זאת שאלה מורכבת למדריך נוער, מתי לדבר בפומבי על העבודה ומתי לא. כשנעשה עוול לחניכות ולחניכים שלי, אני מרגיש שזה נעשה לי. מצד אחד, העבודה והשאיפה היא תמיד שינוי אבל מצד שני, זה לא אני, זה לא שלי עד הסוף. בסוף אלו חוויות חיים של אחרות ואחרים שהתחייבתי להן לסודיות. השבוע האחרון היה מורכב לכולנו, מדינה שלמה עצרה ליום אחד ועבורי זה היה מעין משחק 'חפש את המטמון', להסתכל על הסרטונים שרצים ברשת ולבדוק בשילוב של סקרנות וחשש, האם יש פנים מוכרות בסרטון?

הפער בין השיחה ששמעתי בין חבריי למקצוע לבין שאר החברה הוא בלתי נתפש. 8 שנים שאני עובד נוער, מתוכן כמעט 5 ברצף עבדתי בערים כשעיקר עיסוקי היה עבודה עם נערות ונערים למשפחות יוצאות אתיופיה. ככל שזה נוגע לחבריי למקצוע, לא הופתענו מהתמונות הקשות שראינו כולנו. עצב, חשש, דאגה, לפעמים גם כעס, הפתעה לא. נושא השיחה המרכזי של כל עובד ועובדת נוער שפגשתי בשנים האחרונות היה סיר הלחץ המבעבע של כעס ותסכול בקרב נוער ממוצא אתיופי, הכעס שאנחנו חשות בשטח, ומתי יתרחש הפיצוץ. בציבור הכללי, לעומת זאת, האירוע הזה (למרות ההפגנות לפני מספר שנים שהביאו עמם מראות דומים), תפס רבים בהפתעה גמורה. למה להתנהג ככה? הרי ישנה תמיכה ציבורית בטענות העדה כלפי המשטרה, אז על מי הם כועסים? ושוב, למה?

אז החלטתי לדבר.

על ר', שמאז שצפה באחיו הקטן סופג מכות משוטרים נהג ללכת עם קפוצ'ון כמעט בכל מזג האוויר, ולכסות את הראש עם כובע ברגע ששוטר מתקרב. את זה שדווקא ההתנהגות הזו גרמה לו להיעצר לתשאולים בלי סוף.

על ס', נערה כריזמטית, אינטיליגנטית ואחת המדריכות הטובות שפגשתי, שכשביקשתי מהקבוצה להעביר חצי שעה פעילות על נושא שנראה להם חשוב בחרה להקדיש את הזמן למדריך 'עשה ואל תעשה' כשהמשטרה עוצרת אותך.

בני נוער מהעדה האתיופית מוחים על מותו של יוסף סלמסה ז"ל. מאה 2015 (צילום: תומר ניוברג/פלאש90)

על מ', חבר לעבודה שכשסיפרתי לו שכשהסתובבתי ברחוב דירתי החדשה בירושלים, אחד השכנים הזמין משטרה (כי אני, בעוונותיי, בעל מראה מזרחי), היה בשוק לגלות שבגיל 25 זאת הפעם הראשונה שזה קרה לי. על מ', נער ביישן בלי עבר פלילי שבמסגרת פרויקט ספורטיבי שהדרכתי היה יוצא עם תיק גדול לחכות להסעה ומתושאל פעם אחר פעם 'באופן אקראי'.

הנוער יוצא-אתיופיה אינו נוער חלש וחסר כוחות. ההפך. המפגש שלי איתם היה מפגש עם נוער מרשים, שלוקח מציאות מורכבת ומצליח לגבש קבוצות שווים תומכות במציאות לא פשוטה. למדתי בתפקידי מהחניכים הרבה יותר מאשר לימדתי. כשהגעתי לתחום, הייתי בטוח שאני מבין. הרי אני (כפי שסיפרתי קודם) בעל חזות מזרחית, חוויתי מידי פעם מפגשים עם המשטרה על הרקע הזה, גדלתי במשפחה מורכבת ועל רקע קשיים כלכליים.  אני, חשבתי לעצמי, הכי לא אליטה בעולם – גדלתי בחוויה כלכלית מורכבת. אבל המציאות הראתה לי ששום דבר שחוויתי אינו שווה ערך למפגש היומי של הנער והנערה יוצאי אתיופיה עם הרחוב הישראלי. עם הגזענות, עם שיטור היתר, עם ההתנשאות שקובעת שאם אני הצלחתי להתגבר על קושי בחיים שלי זה אומר שכל אדם אחר שלא מתגבר על כל קושי אחר הוא או עצלן או טיפש. אני מעריץ את החניכים והחניכות שלי, שרובן המוחלט מצליח להתגבר על מציאות מורכבת ולהפוך לנוער אקטיביסטי שמביע מחאה באלף דרכים, ממוזיקה ועד המערכת הפוליטית.

חבר אקטיביסט בנושא אמר לי – תעשה לעצמך רשימה של עשר דרכים לגיטימיות למאבק, ואחר כך תיעזר בגוגל. תמצא שהקהילה יוצאת-אתיופיה לא רק ניסתה אותן, אלא הקימה עמותה שעובדת עשר שנים בלעשות בדיוק את הדבר הזה. השינוי מתקיים, אבל לאט. לאט מידי. ועל הרקע הזה התרחש, לדעתי, הפיצוץ בתחילת השבוע.

מחאה על מותו בידי שוטר של סולומון טקה בן ה-18 ז"ל, בצומת קרית אתא 3 ביולי 2019 (צילום: שי ניר)

אין בכל האמור להגן על אלימות – אין הצדקה לאלימות. לא אם היא מועילה ולא אם לא, בטח לא כשהיא מכוונת כלפי חפים מפשע. אבל לאחר שזה נאמר, ולאחר שברור שעל המשטרה מוטלת החובה לעצור ונדליזם ואלימות, נדרש מאיתנו בירור אמיתי – כמה מאיתנו הופתעו מהמאורעות האלה? איך יכול להיות שבתוך החברה היהודית, הציונית, נמצא מגזר שמשרת באחוזים גבוהים בצבא, משלם מיסים, הגיע לכאן מתוך זהות יהודית-ציונית חזקה, וחווה חווית חיים כל כך שונה וכל כך נסתרת מעיני רובנו?  התשובה יכולה להיות רק מפגש – צאו לרחוב, תשאלו. תתעניינו. רק כשנהיה מודעים לגודל העוול, נוכל לעזור בפתרונו. עד אז, אנחנו קצת חלק מהבעיה.​\

–

ד' ביקש להישאר בעילום שם