בסוף השבוע האחרון הקימו מדריכות ומדריכי השומר הצעיר יחד עם פעילים מהשכונה, המרכזים הקהילתיים של עיריית חיפה, נירים בשכונות ועוד, את 'מאהל הזיכרון והמפגש לזכר סולמון טקה'. המאהל קם לאחר שבוע ההפגנות האחרון, מתוך זיהוי הצורך אצל הנוער, הצעירים והמבוגרים בקרית חיים. המדריכים ביקשו לייצר מקום לכאב ולזעם, ולהתניע שיח שחושב קדימה, מקום לכל הכאבים והדברים הקשים. המאהל, כך מבקשים המדריכים לספר, "הוא חלק מתהליך ארוך של תיקון שצריך לקרות בחברה שלנו למען שוויון ומיגור הגזענות, המאהל היה צעד ראשוני בדרך לשם".

לאחר יומיים ארוכים של מפגשים שכללו קבלת שבת, מעגלי שיח, הקרנת סרט (בצאת השבת) ועוד ועוד שיחות, במעגל המפגש האחרון שעסק בשאלה לאן לוקחים את המחאה מכאן, מה נכון לעשות ואיך נאבקים בגזענות ובאפליה, כשרוחות של תקווה ואכזבה התערבבו במשותף, הגיע וורקה טקה, אביו של סולומון ז"ל, וביקש לומר כמה מילים לנוער והצעירים, בני העדה האתיופית ושאינם אתיופים, שנכחו במעגל. אסף גובנה, ממנהיגי הקהילה בקרית חיים, תירגם את דבריו מאמהרית:

"אני לא יודע מאיפה אבא אוסף את הכוחות ומגיע לפה ברגעים הלא פשוטים האלו. לבוא לראות מה הנוער, הסביבה והשכנים עבורו", אמר גובנה. "להתכנס לדבר על הכאב לדבר על הכאב והשכול, על הקושי. הצלקות של ההורים, זה הצלקות של כולנו. אבא תיאר את סלומון שלו – האמיץ, שדאג, שהיה אח, אדם שעוזר ותומך. הוא נתן דוגמה על אחותו הקטנה שעדיין מחפשת אותו, בחדרים, בסביבה, בתקווה שיחזור. יכול להיות שאומץ ליבו זה מה שגרם לו למות. אולי היה צריך לברוח, להסתלק כמו אחרים, אולי לא היה פוגש את הכדור.

"הוא דיבר על כוחות הביטחון. מי ששומר על הביטחון היה אמור אולי להושיט לו יד, אולי לאזוק אותו, או במקרה הכי גרוע לירות לו ברגל ולתת לו לחיות. אבל זה לא נעשה. כואב לו ולנו שדווקא בשר מבשרינו, איש שאמור לשמור על החוק, הוא זה שהרג אותו. זה מה שכואב יותר.

וורקה טקה במפגש עם הנוער והצעירים בקריית חיים (צילום: תנועת השומר הצעיר)

"הוא תיאר כמה הוא לא לבד, גם ברגעים האלה. הוא רואה אתכם, את הנוער את האנשים שבאים לנחם. לא נתנו לו להרגיש לבד. ומבחינתו אתם שותפים לשכול ולכאב. כי מי שארגן את זה – זה אנשים ערכיים, הנוער, טובי המדינה. מה שהיומיים האלו נתנו, אף פסיכולוג לא יכלו לתת לקהילה הזו. עצם העובדה שהנוער נפגש ומדבר במקום הכואב הזה, זה הדבר הכי טוב שיכול להיות. כפי שאבא אמר – אולי המוות לקח את סלומון, אולי סלומון נפרד מאיתנו, אבל את התקווה אסור לאבד. כי אנחנו שותפים שלו. הוא רואה בו שותפים אמיתיים – לערכים של כבוד, ערכים שאסור להרוג ולפגוע בבן אנוש. הוא מאחל לעצמו ולעצמנו דור ערכי, דור ששומר, לא להשאיר אותו מתבוסס בדם. זו התקווה שלו. הוא איבד את היקר מכל, איבדנו את היקר מכל כולנו. אבל אנחנו רוצים שיצמח פה דור ערכי, ששומר על המדינה, שיודע מה זו ערבות הדדית. הערבות ההדדית שהאבא הזה מרגיש, שכל הקהילה וכל האנשים וכל העם, על אף האירועים, מנחמים אותו באים ותומכים בו. ועל זה הוא מביע הערכה עמוקה. למי שעשה את זה ומי שאירגן את הימים האלה. הרבה מגיע לכם, אנשים יקרים, דור ערכי שאיכפת לו מהשכול צריך לצמוח.

"מהמקומות הנמוכים האלו צריך לצמוח למקומות גבוהים יותר וטובים יותר. זה עם שידע כאב, שידע שכול, זו עדה שידעה כאבים עמוקים. אני לא יודע אם הצלקות התרפאו לרובנו, ממש לא. אבל אנחנו בתוך שכול וממשכים לשכול הבא. אבל צריך למנוע את שפיכות הדמים הזו. כולנו, מהמקום הכי גרוע, והכי נמוך מהשכול והכאב, לעשות דברים טובים יותר. דור שיודע לבנות את העתיד שלו דור שיודע לתרום למדינה הזו. מהמקומות הטובים ולא הרעים. בגלל ששמרו על המדינה היקרה שלנו זכינו להגיע. אבל אנחנו לא רוצים שיפלו לנו ילדים. ובטח לא על ידי שומרי חוק. הכאב יהיה פחות אם בגבולות המדינה יפלו ילדים במלחמות, אפשר לחיות עם הכאב הזה כי הם שומרים על הבית. אבל מי שהורג ילד בתוך הבית שלו, אני לא יודע, מי שהורג ילד בשכונה שלו… רק היום הילד שסלומון נתן לו את המפתחות שישמור לו, היה בו את התקווה לחזור לבית.

מעגלי שיח ומפגש, באוהל הזיכרון והמחאה בקריית חיים (צילום: השומר הצעיר)

"האבא אזר אומץ והגיע לפה, כדי להביע הערכה ואהבה שהוא רוכש לכם, למה שעשיתם פה. מבחינתנו אנחנו צריכים להנציח את אחינו היקר, חייבים. בעיני התקווה להמשיך להתרומם מהמקום הכי קשה – זה מה שאנחנו יכולים לעשות בשביל סולומון ובשביל אבא. להתרומם ולהגיע למקומות טובים. הוא הגיע מהמקום הכי קשה שלו הוא בא להגיד לכם תודה שאתם ממשיכים את דרכו. בגלל זה הוא התכופף ואמר אני לא איבדתי ילד, כי הוא רואה בכם ילד שלו. רואה בכם את התקווה, על אף שהוא איבד ילד יקר. שזה יהיה המוות האחרון. אמן."

"אני לא יוצא למלחמות" המשיך גובנה לתרגם את האב השכול. "אף אחד לא איים עלי, לא לחץ. האיש היקר הזה בא מכאב ולא רוצה שאף אמא תשא בכאב. לא רוצה עוד מוות. לכן כשגם שאנחנו יוצאים למחאות נעשה בצורה מכובדת. אסור להעניש אנשים אחרים – אנחנו נענשו מספיק. אסור להעניש את הציבור. אנחנו באים עם הרגלים לצעוד, עם הידים למחות ועם הפה. הוא לא רוצה חלילה לא פגיעה בנפש ולא פגיעה ברכוש. התהפכה לו הבטן, שחס וחלילה, שישפך פה דם. הוא אומר הדם נשפך כבר, איבדתי ילד. הוא לא רוצה שחס וחלילה אנשי משטרת ישראל יפגעו. זו יוזמתו, הקריאה מלפני כמה ימים היא אנושית ומתבקשת אמיתית – ממקום של כאב. כל כך חשוב לו שהמחאות האלו, והעצרת שתיהיה בהמשך, תעשה באופן מכובד ובאופן ממלכתי. שנשיג את הידע והמטרה שלשמה קמנו. נכפה עלינו. אבל אפשר גם בדרכי שלום גם דברים טובים. הוא מבקש בכל לשון של בקשה, והוא רואה בכם שליחים, להעביר את המסר שלו, כל אחד באזור שלו, עד אחרון האנשים, שדרכנו היא לא לא דרך האלימות, דרכנו היא דרך שלום. שדרכנו היא מחאה שקטה, מכבדת ומכובדת ומאורגנת. הוא לא רוצה עוד דם. לכן איפה שכל אחד יכול להשפיע, תעשו את זה, זו אחריות שהוא מטיל על כולנו."