"החיים שלנו פה, זה הבית שלנו", מספר ל'דבר' דביר אורי בן 30, לודאי דתי המסיים תואר באדריכלות, לקראת אירוע הגאווה השלישי במספר בעיר המעורבת. "ראינו עד כמה קשה להיות פה לסבית או הומו. טרנס זה כמעט בלתי אפשרי, והתחברנו, אנשים מרקעים שונים להפיק את האירוע. אנחנו מחובקים על ידי המשפחות שלנו, ויש לנו אחריות לאנשים שסביבנו, מישהו צריך להיות שם בשבילם".

"העיר מלאה בעוולות, זו עיר שהיא מיקרוקוסמוס של המדינה ושל התהליכים החברתיים", מספרת נטלי קירשטיין, מהמובילות והיוזמות של האירוע בלוד. נטלי נולדה באוקראינה, וחיה בלוד כבר 20 שנים. כיום מגדלת נטלי שתי בנות ביחד עם בת הזוג שלה. "כל מה שרואים וקוראים, הכל קורה בלוד: אפליה, הדתה, חוסר שוויון חוסר צדק, העדפה של ציבור אחד. ריכוז כח במגזר אחד, הכל מורגש בעיר. המאבק לשוויון וצדק הוא לא מאבק רק של הקהילה."

אירוע הגאווה בלוד 2018 (צילום: אדיר בן טובים)

לאירוע בשנה שעברה הגיעו כמה מאות משתתפות ומשתתפים, חלקם תושבי העיר. למרות הקרבה לת"א, ולכל מה שהיא מסמלת, מספרים דביר ונטלי שהמרחק עצום, "יש שני סוגים של פרירפייה – גיאוגרפית וחברתית. לוד נכנסת לקטגוריה של הפריפרייה החברתית, וזה ניכר בהרבה מדדים, למרות הנסיקה של השנים האחרונות. אם בערים שכנות אפשר לקיים חיים להט"בים כמעט תקינים, אצלנו זה מאבק יומיומי", מספר אורי.

קודם כל ביטחון

במקביל לאירוע הגאווה שיתקיים בלוד, יתקיים בטבריה אירוע בעל אופי דומה תחת הכותרת 'ואהבת לרעך כמוך' אותו מארגנת בין השאר קהילת המחנכים של 'תנועת דרור ישראל' בעיר, 'האגודה למען הלהט"ב', פורום צעירים עירוני, 'שותפות סובב כנרת' ו'תוצרת הארץ'. בטבריה וגם בלוד נראה שהמאבק אינו נוגע בנושאים שתופסים את מרכז השיח סביב זכויות הקהילה הגאה בישראל – נישואים ופונדקאות ובאופן כללי שוויון בפני החוק, אלא ביטחון.

ח"כ עיסאווי פריג' באירוע הגאווה בלוד 2018 (צילום: אדיר בן טובים)

"המטרה שלנו היא להראות שאפשר ברחוב, במרחב הציבורי, לחיות בשקט ובביטחון", מבהיר אורי מדוע אירוע הגאווה הוא פומבי, למרות שרבים עדיין חוששים לצאת מהארון בלוד. "אם אני מתחבא אז מה העולתי? יש משמעות לנראות ולפומביות. המרחב שייך לכולם ואסור שאף אחד ירגיש לא בטוח במרחב של כולם. זה מאבק על הביטחון שלנו. יש הרבה שלבים עד למקום בטוח, יש משמעות לנראות".

"לחיות בלוד כלהט"ב, בטח ובטח לקיים משפחה ולגדל ילדים – זה מאתגר", מספרת נטלי. "חששנו מהכניסה לכיתה א' של הקטנה, אבל זה עבר חלק, אנחנו לא חוות גזענות. אנחנו זוג נשים חזקות, יהודיה וערביה, פעילות ולא צופות מהצד, כשהילדים זה המניע. לבנות שלנו יש עולם יפה, יש להן זוג אמהות, אחת מדברת רוסית ואחת ערבית. ומה שמוביל לעשייה זה החשש שהבועה הזו תתפוצץ בברוטאליות."

"קיבלנו המון תגובות בעקבות האירועים הקודמים, שממש מסוכן לאנשים להגיע לאירוע" מספר אורי. נטלי מספרת על הודעות אנונימיות שקיבלו בדף האירוע בפייסבוק, כאלו המספרות על קרוב משפחה שיצא מהארון ומותקף ואחרות על הרצון להיות חלק אך הפחד מתגובת הסביבה משאיר את האנשים בבית. "אני מקבל מסרים כמו 'תודה שהייתם עבורנו באירוע'", מתאר אורי. "השנה היה אירוע התאבדות של טרנס בעיר, ונסיון רצח לפני כמה שנים. אנחנו מכירים המון אנשים שעזבו את העיר, ברחו מהבית, חיים את החיים שלהם בת"א או איפה שזה לא יהיה, כי כאן הם לא יכולים עדיין. זה כמו לקפוץ מעל החושך. רק האופטימים יכולים להגיע לאירוע כמו שאנחנו עושים, ואנחנו שם עבור אלו שלא".

1,000 קהילות אחת ליד השנייה

"המסר העיקרי של האירוע מאבק בגזענות, ויצירת חברה טובה" מחדדת נטלי. "יש חברי קהילה דתיים, ויש ערבים, אתיופים, רוסים, מכל הקהילות בעיר, וכולנו נדפקים מהשנאה כל אחד ברמה אחרת. האירוע הוא עצרת מחאה ומאבק – זה מה שנכון לעיר. השנה גם האמנים הם מקומיים – ראפר ערבי סאמח זאקוט SAZ, שזו תמיכה מרגשת. להקת ראפ מעורבת זולוד, בני העיר." את האירוע ינחו רעות נגר ונסרין שחאדה, ישאו דברים נציגים מכל הקהילות בעיר, חלקם מהקהילה הלט"בית וחלקם תומכים. על הבמה יופיעו מלבד זולוד וSAZ, גם דודי בר דוד שהוא יליד לוד ועאדל מסייס המנגם על עוד, מוזיקאי ומורה, לודאי.

הפעיל החברתי אבי יאלו, באירוע הגאווה בלוד 2018 (צילום: אדיר בן טובים)

"אני אופטמי, אנחנו רואים ערים אחרות כמו ירושלים וחיפה שעברו מלחמות על עצם קיום המצעד והקהילה, וזה נהיה טוב יותר", אומר אורי. "האירוע עוד לא בתמיכת העירייה. מחכים שיקחו אחריות. המשטרה פה נהדרת. בשנה הראשונה זה היה מאוד קשה, אבל השנה זה ממש מטורף, הם הכי קואופטריביים, אין בעיית בטחון.

"אני מאחל לעיר שאת הפסיפס התרבותי שלה היא תדע למנף – זה שיש פה אלף קהילות אחת ליד השנייה. אנחנו לומדים לקבל ולאהוב אחד את השני, לא תמיד בשלום אבל עם הרבה כבוד", אומר אורי. "אני מאחלת לנו שבאירוע הבא יעמוד על הבמה רק הלודאים. בלי חשש. מאחלת לחבק את ההיסטוריה, ושלא נהיה מאוימים מהזהות של האחרים שלידנו", מקווה נטלי.