בגל המחאה שהתפרץ השבוע לאחר הריגתו של סלומון טקה ז"ל מירי שוטר, השתתפו עשרות אלפי בני נוער בכל רחבי הארץ, רבים מהם בנים ובנות לבתים יוצאי אתיופיה. ימי הקיץ, המועדים לפורענות בכל מקום, ובעיקר בשכונות כמו קרית חיים מערבית בה התגורר סלומון, מלאים גם במדריכות ומדריכים שנמצאים שם בשביל בני הנוער, מנסים להיות כתף ואוזן מצד אחד, וגבול ומגן מצד שני. החניכים הרבים במועדונים השכונתיים, כמו זה בו היה טקה ז"ל חבר, וגם המדריכים בהם, מצאו את עצמם בימים אחרי האסון עמוק בלב הטרגדיה והמחאה הסוערת שבאה בעקבותיה, בקרית חיים ובכל הארץ.

השבעה על סלומון טקה ז"ל (צילום: שי ניר)

"השאלה היא איך לכרות ברית ואיך מייצרים שותפות"

"בערב של האירוע הגעתי ב-23:00 לחיפה ושמעתי שהיה אירוע של שוטר שירה בילד בקרית חיים" סיפר ל"דבר" ניסן אליהו כהן, חבר קיבוץ המחנכים של תנועת השומר הצעיר בחיפה ומחנך בארגון נחשונים בבית צ'ארנה בקרית חיים, "ישר נסענו לבית יציב (המועדון בקרית חיים מזרחית בו היה סלומון חניך, ד.ט) להבין מה קרה ואלינו הצטרפו עוד חברה מקיבוץ המחנכים בקריה ומאז אנחנו שם עם הילדים."

כהן מדריך, יחד עם חבריו, חניכים רבים בשכונה, כולל חברים ובני משפחה רבים של סלומון. "החבר'ה של נירים (מדריכי ארגון נירים שמדריכים במועדון בית יציב, ד.ט) עשו כמה שיחות עיבוד עם החניכים שלהם"  הוסיף, "ואנחנו הצטרפנו לקבוצות שונות של חניכים והקמנו תוך זמן קצר מרחבים שבהם יכולות להיות שיחות בין מדריכים לחניכים אם ילדים רוצים לדבר – המון תסכול, כאב, תחושת עלבון וחוסר בטחון. היה זעם מטורף."

מה מדריכים יכולים לעשות בכזו סיטואציה?

"בעיקר להקשיב. זה לא היה הזמן לתת דגשים או להגיד מה נכון או לא נכון. תבין את הסיטואציה, חניכים שאמורים להתגייס עוד חודשיים באים ואומרים 'אני לא מתגייס לצבא בחיים'. חוסר אמון מוחלט במערכת. כמה שעות אחרי ההרג המון אנשים, הרבה צעירים הלכו למשטרה והתקהלו מחוץ לתחנה ובאנו איתם. אנשים חיפשו תשובות ובגלל זה הלכו לשם. וחשוב להגיד שזה היה מאוד לא אלים. הילדים שהיו באירוע עצמו נתנו עדות לפני כולם מחוץ לתחנת המשטרה, שגם צולמה והועלתה לאינסטגרם."

ניסן כהן (באדיבות המצולם)

כהן מספר שהילדים ידעו לספר את הסיפור לפרטי פרטים: הם יצאו מפעילות במועדון ביחד עם המדריכים שלהם, ולדבריהם השוטר הגיע ואמר שהיה שוד ושהוא רוצה לעשות חיפוש.  אחד הילדים הרים אבן, השוטר הוציא את האקדח והילד זרק את האבן על הרצפה וברחו ואז השוטר ירה לעברם ופגע בסלומון.

"אנחנו המדריכים בנקודה קשה מאוד" הסביר, "מצד אחד אנחנו רוצים לייצר אמון גם עם מוסדות החוק וגם עם החניכים ובכלל החברה הישראלית, ובינתיים זה מתפתח רע."

על הדילמות שמובילות את המדריכים במהלך כל השבוע, וימשיכו איתם גם בעתיד הנראה לעין, ועל העמדה בה נדרשים המחנכים לעמוד מול החניכים בתקופה כזו אמר כהן כי "מ-6:00 ביום שני אנחנו בלו"ז של הפגנות. אנחנו לא מביאים את החניכים להפגנות, אלא באים לחניכים שבהפגנות. בכל מקרה כל הילדים שם פשוט. מרכזי נוער שלנו פתוחים כל הזמן, יש אנשים מהייעוץ הפסיכולוגי ויש תמיכה מהעירייה. אנחנו, שזה כל הפורומים החינוכיים בעיר, הולכים לכל מקום בו הילדים נמצאים עושים סיורי לילה אחרי שעות סגירת המועדונים. אנחנו מנסים לייצר הסכמות עם החניכים, גם על מאבק לא אלים וגם על בטיחות. אני המדריך של 'הקטנים', וכשאני רואה אותם, ברגעים כשהכל ממש מתלהט, זה פשוט לקחת אותם ביד וללכת משם. פשוט לשלוח הביתה כי זו סכנת חיים על אמת, אני אישית חטפתי בהפגנה רימון הלם לאגן. יש פה מלחמה."

עם זאת, ביקש כהן להדגיש כי "רוב הקהילה, ובפרט הילדים והנערים, איתנו וממש לא משתמשים באלימות". למרות מה שהוא מבין כניסיון רחב היקף לצבוע את המחאה והכעס, ובעיקר את כל המשתתפים, כפרועים, מתעקש כהן להבהיר כי "אפשר ממש לראות אמהות מבוגרות מוציאות לנערים את האבנים מהידיים. אבל גם בקצה, החבר'ה פשוט מתוסכלים אחרי כל כך הרבה פעמים ומאבק בעקבות פשוט זלזול בחיי אדם."

מחאה על מותו בידי שוטר של סולומון טקה בן ה-18 ז"ל, 2 ביולי 2019 (פלאש90)

"המתח החינוכי שאנחנו עומדים בו" סיכם כהן, "הוא שאנחנו לא אומרים לנוער מה כן לעשות ומה לא לעשות. אני מסביר את הסיטואציה; מה ששרף את כל המחאות הקודמות זה שיצרו תיוג ליוצאי אתיופיה של מחבלים וזה ממש לא רוב המפגינים, ומי שכן הוא לא מחבל אלא הוא מתוסכל שהחיים שלו שווים פחות ומותר לאנשים להרוג אותו כשהוא יושב בפארק עם חברים. ובתוך זה אנחנו מנסים להסביר שאלימות מביאה עוד אלימות והמתח חייב להיפתר בדרכי שלום. אבל דוגרי זה מתח קשה כי בסוף יש פה עניין עמוק יותר – יש פה כעס אגור, של עשרות שנים, על המצב הזה אבל השאלה היא איך לכרות ברית ואיך מייצרים שותפות."

"לתת במה לקולות ולחוויות שלהם"

מזל דמוזה מנהלת את מרכז "הפוך על הפוך" של עמותת עלם בקרית ים, ופוגשת בני נוער מגיל 12 עד 18. מהניסיון ארוך השנים שלה בעבודה עם בני נוער והמפגש שלהם מול רשויות החוק (ולא רק), היא יודע שמה שהתפרץ השבוע הוא מתח ידוע וותיק בקרב כל קהילת מדריכי הרחוב.

"אנחנו פוגשים את בני הנוער ממש מהשעות הראשונות שזה קרה" סיפרה דמוזה ל"דבר", "עלו המון קולות של כאב, של זעם. יצאנו איתם להפגין. מדובר בחבר'ה אתיופים ולא אתיופים. הכל מהכל. מה שחשוב זה באמת לתת במה לקולות ולחוויות שלהם – אלה קולות וחוויות שאנחנו מכירים וניסיונות חיים של ילדים. בסופו של דבר, אנחנו פוגשים את הדברים אלו יום-יום בשכונה. זה לא דבר שזר לנו".

מזל דמוזה (באדיבות המצולמת)

נעמה וינר, מנהלת מטה מרכזי הנוער בעלם, הוסיפה כי "זה לא משהו שחדש לנו, זו התמודדות שאנחנו נמצאים בה כבר הרבה מאוד שנים". לדבריה, "10% מהנוער שהעמותה פוגשת היום מגיעים מבתים של יוצאי אתיופיה. אין פה הפתעות או חדשות. וצריך להגיד, זה ממש לא רק שיטור יתר. זה חוויות של הדרה, אפליה ואמירות גזעניות גם ממעסיקים, מוסדות ציבור ומוסדות חינוך. אז כל מה שקרה השבוע מתמקד במשטרה אבל לא צריך להצטמצם מול זה. החוויה הזו של מוסדות וגופים שצריכים להגן ולחנך אבל בסוף פוגעים בצעירים היא חוויה קשה, אז כן, מדובר פה בהלם ואנחנו המחנכים צריכים לדעת להכיל אותו ולהקשיב לו."

דמוזה סיפרה כי "בערב, אחרי שנודע שסלומון, מת גילינו שהמשפחה קרובה מאוד לחניך שלנו שחגג למחרת בר מצווה. לא ידענו איך ומה לעשות מול זה, בזמן שכולם מתכוננים לבר מצווה ואנחנו מקבלים את החדשות. ביום של בר המצווה הלכנו לשמח אותו, כש-300 מטר מהחגיגות כבר התחילו ההפגנות עם הפיצוצים והצעקות והכל, כך שבמקביל היינו צריכים להכיל ולשלב את שני הקצוות הקיצוניים האלה. אחד הילדים במסיבה שאל את חתן בר המצווה למה הרצח קרה והוא ענה לו: 'כי הוא אתיופי, כי הוא שחור'. תבין, ילד בן 13 אמר לך את זה."

נעמה וינר (באדיבות המצולמת)

"ההכרה פה מאוד חשובה, לבוא ולהגיד לחניכים שהם חוו חוויה מאוד קשה, פוגענית ואלימה – לא להתעלם מזה ולא לטשטש את זה" מוסיפה וינר, "יש דרך לחנך את הילדים לחנך מבוגרים, להגיב בצורה אינטליגנטית ושקולה על דברים פוגעניים. מצד אחד לא לצאת מהכלים אבל גם לא להיעמד דום."

לדעת וינר, המקום של המדריכים בזמן הקשה הזה צריך להיות כזה שמסביר את הסיטואציה, קושר אותה בהקשר הכללי, ומתוכה לנסות ליצור תודעה חדשה לגבי המצב ."אנחנו משתדלות לגרום לבני הנוער, ובעיקר הבנים, להבין את המצב שהם נמצאים בו והחברה שהם נמצאים בה" הסבירה, "הם בקבוצת הסיכון הגבוה יותר מעצם היותם בנים אתיופים, וזה לא קשור מאיזו שכונה הם הגיעו או אם הם נראים מאיימים או לא – עצם היותם מי שהם שם אותם בסיכון. בעלם, כל הרכזים והמדריכים משמשים דוגמה ומהווים איזשהו מודל, לא ממקום פטרוני אלא ממקום של שווים. הרבה עובדים בעמותה מגיעים מתוך הקהילה האתיופית, החרדית, הבדואית הלהט"בית ועוד – זה שיקוף של כל בני הנוער שאנחנו עובדים איתם שאומרת ש'הנה, באנו ממקומות דומים ואני מבין את הסיפור שלך ויכול לתת לך מודל למשהו שאפשר לשאוף אליו'."

מחאה על מותו בידי שוטר של סולומון טקה בן ה-18 ז"ל, בצומת עזריאלי תל אביב, 3 ביולי 2019. (צילום: גילעד שרים)

ואיזה מציאות יכול ליצור תהליך חינוכי עמוק ומשמעותי? לדעת וינר ודמוזה מדובר בניתוב הזעם, התסכול והכעס הנכונים לכיוון של מחאה פרודוקטיבית שתדרוש סדר יום חדש וגם תחזיר לבני הנוער את תחושת הכוח והשליטה.

"אנחנו כמובן שלא תומכים באלימות ודברים כאלו, אבל מאוד תומכים בלהביע את הדעה, להפגין ולמחות" סיכמה וינר, "לקחנו את החניכים שלנו עד הכנסת כדי שישמיעו את דבריהם אל מול מקבלי ההחלטות. התפיסה החינוכית שעומד בלב העניין כאן היא להראות לבני הנוער שיש להם אחריות וכוח על החיים שלהם. אנחנו רוצים ליצור מעגלי שיח, להתחיל מאיזשהו מקום, כדי ליצור השפעה חברתית גדולה – בסופו של דבר רק השטח יכול לשנות את מצבו. כבר שנים אנחנו עדים שהמדיניות משתנה, אבל הקצב כל כך איטי וכאן מדובר בחיים וכבוד של בני אדם – ופה המקום שלנו"​.