אדוני, איזו זוועה, אקזיסטנציאליזם!
ובו שלושה שותים קוקטייל משמש, אנשים רבים יותר מאחרים בנשף ומדברים על החירות, ואנשים רבים עוד יותר משנים את חייהם. כמו כן אנו תוהים מהו אקזיסטנציאליזם.

נאמר לפעמים שהאקזיסטנציאליזם הוא הלך רוח יותר מפילוסופיה ושאפשר לחזור אחורה ולמצוא את שורשיו בסופרים מיוסרים של המאה התשע עשרה, ומעבר להם בבְּלֵז פַּסקל, אשר נחרד משתיקתם של מרחבי אין־סוף, ומעבר לו באוגוסטינוס הקדוש החוקר את נפשו, ומעבר לו בתנ״ך, בקהלת הלֵאֶה ובאיוב, האיש שהעז להטיל ספק במשחק ששיחק בו אלוהים והופחד עד כדי כניעה. בקיצור, בכל מי שהרגיש אי־פעם ממורמר, מרדני או מנוכר בגלל דבר כלשהו.

אבל אפשר לפנות לכיוון ההפוך ולצמצם את לידת האקזיסטנציאליזם המודרני לרגע אחד סמוך למפנה השנים 1932 – 1933, כאשר שלושה פילוסופים צעירים ישבו בבר בֵּק־דֶה־גָז ברחוב מונפרנאס בפריז, התעדכנו ברכילות ושתו את משקה הבית, קוקטייל משמש.

את הסיפור סיפרה לימים בפירוט הרב ביותר סימון דה בובואר, שהייתה אז כבת עשרים וחמש ונטתה להתבונן בעולם מקרוב מבעד לעיניה האלגנטיות שמוטות העפעפיים. היא הייתה שם עם החבר שלה ז׳אן־פול סארטר, גבר עגול כתפיים בן עשרים ושבע, שפתיו הדומות לשפתי דג דקר משוכות כלפי מטה, עורו מחוטט, אוזניו בולטות ועיניו פונות לכיוונים שונים, שכן עינו הימנית הכמעט עיוורת נטתה לנדוד כלפי חוץ בגלל אֶקסוֹטרופיה [פזילה קבועה חיצונית] חריפה. השיחה איתו יכלה להיות מבלבלת לפזורי הדעת, אבל אם הכרחת את עצמך להיצמד לעין שמאל, היית מוצא אותה תמיד מסתכלת בך בתבונה ובחום: עינו של אדם שמתעניין בכל מה שאתה יכול לספר לו.

סארטר ובובואר בוודאי התעניינו עכשיו, כי לאדם השלישי על יד השולחן היו חדשות בשבילם. זה היה חברו המקסים של סארטר רמון ארון, שלמד איתו באֵקול נוֹרמל סוּפֵּרייר. כמו השניים האחרים, ארון בילה בפריז את חופשת החורף. אבל סארטר ובובואר לימדו במשך השנה במחוזות של צרפת — סארטר בלה הַאבְר, בובואר ברוּאן — ואילו ארון למד בברלין. עכשיו סיפר לחבריו שגילה שם פילוסופיה בעלת שם מפותל, פנומנולוגיה — מילה ארוכה כל כך אך מאוזנת איזון אלגנטי עד שבצרפתית, כמו באנגלית, היא יכולה למלא לבדה שורה במשקל יאמבי משולש.

ארון אולי אמר משהו כזה: הפילוסופים המסורתיים מתחילים לא אחת באקסיומות או בתאוריות מופשטות, אבל הפנומנולוגים הגרמנים הולכים היישר לחיים כפי שהם חווים אותם, דקה־דקה. הם מזיזים הצידה את רוב הדברים שהניעו את הפילוסופיה מאז אפלטון: תהיות אם הדברים אמיתיים הם או איך נוכל לדעת בוודאות דבר כלשהו עליהם. תחת זאת, הם טוענים שכל פילוסוף ששואל את השאלות האלה כבר נזרק לתוך עולם מלא דברים — או לפחות מלא הופעות של דברים, “פֵנוֹמֵנָה״ (מן המילה היוונית, שפירושה “דברים שמופיעים״), תופעות. אז למה שלא נתרכז במפגש עם התופעות ונתעלם מהשאר? התהיות הישנות אינן צריכות להישלל לעד, אלא אפשר לשים אותן בסוגריים, כביכול, כדי שהפילוסופים יוכלו לעסוק בעניינים מעשיים יותר.

ההוגה הראשי של הפנומנולוגים, אדמונד הוסרל, סיפק את סיסמת הגיוס, “אל הדברים עצמם!״  פירוש הדבר: אל תבזבזו זמן על הפרשנויות שמצטברות על הדברים, ובעיקר אל תבזבזו זמן בתהייה אם הדברים אמיתיים הם. רק הסתכלו על הדבר הזה שמציג את עצמו לפניכם, יהיה הדבר הזה מה שיהיה, ותארו אותו תיאור מדויק ככל האפשר. פנומנולוג אחר, מרטין היידגר, הוסיף זווית אחרת. בכל תולדותיהם בזבזו הפילוסופים את זמנם בשאלות משניות, אמר, ושכחו לשאול את השאלה החשובה ביותר, שאלת ההוויה. מה זה אומר להיות דבר? למה הכוונה כשאומרים שאתה הוא? עד שלא תשאלו את השאלה הזאת, טען, לעולם לא תגיעו לשום מקום. גם הוא ממליץ על השיטה הפנומנולוגית: להתעלם מההצטברות האינטלקטואלית, לשים לב לדברים ולתת להם להתגלות לפניך.

“אתה מבין, mon petit camarade״, אמר ארון לסארטר — “ידידי הקטן״, איזו שם החיבה שבו כינה אותו מאז ימי לימודיהם — “אם אתה פנומנולוג, אתה יכול לדבר על הקוקטייל הזה ולעשות ממנו פילוסופיה!״

בובואר כתבה שסארטר החוויר כששמע זאת. היא העצימה את הדרמה כשרמזה שהם לא שמעו כלל על הפנומנולוגיה. למען האמת, הם ניסו קצת לקרוא את היידגר. תרגום של הרצאתו “מהי מטפיזיקה?״ הופיע בכתב העת בִּיפוּר, בגיליון שבו הופיע מאמר מוקדם של סארטר בשנת 1931 . אבל, היא כתבה, “מאחר שלא הבנו מילה, לא הצלחנו לעמוד על העניין שבו״. עכשיו הם עמדו עליו: זוהי דרך ליצור פילוסופיה ששבה ומחברת אותה אל החוויה הנורמלית הנחווית.

הם היו מוכנים מאוד להתחלה החדשה הזאת. בבית הספר ובאוניברסיטה למדו סארטר, בובואר וארון על פי תוכנית הלימודים הנוקשה של הפילוסופיה הצרפתית, ששלטו בה שאלות של ידיעה ופרשנות מחודשת אין־סופית של כתביו של עמנואל קאנט. השאלות האפיסטמולוגיות ]של תורת ההכרה[ נפתחו זו אל זו כמו סיבוביו של קליידוסקופ וחזרו תמיד לאותה נקודה: אני חושב שאני יודע משהו, אבל איך אני יכול לדעת שאני יודע מה שאני יודע? זה היה תובעני, אך עקר, וכל שלושת הסטודנטים — אף על פי שהצטיינו בבחינות — הרגישו אי־נחת, וסארטר יותר מהאחרים. לאחר סיום הלימודים רמז שמתבשלת במוחו “פילוסופיה הרסנית״ חדשה, אבל לא הייתה לו תשובה ברורה לשאלה איזו צורה תלבש, מהסיבה הפשוטה שהוא עצמו לא ידע. הוא לא פיתח אותה מעבר לרוח כללית של מרד. עכשיו נראה שמישהו אחר הגיע לשם לפניו. אם סארטר החוויר למשמע החדשות של ארון על הפנומנולוגיה, הרי הסיבה הייתה מן הסתם רוגז לא פחות מאשר התרגשות.

כך או כך, הוא מעולם לא שכח את הרגע הזה, וכעבור יותר מארבעים שנה סיפר בריאיון, “אני יכול להגיד לך שזה השכיב אותי״. 6 הנה, סוף־סוף, פילוסופיה אמיתית. לדברי בובואר, הוא מיהר לחנות הספרים הקרובה ואמר, פחות או יותר, “תנו לי כל מה שיש לכם על פנומנולוגיה, עכשיו!״ מה שמצאו לו היה כרך דק שכתב תלמיד של הוסרל, עמנואל לוינס, La théorie de l’intuition dans la phénoménologie de Husserl (תאוריית האינטואיציה בפנומנולוגיה של הוסרל). דפי הספרים לא היו מופרדים. סארטר לא המתין עד שתהיה בידיו סכין וקרע את הקצוות והתחיל לקרוא בהליכה ברחוב. יכול היה להיות קיטס, כשראה את תרגומו של צ׳פמן להומרוס:

אֲזַי הָיִיתִי כְצוֹפֶה־מָרוֹם
אֶל חוּג עֵינוֹ מַזָּל חָדָשׁ עֵת צָף;
אוֹ כְקוֹרְטֵז אַמִּיץ גִּלָּה פִּתְאֹם
יַם־שֶׁקֶט, בְּעֵין־נֶשֶׁר לוֹ נִשְׁקַף —
עַל דַּרְיֶן הַצּוּק נִצַּב אָז דֹּם
מֻקַּף רוֹאִים־תּוֹהִים — צְבָא אֲנָשָׁיו.

לסארטר לא היו עיני נשר, והוא מעולם לא הצטיין בשתיקה, אבל הוא בהחלט היה מלא תהיות. כשראה ארון את התלהבותו, הציע לו לנסוע לברלין בסתיו ללמוד במכון הצרפתי שם, כפי שהוא עצמו עשה. סארטר יוכל ללמוד את השפה הגרמנית, לקרוא את חיבורי הפנומנולוגים במקור ולספוג את האנרגייה הפילוסופית שלהם מקרוב.

שנת 1933, כשזה עתה עלו הנאצים לשלטון, לא הייתה השנה המושלמת לעבור לגרמניה. אבל לסארטר זה היה זמן טוב לשנות את כיוון חייו. הוא היה משועמם מההוראה, משועמם ממה שלמד באוניברסיטה, משועמם מכך שעדיין לא התפתח ונהיה מחבר גאוני, כפי שציפה להיות מילדותו. כדי לכתוב מה שרצה — רומנים, מאמרים, כל דבר — ידע שעליו לחוות תחילה הרפתקאות. הוא ראה את עצמו בדמיונו מתרועע עם סבלים בקונסטנטינופול, עושה מדיטציה עם נזירים בהר אתוס, משוטט עם הטמאים בהודו ונלחם עם דייגים בסופות מול חופי ניופאונדלנד. לעת עתה, עצם העובדה שלא ילמד בלה האבר כבר הייתה בגדר הרפתקה.

הוא עשה את הסידורים, הקיץ חלף, והוא נסע לברלין ללמוד. בשובו בסוף השנה שעשה שם הביא עימו תערובת חדשה: שיטות הפנומנולוגיה הגרמנית, מעורבבות עם רעיונות של הפילוסוף הדני סרן קירקגור ושל אחרים שקדמו לו, מתובלות בתיבול הצרפתי המיוחד של הרגישות הספרותית שלו עצמו. הוא החיל את הפנומנולוגיה על חייהם של בני אדם בדרך אישית ומרגשת יותר מזו שהתכוונו לה ממציאיה אי־פעם, ובכך נעשה האב המייסד של פילוסופיה שנעשתה בין־לאומית בהשפעתה, אך נותרה פריזאית בטעמה: האקזיסטנציאליזם המודרני.

**

שרה בייקוול עבדה בחנות ספרים לפני שפתחה בקריירת הכתיבה שלה. הביוגרפיה המזהירה שלה על ההוגה הדגול מונטיין (How To Live Life) זיכתה אותה בפרס חוג מבקרי הספרים. היא מלמדת כתיבה יוצרת בקולג' קלוג באוקספורד.

גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם אתר 'דבר העובדים בארץ ישראל'.​