אחת האקסיומות היסודיות בכלכלת השוק החופשי היא שחברה בע"מ מחויבת מעל הכול לציבור אחד ויחיד – בעלי המניות שלה. להבחנה זו יש גם משמעות משפטית כשהחברה עומדת בצמתי הכרעה כמו שינויים מבניים או כלכליים, וכשעליה לקבוע מטרות ותכניות פעולה. בספר חדש שפרסם קורא המשפטן ד"ר יוסי רחמים תיגר על הנחת יסוד זו, ובהתבסס על מגוון רחב של מקורות משפטיים וחוקיים מציע לסגל תפיסה אחרת, לפיה "צריך לעגן בחוק את ההתחייבות כלפי העובדים בנוסף לשכר. במילים אחרות, להביא בחשבון את האינטרסים של העובדים בקבלת ההחלטות, ולא רק את של בעלי המניות". למביט מן הצד יכול השינוי הזה להיראות כניואנס משפטי, אבל בעצם, מדובר ברעידת אדמה, שיכולה להשפיע באופן יסודי על האחריות של תאגידים לעובדיהם.

יוסי רחמים (באדיבות המצולם)

"עזבתי את אזור הנוחות שלי"

רחמים הוא חבר סגל בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, וחוקר בתחום דיני עבודה ויחסי עבודה. על הספר, שכותרתו "אחריות תאגידים כלפי ציבור העובדים" ויצא בהוצאת בורסי עבד תקופה ארוכה, והוא נפרש על פני לא פחות מ-690 עמודים, המקיפים רקע היסטורי ומשפטי להתפתחות דיני החברות כפי שהם, בחינת כשלים בחוק הקיים, סקירת חקיקה, הצעה מפורטת לשינוי דיני החברות ועוד. רחמים בוחן מחדש מושגים יסודיים, כמו 'אחריות תאגידית', 'בעלי עניין' או 'שותפים למיזם העסקי', ומציג תפיסה חדשנית, "אבל לא מהפכנית", מדגיש ד"ר רחמים, של תפקידה ומחויבותה של חברה פרטית.

"העובדים הם שותפים מלאים למיזם העסקי שנקרא חברה. חברה עסקית מורכבת משכבות של בעלי עניין. בהתחלה ישנם בעלי המניות, ואז העובדים ואז הנושים, עד שבסוף יש גם את הלקוחות, והציבור. אם אנחנו מתייחסים לעובדים, הם בעצם במעגל הכי קרוב למרכז".

עבודתו של רחמים נוגעת בהנחות היסוד של התיאוריות הכלכליות המקובלות היום, ולכן לא מפתיע שהוא נתקל בהתנגדות מצד כלכלנים. "בגלל שהגעתי מתחום דיני העבודה אז תמיד יש את הטענה ש'אתם לא מבינים, זה העולם שלנו, אתם לא דוברים את השפה'. דוחים את הטענות של מי שמגיע מתחומים אחרים. אמרתי אוקיי, אתם רוצים שאני אדבר את השפה? אני אלך ללמוד את השפה, אני אקרא כל מה שקשור בדיני חברות, אני עוזב את אזור הנוחות שלי מדיני עבודה. מבחינתי זאת הייתה לגמרי משימה, כל הספר הוא בשדה הכלכלי. אין בו שום אמירות של מרקס וסוציאליסטים אחרים על הטוב בעולם. רוצים לדבר על מהו הכלל המשפטי הטוב ביותר, שיביא את היעילות? בואו נפתח את זה. למה תכלית החברה היא כזו שצריכה להשיא רווחים לבעלי המניות?"

הפגנת עובדי לאומי קארד סביב המגעים למכירת החברה (צילום: יח"צ).

 

מהי חברה בכלל?

כשאנחנו שואלים את רחמים האם מדובר במהפכה, הוא מתעקש שלא. לטענתו, הגדרת המהות של חברה עסקית היא עניין שהשתנה פעמים רבות בהיסטוריה. "מה שאנחנו רואים היום הוא לא מצב טבעי, אלא מצב שהגענו אליו אחרי תהליך משפטי, כלכלי ופוליטי של מאות שנים", הוא מדגיש. בספר הוא מתאר כיצד במאות השנים האחרונות, מאז היווצרות החברות העסקיות הראשונות באנגליה, הגדרת התפקיד הייתה להבטיח רווחים לבעלי המניות, ולא יותר מזה. השינוי הגיע בשנות השמונים בארה"ב, בזמן גל של השתלטויות עוינות על חברות.

"איינשטיין אמר שלעולם לא נוכל לפתור בעיות באמצעות צורות המחשבה בהן יצרנו אותן. אנחנו נמצאים במציאות שבה הסביבה השתנתה, אבל הכללים נשארו כמו שהיו פעם, ומי שנפגע מזה הם העובדים והציבור".

"בשנות השמונים באים בעלי הון וקונים חברות בקשיים, משתלטים עליהן. נותנים מחיר שהדירקטוריון לא יכול להגיד לא, ואז מפרקים את החברה, מפטרים את העובדים, לוקחים את הרכוש ומרוויחים. אז בעלי המניות לא הפסידו, הרוכש החדש ניצח, אבל כל שאר הגורמים מפסידים. בתקופה הזאת תיקנו את החוק האמריקאי וקבעו שתכלית החברה היא לדאוג לא לבעלי המניות, אלא ל'טובת החברה'" הוא מספר.

הספר 'אחריות תאגידים כלפי ציבור העובדים (צילום: אידאה)

השינוי הדרמטי, שנכנס לחוקי החברות במרבית מדינות המערב כולל ישראל, משאיר פתח לדרישה של גורמים נוספים לזכות להשפיע על קבלת ההחלטות בחברה. עצם המחויבות ל'טובת החברה' מעלה את השאלה מהי טובת החברה, והאם היא גם טובת העובדים, שמסתמכים עליה? רחמים טוען שכן. "העובדים הם שותפים מלאים למיזם העסקי שנקרא חברה", הוא מסביר, "החברה העסקית מורכבת משכבות של בעלי עניין. בהתחלה ישנם בעלי המניות, ואז העובדים ואז הנושים, עד שבסוף יש גם את הלקוחות, והציבור. אם אנחנו מתייחסים לעובדים, הם בעצם במעגל הכי קרוב למרכז".

איך קובעים את אחריות החברה לכל גורם – בעלי המניות, העובדים, הנושים והלקוחות?

"מה שאני מציע זה מבחן ההשפעה והתלות. עד כמה אותו קהל תלוי בחברה. למשל בנושא של לקיחת סיכונים, האינטרס יכול להיות שונה מאד. בעלי מניות יש גם וגם, יכול להיות לך בעל מניות שלא רוצה לקחת סיכון, אבל בחברה ציבורית גדולה שבה יש פיזור גדול, מבחינתם סיכונים זה כמו רולטה. בניגוד לזה, על העובדים אתה יכול להגיד באופן כללי שהם שונאי סיכון. הם רוצים שהחברה תגדל ותתפתח, אבל מעדיפים פחות סיכונים. ככל שההשפעה של הסיכונים היא גדולה יותר, הקבוצה קרובה יותר למרכז. העמדה שלי היא שהחברה צריכה להיות מחויבת להתחשב באינטרסים של הקבוצות ביחס לקרבה שלהם למרכז".

אסיפת חירום בנוכחות מאות עובדים בבית פלאפון. (ללא קרדיט)

רחמים עונה גם לטענה שהמחויבות לעובדים תפגע בזכויותיהם כשל בעלי המניות. "כשבעלי מניות אומרים שזו הפרת הזכויות שלהם, הם בעצם מנסים להחזיק את המקל משני הקצוות. מצד אחד הם אומרים 'החברה זה אנחנו, אנחנו הקמנו את זה'. מצד שני הם דואגים היטב ליצור את ההפרדה בין החברה לבינם. הם אחראים בעירבון מוגבל לחברה. אם יש בעיות, או שהחברה מתפרקת, פונים לחברה ולא אליהם. אז או שהחברה זה אתם, או שהחברה היא לא אתם. ואם החברה היא לא בעלי המניות אלא ישות משפטית נפרדת ואנחנו מתייחסים רק לאינטרס של בעלי המניות, אנחנו מתעלמים מהגורמים האחרים שקשורים בישות הזו", הוא אומר.

מאזן הכוחות השתנה, החוק נותר דומה

מבחינתו של רחמים, הגדרת המחויבות של חברה לעובדיה היא צעד הכרחי בתגובה לשינוי ביחסי הכוחות בחברה הישראלית בארבעים השנים האחרונות. לטענתו, ההיחלשות הדרמטית של העבודה המאורגנת, שחיקת מדינת הרווחה הישראלית והתעצמות המגזר הפרטי יצרו חוסר סימטריה בין מרבית הציבור לבין בעלי ההון בישראל, בזמן שהמערכת החוקית המגינה על העובדים והציבור לא השתנתה. "היו פה שתי תופעות מקבילות. מצד אחד המדינה נסוגה אחורה, מה שהתבטא גם בירידה בהיקף הרגולציה וגם בהפרטה. מהצד השני המגזר הפרטי גדל מאד, ומוביל את הכלכלה. האזרח שנמצא באמצע הופך להיות פחות תלוי במדינה ויותר ויותר תלוי בעסקים פרטיים. עד כדי כך שמדינות שלמות יכולות להיות תלויות בעסקים פרטיים. המדינה מחזרת אחריהם כדי שיפעלו", הוא אומר.

"הריק הזה עושה טוב רק לקבוצה אחת – בעלי הון" מבהיר רחמים. "אם המדינה נעלמת ולא מגינה על העובדים שבה, המדינה מפקירה את האזרחים שלה". לטענתו של רחמים, התשתית החוקית בישראל, שמגדירה את המותר והאסור של חברות פרטיות נשארה מאחורה, בזמן שהמציאות הכלכלית חברתית השתנתה. בעוד בעבר היחסים שבין המעסיק לעובדים הוסדרו פעמים רבות במשא ומתן עם נציגות העובדים, היום מרבית העובדים במשק מוצאים את עצמם ללא דרך להשפיע על החלטות ההנהלה במקרים של איומי פיטורים. "כשמאזן הכוחות משתנה, גם הכללים צריכים להשתנות", אומר רחמים. "איינשטיין אמר שלעולם לא נוכל לפתור בעיות באמצעות צורות המחשבה בהן יצרנו אותם. אנחנו נמצאים במציאות שבה הסביבה השתנתה, אבל הכללים נשארו כמו שהיו פעם, ומי שנפגע מזה הם העובדים והציבור".

"בית המשפט מוגבל לאינטרס של בעלי המניות"

לרחמים יש תשובה נחרצת לטענה שההגנה על עובדי החברה נובעת מדיני העבודה, ולכן אין צורך בשינוי דיני החברות לטובת העובדים. לדבריו, במצבי משבר או בהחלטות דרמטיות "לעובדים אין כוח. מה המטרה של חוק החברות? להגן רק על בעלי המניות, או על עוד גורמים? חברות פרטיות שולטות בהרבה מאד חלקים מהחיים שלנו, אבל כשבאים ואומרים להם שהם צריכים לקחת בחשבון עוד גורמים אז הם אומרים 'סליחה, אנחנו גוף פרטי'. בית המשפט יכול לבחון רק את ההתנהלות ביחס לאינטרס של בעלי המניות" הוא אומר.

"אם הדירקטוריון מקבל החלטה שלא לפעול לפי טובת העובדים, מכל סיבה שהיא ולפעמים זה לגיטימי, אז שלעובדים תהיה יכולת לתקוף את זה בבית משפט. אומרים שאם זה יהיה המצב אז על כל דבר יתבעו את החברה, אבל זה לא נכון. כמו שבעלי מניות מיעוט לא תובעים על כל דבר".

"נניח שמדובר בהשקעה של 50 מיליון דולר בהחלפת מחשוב, ושיפוץ מבנה. השאלה הראשונה שהם שואלים היא אם ההשקעה הולכת להגדיל את הרווחים לבעלי המניות, כי אם לא אז אין טעם. אבל רגע אחרי זה, השאלה היא אם הם גם מביאים בחשבון את העובדים. אם אנחנו הולכים לפטר 200 עובדים, את מי מפטרים? מה קורה אם המהלך הזה לא מצליח, ובעתיד נצטרך לפטר עוד עובדים? האם בתהליך הזה מביאים בחשבון את האינטרסים של העובדים, והגורמים הנוספים? זה כל העניין, מה שווים לכם העובדים".

על פי דיני החברות בישראל, החברה שייכת לבעלי המניות שלה, ומטרתה העליונה היא להשיא רווחים לאותם בעלי מניות. לכן, חברי הדירקטוריון מחויבים לפעול לטובתם של בעלי המניות, ולקחת בחשבון את האינטרס שלהם בקבלת ההחלטות לגבי החברה. העובדה הזו בסיסית כל כך בדיני החברות, שבעלי המניות יכלים לתבוע את חברי הדירקטוריון במידה והם מרגישים שההחלטות שהתקבלו היו בניגוד לאינטרס שלהם. "למה בעלי מניות יכולים לתבוע ועובדים לא?", תוהה רחמים, "נכון להיום, לעובד אין שום אזכור בחוק החברות. עובדים יכולים לפנות רק לבתי הדין לעבודה. אם יש מנגנון חוקי שבא להגן על הבעלים של החברה צריך לדאוג גם לייצג את האינטרס של העובדים. זאת הגינות עסקית", הוא אומר.

ד"ר יוסי רחמים באירוע השקת ספרו "אחריות תאגידית כלפי ציבור העובדים" (תמונה באדיבות המצולם)

"החוק הישראלי קובע שתכלית החברה היא לפעול מתוך שיקולים שיובילו להשאת רווחיה", אומר רחמים. "אבל בפועל, מה קורה? מה זאת טובת החברה? טובת בעלי המניות". החוק אמנם מכיל סעיף שקובע כי "ניתן להביא בחשבון את ענייניהם של עובדיה", אבל לדבריו מדובר במס שפתיים. "זה סתם, משפט ריק מתוכן. הוא הצהרתי לגמרי. מה קורה אם חברה לא מביאה בחשבון? היום במשפט הישראלי דירקטור שמקבל החלטה מקבל אותה רק מתוך מחשבה על טובת בעלי המניות. צריך להגיד, מי משלם להם את המשכורת? בעלי המניות. אז הם יצביעו נגדם?".

לדבריו, הפחד מצד בעלי המניות משיתוף עובדים מוגזם. החוק צריך להחיל את החובה רק במקרים שבהם קיימת סכנה שהחלטה "תזעזע את הספינה", וגם במקרה כזה מדובר רק בחובה לשקול את אינטרס העובדים. "לשקול לפני שמקבלים החלטה, להתייעץ עם הוועד, להביא נתונים על העובדים, מה המשמעות של זה עליהם ולשקול. יכול להיות שהם יגידו שבנתונים האלו אין להם אפשרות. אבל לפחות שהנתון הזה ישב מול דירקטוריון החברה" הוא אומר. "ואם הדירקטוריון מקבל החלטה שלא לפעול לפי טובת העובדים, מכל סיבה שהיא ולפעמים זה לגיטימי, אז שלעובדים תהיה יכולת לתקוף את זה בבית משפט. אומרים שאם זה יהיה המצב אז על כל דבר יתבעו את החברה, אבל זה לא נכון. לא על כל דבר תובעים, כמו שבעלי מניות מיעוט לא תובעים על כל דבר".

"להתחשב יותר באינטרסים של כולם"

למרות טענותיו על צורך בשינוי מהותי בדיני החברות, רחמים מקפיד להישאר בתחום היחס המקובל לחברות עסקיות. בספרו הוא בחר שלא להתייחס למודלים שונים של פעילות כלכלית, כמו שיתוף העובדים בניהול החברה. "לא נגעתי בכלל בזכות של עובדים להשתתף באסיפה הכללית, למרות שבגרמניה יש נציגות של העובדים במועצת המנהלים", הוא אומר, "המודל הזה קיים והוא עובד. לא ביקשתי לשנות את השיטה לחלוטין, למרות שגם את זה אפשר. אני אומר – בואו נשמור על המערכת כמו שהיא, אבל נכריח את החברה להתחשב יותר באינטרסים של כולם".