במאי האחרון, בעיצומו של סבב הלחימה בדרום, הטלפונים של אנשי צוותי החירום בנגב המערבי קרסו מפניות של אזרחים מכל רחבי הארץ. אנשים וארגונים הציעו לעזור, להזמין משפחות להתאוורר, להתנדב, לשלוח חבילות, לדרוש בשלום התושבים ולחזק. כשהוכרזה הפסקת אש הטלפונים פסקו, ומבחינת מרבית אזרחי ישראל, הדרום חזר לשגרה. אבל לתושבי הנגב המערבי אין באמת שגרה, ומתנדבי צוותי החירום מגויסים בכל עת, בהתנדבות מלאה, לטפל ולדאוג לתושבים במצב של לחימה.
בשבוע שעבר התארחו אנשי צוותי החירום של עירית שדרות במכון הבינלאומי למנהיגות של ההסתדרות ל'תדלוק' כוחותיהם. ההסלמה האחרונה הסתיימה לפני כחודש וחצי, אך למתנדבים לא היה זמן לעצור לרגע ולהתאוורר. כשהמכון הזמין אותם לאירוח של יומיים, הם ראו בכך הזדמנות להשקיע בעצמם. "האפשרות של ללכת וללון, לשחרר אותם לשנייה מהשגרה ולתת תכנים, זה לתדלק", אמר יגאל ברכה, מנהל אגף נוער וצעירים בשדרות, המשמש גם כראש מכלול משאבי קהילה. "המנוחה חשובה לצוותים שנשחקים כבר 18 שנה. בשנה האחרונה היו 11 סבבים קצרים. אנשים שלא חיים בעוטף חושבים שברגע שיש שגרה הכל בסדר, וזה לא ככה. יש שחיקה נפשית מאוד גדולה, ואם אתה בתפקיד בחירום והכל נעשה בהתנדבות מלאה, אי אפשר להתעלם מהשחיקה הזאת."
"אחרי כל מצב חירום חושבים איך לחזק את הצוות", מספרת דניאל מרדכי-גרינברג, מנהלת תחום קהילה, מעורבות חברתית ומשפחות צעירות בעיריית שדרות והאחראית בחירום על מערך המקלטים. "בסוף סבב לחימה כולם מאוד שבורים ומתוסכלים, ואנחנו חושבים איך לחזק את החוסן שלהם, איך לפתח אותם מקצועית גם בשגרה וגם בחירום. אנחנו בתקופה הכי לחוצה עכשיו – של הקיץ, ומשם נולד הרעיון, לעשות יומיים שמוקדשים להם. אני רואה את זה כיריית פתיחה לעוד הכשרות כאלה כי אנחנו רואים מה זה עושה לצוות, הם יותר רגועים ומגובשים".
הצורך של הצוותים פגש יוזמה של המכון הבינלאומי למנהיגות של ההסתדרות, שליבת עיסוקו היא הכשרות לוועדי עובדים מישראל ומרחבי העולם. במהלך ההסלמה האחרונה הציע סמנכ"ל המכון עוזי אדרי לארח משפחות מהדרום לסוף שבוע במכון הממוקם בבית ברל, אך הדבר לא יצא לפועל כי הוכרזה הפסקת אש. רעיון אירוח התושבים הוחלף באירוח של האנשים שדואגים להם בחירום.
"בזמני לחץ בעוטף יש המון אנשים שמתנדבים לתת עזרה, חילוץ ושירות", סיפר ברק לוי, מנכ"ל המכון הבינלאומי למנהיגות, "את ההכשרות הם עושים בזמני רגיעה, אז הזמנו אותם לפה, לעשות את ההכשרה פה. זאת הדרך שלנו להגיד תודה לאנשים, ולאפשר להם לעבור את ההכשרות במקום אחר ממה שהם רגילים."
לוי הוסיף כי הבחירה לארח את מתנדבי החירום בדרום מתחברת לסולידריות של ההסתדרות והעומד בראשה עם כוחות החירום בישראל. "כמו במאבק של הכבאים, אלו אנשים שנותנים שירות במצבי לחץ. ההסתדרות היא תנועה חברתית, ולנו במכון הבינלאומי היכולת לתת את המקום – כיתה, ארוחת בוקר, מקום לישון. אם זה המעט שאני יכול לתת, אני בהחלט אעשה את זה".
מוכנים בשגרה ובחירום
"התפקיד שלנו בחירום הוא לנהל את כל מערך המתנדבים בעיר", הסביר ברכה, "זה כולל ניהול מערך המקלטים – אנחנו פותחים 15-10 מקלטים והופכים אותם למרחב שפוי לילדים, לפגוש אחד את השני, לשחק, לקבל מערכי לימוד ולא לטפס על הקירות בבית ולאפשר להורים לצאת לעבוד. בזמן חירום אנחנו מפעילים מתנדבים שמסייעים לקשישים, לאנשים עם מוגבלויות, ולאנשים שלא מסוגלים לצאת מהבית. יש למערך המתנדבים הכשרות קבועות, אבל לא כמו שאנחנו עושים פה במכון הבינלאומי למנהיגות, שזו ממש יציאה מהקופסה".
לדברי מרדכי-גרינברג, "כשחשבנו שזה הולך להימשך (ההסלמה האחרונה) התכנסנו בלילה החמ"ל העירוני. כינסנו את כל מי שקשור למקלטים. התחלנו מחשיבה על הצרכים ומה צריך לעשות, באיזה מצב הילדים ותוך שעתיים הקמנו את המערך של שמונה מקלטים עם מתנדבים ועם ערכות שהשגנו והזמנו. בעצם דואגים להכל משמונה וחצי בבוקר עד אחה"צ, כולל הזנה, פעילות לימודית והפגתית. המתנדבים עוברים הדרכה של מרכז חוסן, כדי שידעו לזהות מצבים רגישים ולערב את צוותי הרווחה וחוסן.
"זו הפעם הראשונה שביצעתי את התפקיד, כי עד עכשיו תמיד בהסלמות הייתי במילואים וזה היה מפתיע לראות איך תוך שעתיים מאפס הגענו לשמונה מקלטים – צוותים, אוכל, נוער, צעירים, הטלפון שלי קרס מרוב פניות. כל הזמן שומעים על מקומות שהמקלטים בהם לא נפתחים והכל קורס – אצלנו גם בשגרה כל הזמן בודקים ומקפידים שהם יהיו במצב טוב".
מרדכי גרינברג מספרת כי עבורה הבחירה לגור בשדרות וההתנדבות בצוות חירום הולכות יחד: "זה לא תמיד היה בי. לקח לי זמן להבין שזה המקום שבו אני רוצה לחיות ולגדל בו את הילדים שלי. לפעמים זה נהיה בלתי אפשרי, אבל מתוך כל המצוקות האלה אני וכל התושבים הפכנו להיות מחוסנים. גם התחלופה בהנהגה בעיר שינתה את התדמית מכזו של מסכנים לאנשים חזקים, שממשיכים לפעול ומלמדים מקומות אחרים איך לפעול בשעת חירום. זו הנקודה שגרמה לי להבין שאם אנחנו שם אני חייבת להיות בצוותי החירום. על אף שאין בזה תגמול, ועוזבים את המשפחות, זו המתנה הכי גדולה בשבילנו. לעזור לאנשים מהמקום הכי טבעי. בעלי אמר שאין סיכוי שאנחנו גרים בשדרות. כשהוא הבין שהעיר מתפתחת, זה גרם לו להבין שהוא רוצה לגור במקום שיש בו קהילה במיטבה".
