתה לא יודע לשחות, לא להיכנס למים עמוקים. אפשר ליפול, המזרון יכול להתפנצ'ר. בים אתה בסכנה. אם אתה רוצה להינות, יותר קרוב לחוף – יותר בטוח. לכל הנופשים בכינרת לא להביא כלים חד פעמיים. כי בסוף היום אנחנו רואים את זה במים. הרוח מעיפה שקיות וצלחות וכואב מאוד על הכינרת".