1

קודם היה ריח של דם ושל קפה. מכונת הקפה על השולחן ממול, והדם בנעליים שלי. אם לומר את האמת, לא רק דם היה שם. כשהמבוגר מבין השניים אמר "ארבע עשרה", השתנתי במכנסיים. כל אותו הזמן ישבתי שפוף על השרפרף ולא זזתי מהמקום. הייתה לי סחרחורת. ניסיתי להיראות כמו שהנחתי שצ'יק נראה כשאומרים לו "ארבע עשרה", ואז השתנתי במכנסיים מרוב פחד. מייק קְלִינְגֶנְבֵּרְג, הגיבור הגדול. אני בכלל לא יודע למה אני כל כך בלחץ. מההתחלה היה ברור שהסיפור ייגמר ככה. צ'יק בטוח לא השתין במכנסיים.

איפה הוא בכלל? בפעם האחרונה שראיתי אותו היינו על הכביש המהיר, והוא קיפץ על רגל אחת ונכנס אל תוך השיחים. הם בטח תפסו גם אותו. על רגל אחת אי אפשר להגיע רחוק. אני לא יכול לשאול את השוטרים, מן הסתם. אם הם לא ראו אותו, ברור שעדיף לא להזכיר אותו בכלל. אולי הם באמת לא ראו אותו, ואני בטוח לא אגלה להם. גם אם יחקרו אותי בעינויים. אפילו שאסור למשטרה הגרמנית לענות בחקירות, נראה לי. לענות מותר רק בטלוויזיה. ובטורקייה.

אבל גם לשבת בתחנה של משטרת התנועה ספוג בדם ושתן ולענות על שאלות על ההורים שלי זה לא בדיוק כיף גדול. אולי כבר עדיף שיְעַנוּ אותי — אז לפחות יהיה לי תירוץ לפחד כל כך.

הכי טוב לסתום את הפה, צ'יק אמר. ואני מסכים איתו לגמרי. בייחוד עכשיו, כשממילא אין לזה שום חשיבות. באמת, שום דבר כבר לא חשוב לי. טוב, כמעט שום דבר. למשל, ברור שטטיאנה צ'וֹזיץ' חשובה לי. אפילו שעבר די הרבה זמן מאז שחשבתי עליה. אבל עכשיו, כשאני יושב על שרפרף ומבחוץ נשמע הרעש מהכביש המהיר והשוטר המבוגר עומד כבר חמש דקות ליד מכונת הקפה וממלא מים ומרוקן אותם שוב, לוחץ על מתג ההפעלה ומסתכל על המכונה מלמטה, בזמן שכל דביל יכול לראות שהכבל המאריך לא מחובר לשקע — אני לא יכול שלא לחשוב שוב על טטיאנה. כי בעצם בלי טטיאנה לא הייתי נמצא כאן. אפילו שאין לה שום קשר לכל העניין. אני מדבר לא ברור? כן, סליחה. אנסה שוב אחר כך. טטיאנה היא לא חלק מהסיפור הזה בכלל. הבת הכי יפה בעולם לא מופיעה בסיפור. כל הטיול דמיינתי שהיא יכולה לראות אותנו: כשהבטנו לשמיים מתוך שדה החיטה, כשעמדנו על הר הזבל עם הצינורות שאספנו כמו המפגרים הכי גדולים בעולם… כל הזמן דמיינתי שטטיאנה עומדת מאחורינו ורואה את מה שאנחנו רואים, נהנית כמו שאנחנו נהנים. אבל עכשיו אני שמח שהכול היה בדמיון שלי.

השוטר שולף מגבת נייר ירוקה ממתקן מגבות נייר ומושיט לי אותה… מה אני אמור לעשות איתה? לנקות את הרצפה? הוא מחזיק את האף שלו בשתי אצבעות ומסתכל עליי. אה. לקנח את האף. אני מקנח את האף, והוא מחייך בחביבות. אני יכול לשכוח מהקטע של העינויים. אבל מה אני אמור לעשות עכשיו עם מגבת נייר? אני סורק את החדר. רצפת התחנה כולה מחופה בלינולאום אפור, בדיוק כמו אצלנו במסדרונות שמובילים לאולם הספורט. וגם הריח קצת דומה. שתן, זיעה ולינולאום. אני רואה את ווֹלקוֹב, המורה לספורט, מקפץ במסדרונות בחליפת טרנינג, בן שבעים בכושר שיא: קדימה, בנים! הֹופּ הוֹפּ! קול צעדיו המכים ברצפה, צחקוקים רחוקים נשמעים ממלתחות הבנות, והמבט של ווֹלקוֹב פוזל לשם. אני רואה את החלונות הגבוהים, את הספסלים, את הטבעות התלויות מהתקרה, שאף פעם לא היו בשימוש. אני רואה את נטלי ואת לֵנָה וקימברלי נכנסות דרך הכניסה הצדדית של האולם, ואת טטיאנה בחליפת הטרנינג הירוקה שלה. אני רואה את ההשתקפות העמומה שלה ברצפה, את המכנסיים עם הנצנצים שכל הבנות לובשות עכשיו, את הגופיות. בזמן האחרון חצי מהן מתאמנות בסוודר עבה מצמר, ולפחות שלוש תמיד מגיעות עם פתק מרופא. גימנסיה על שם הֵגֶצְיוּס, ברלין, כיתה ח.

"חשבתי שהגיל הוא חמש עשרה", אני אומר, והשוטר מניד בראשו.

"לא, ארבע עשרה. מגיל ארבע עשרה. מה עם הקפה, הוֹרְסט?"

"המכונה מקולקלת", אומר הורסט.

אני רוצה לדבר עם העורך דין שלי.

זה כנראה המשפט שאני אמור להגיד עכשיו, המשפט הנכון במצב הנכון, כמו שכולם יודעים מהטלוויזיה. כל כך פשוט לומר: אני רוצה לדבר עם העורך דין שלי. אבל הם בטח ימותו מצחוק. הבעיה היא שאין לי מושג מה משמעות המשפט. כשאגיד שאני רוצה לדבר עם העורך דין שלי, הם יאמרו: "עם מי אתה רוצה לדבר? עם העורך דין שלך?" — ומה אני אמור לענות? לא ראיתי עורך דין בחיים, ואני אפילו לא יודע למה שאצטרך אחד. אין לי מושג אם יש הבדל בין עורך דין למשפטן או יועץ משפטי. אני מניח שהם כמו שופטים, רק בצד שלי. והם בטח מבינים בחוקים יותר ממני. בעצם, כל מי שנמצא בחדר הזה מבין בחוקים יותר ממני. כל שוטר, בעיקרון. אני יכול לשאול אותם, כמובן. אבל בטח ברגע שאשאל את השוטר הצעיר אם כדאי לי לדבר עם איזה עורך דין עכשיו, הוא יפנה אל השוטר השני ויצעק: "היי, הורסט! הוֹרְשׁטי! בוא רגע! הגיבור שלנו רוצה לדעת אם הוא צריך עורך דין! תראה אותו. מדמם על כל הרצפה, משתין במכנסיים כמו אלוף — ורוצה לדבר עם העורך דין שלו!" חה־חה־חה. הם בטח ימותו מצחוק. נראה לי שמצבי גרוע מספיק, אני לא צריך לעשות מעצמי דביל נוסף על הכול. מה שהיה היה. גם עורך דין לא יוכל לשנות כלום. פישלנו בגדול, ורק חולה נפש ינסה להתווכח על העובדה הזאת. מה אני אמור להגיד? ששכבתי על שפת הבריכה במשך כל השבוע, תשאלו את המנקה שלנו? שהחזירים נפלו כמו גשם מהשמיים? כרגע באמת שאין לי עוד הרבה מה לעשות. אני יכול להתפלל לכיוון מֶכָּה ולחרבן במכנסיים, חוץ מזה אין עוד הרבה אפשרויות.

השוטר הצעיר, שנראה ממש נחמד בעצם, מניד בראשו וחוזר: "חמש עשרה? ממש לא. ארבע עשרה. החל בגיל ארבע עשרה אתה נושא באחריות פלילית".

נראה שעכשיו הגיע הרגע שבו אני אמור לחוש רגשות אשמה וחרטה והכול, אבל האמת היא שאני לא מרגיש כלום. כל מה שאני מרגיש זה רק סחרחורת איומה. אני שולח יד למטה כדי לגרד בשוק. אבל במקום השוק שלי אין שום דבר. רפש סגול דבוק לכף היד שלי כשאני מרים אותה בחזרה. זה לא הדם שלי, אמרתי קודם, כששאלו אותי. הרי על הכביש היה מספיק רפש להתעסק בו, ובאמת חשבתי שהדם לא שלי. אבל אם הוא לא שלי, אני שואל את עצמי, אז איפה השוק שלי עכשיו?

אני מפשיל את המכנס מעל הרגל ומסתכל למטה. יש לי שנייה אחת בלבד לחשוב. אם הייתי צריך לראות דבר כזה בסרט הייתי בטוח חוטף בחילה, אני חושב. ואז אני באמת חוטף בחילה, בתחנה הזאת של משטרת התנועה, שמשום־מה מרגיעה אותי. לרגע קצר אני עוד רואה את ההשתקפות שלי ברצפת הלינולאום הולכת ומתקרבת, ואז נשמעת חבטה, ואני מתעלף.

**

גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם אתר 'דבר העובדים בארץ ישראל'.​