מלחמת האזרחים בלוב גבתה כבר יותר מאלף  קורבנות מאז שהתחדשה לפני כשלושה חודשים, כך עולה מהצהרה של ארגון הבריאות העולמי (WHO) שנמסרה השבוע. בהצהרה נמסר כי מאז שהכוחות הנאמנים לגנרל ח'ליפה חפתר פתחו במתקפה על טריפולי בתחילת אפריל, הם השיגו התקדמות מועטת בשוליים הדרומיים של העיר והתנגשו עם מארג של מיליציות המזוהות עם הממשלה המוכרת ע"י האו"ם.

הצבא של חפתר הוא הגדול והמאורגן ביותר מבין המיליציות הרבות הפועלות בלוב. באביב האחרון נראה היה שהוא עומד להשיג התקדמות ניכרת, אולם מאז הגבולות הפנימיים זזו אך מעט, אך מספר הקרבנות בנפש עולה מדי שבוע. ארגון הבריאות העולמי מסר כי מאז תחילת מתקפת האביב של חפתר נהרגו 1,048 בני אדם, ביניהם 106 אזרחים, ו-5,558 נפצעו, ביניהם 289 אזרחים. ההצהרה של ארגון הבריאות העולמי מגיעה על רקע תקרית מצערת, שהתרחשה לפני כשבוע בה מטוסים המזוהים עם צבאו של חפתר הפציצו מחנה מעצר למהגרים ליד טריפולי. בהפצצה נהרגו לפחות 40 מהגרים אפריקאים ועוד כ-80 נפצעו.

כוחות בטריפולי, לוב, ששומרות על העיר מפני כוחותיו של ח'ליפה חפתר. 21 במאי 2019. (AP Photo/Hazem Ahmed)

"ההסלמה החלה לאחר שהגנרל חפתר הרגיש ביטחון בעקבות שליטתו בשדות הנפט אל-שרארה ואל-פיל (the Elephant) ובעקבות התמיכה הרבה ה הוא זוכה מהמדינות הערביות", אומר אלכס גרינברג, דוקטורנט להיסטוריה איראנית באוניברסיטת תל-אביב אשר עוקב אחר המלחמה בלוב. "מזה שנים חפתר מכריז על רצונו לכבוש את טריפולי. אלא שנדמה שיותר ממה שהוא רוצה באמת לכבוש את הבירה הלובית, הוא רוצה להשיג תנאים טובים יותר לעצמו במו״מ העתידי מול ממשלת המעבר המוכרת על ידי האו"ם. זאת מכיוון שהוא רואה את עצמו כמועמד לשלטון, ולא רק כמפקד הכוחות המזוינים. בכל הסדר אפשרי, תהיה שאיפה בין השחקנים הלוביים ליצור צבא מאוחד שיהיה כפוף לדרג האזרחי. עם זאת, חפתר אינו מוכן להסתפק בתפקיד של 'כינור שני'.  לעת עתה אין לו מספיק כוחות צבא כדי לכבוש ממש את טריפולי."

אלכס גרינברג

הסיבות והמסובבים

מי נלחם נגד מי בלוב?
"העימות העיקרי בלוב מתנהל בין 'הצבא הלובי הלאומי' בפיקודו של חפתר, שמרכז שלטונו בעיר טוברוק, ובין 'ממשלת ההסכמה הלאומית' בהנהגתו של פאאז אל-סראג׳, היושבת בטריפולי. שני המחנות אינם אחידים – כל אחד מהווה קואליציה של שבטים ומיליציות שונות שלכל אחד מהם יש אינטרסים משל עצמו בהעדר אינטרס לובי לאומי משותף. מבחינה דתית האוכלוסייה הלובית היא ערבית סונית ברובה המוחלט, אך יש גם קבוצות של ברברים (טוארגים) אשר דוברים גם ברברית לצד הערבית. מרבית הברברים נמנים עם העדה האבאדית של האסלאם, זרם שהיה קיים עוד לפני החלוקה של המוסלמים לשיעים וסונים. הגנרל חפתר נשען על הסונים הסלפים על מנת לבנות קואליציות שבטיות. אפשר לומר שחפתר רואה בנשיא מצריים א-סיסי מעין 'מנטור', והוא מעוניין להקים בלוב משטר הדומה במאפייניו למשטר המצרי. אחד המאפיינים של משטר זה הוא הברית הלא כתובה בין א-סיסי לסלפים נגד האחים המוסלמים: המשטר המצרי מכיר במונופול האסלאמיסטי על הפרהסיה החברתית של הדת בתמורה לאי התערבות של הסלפים בפוליטיקה, וזאת בניגוד גמור לאחים המוסלמים. חפתר ממצב את עצמו כמי שנלחם נגד אסלאמיסטים, אבל הכוונה היא רק אסלאמיסטים שלא מכירים בשלטונו. אין בלוב זרם שהוא לא אסלאמי. קואליציית המליציות של פאאז אל-סראג׳ הם אסלאמיסטים הקרובים לאחים המוסלמים ונהנים מתמיכה של טורקיה וקטאר, אותן מדינות התומכות בחמאס, במורדים האיסלאמיסטים בסוריה ובעוד מגוון של תנועות אסלאמיסטיות אלימות המזוהות עם האחים המוסלמים."

מי מגבה את המתקפה של הגנרל חפתר? בתוך לוב ומחוץ לה?
"חפתר אינו יכול לפעול ללא גיבוי זר ויש לו תמיכה ממשית מאוד של מצריים, איחוד האמירויות וערב הסעודית כאשר שתי האחרונות תומכות בנשיא מצריים א-סיסי. בתוך לוב חפתר נשען על קואליציות של שבטים בקירנאיקה, אך עם זאת התמיכה הזאת תלויה בהזרמת תקציבים לשבטים ולא בהזדהות אידיאולוגית עם חפתר. רוסיה וצרפת גם תומכות בחפתר, אם כי בצורה מוגבלת ולא ניתן לדעת אם הן תומכות במתקפה על טריפולי."

מה גורם לעימות בלוב?
"העימות בלוב נובע מהיריבות העמוקה בין שבט טריפוליטניה היושב במערב, לבין שבט קירנאיקה היושב במזרח, כאשר עיר החוף מיסורטה היא עיר-מדינה בפני עצמה עם אינטרסים משלה. בנוסף לכך בדרומה של הארץ המיושבת בדלילות חיים השבטים הברבריים אשר אינם מזוהים עם אף אחד מהצדדים. אף על פי שכל השחקנים המקומיים הם סונים, הזהות השבטית היא מאוד בולטת והיא שמכריעה. הלחימה בין השבטים נערכת על פי 'עקרונות בדואים', קרי הלחימה היא על שליטה במשאבים, אולם עם זאת תמיד קיימת אפשרות של 'סולחה' עד סדרת הקרבות הבאה. מפאת כך, ללחימה בלוב אין אופי ג׳נוסיידלי של מעשי טבח המוניים כמו בסוריה או בעיראק. כאמור, מדינות ערב אחרות בוחשות באופן פעיל בלוב, כאשר איחוד האמירויות סיפק לכוח של חפתר מטוסים, מסוקים וטנקים בכמות מוגבלת. האספקה הזאת, נוסף לכמה מטוסים קיימים, העניקה לחפתר שליטה מוחלטת באוויר. לצד זאת יש לזכור ש'הצבא הלאומי הלובי' של חפתר גם הוא בסה"כ מיליציה, רק מיליצייה המצוידת היטב. האמירויות וערב הסעודית תומכות בחפתר משתי סיבות עיקריות: בראייתן, רק חפתר מסוגל לשים קץ לאנרכיה השוררת בלוב, כאשר בתנאים הלוביים פירוש הדבר הוא בהכרח חזרה לצורה של שלטון אוטוריטרי. דמוקרטיה כמו בתוניסיה השכנה, לא על הפרק. הגורם השני לתמיכתם בחפתר הוא נכונותו להלחם נגד האסלאם הפוליטי האלים כמו אל-קאעדה, דאע״ש והאחים המוסלמים – מה שיעזור לבטח את שלטונו של א-סיסי במצריים השכנה. עבור מצרים המלחמה בלוב היא קריטית, הרי גם ככה מצרים שקוע עמוק בבוץ בלחימה באסלאמיסטים קיצוניים בסיני ממזרח, ייקשה עליה להתמודד עם איום דומה גם מלוב שבמערב. יש לזכור כי הגבול הארוך והפרוץ של מצריים עם לוב הוא מטרד ביטחוני קבוע. הגבולות של לוב, בדומה למרבית אפריקה, הם רק על הנייר. בפועל אין כל מניעה לטרוריסטים למעבר סדיר של הגבולות."

האינטרסים האירופאים הסותרים

מה האינטרסים של רוסיה ומדינות אירופה בלוב?
"אפשר לומר שלרוסיה אין אינטרסים של ממש בלוב, למעט המשך תפוקת הנפט שחברות רוסיות לא משתתפות בו כרגע. לוב של קדאפי הייתה הלקוח הסובייטי היחיד שגם שילם חשבונות. היום המצב שונה, נכון שרוסיה נוטה לתמיכה בחפתר, אבל בו בזמן היא מקפידה על קיום יחסים טובים עם יתר הצדדים במשחק הלובי. לפי שמועות, חברות צבאיות פרטיות רוסיות מסייעות לצבא של חפתר, אבל הסיוע הוא בעיקר טכני (כגון פינוי מוקשים) ומוגבל, אין שום מקבילה חפתר=אסד. בקרמלין מבינים באופן ברור שבהיעדר היכולת של מי מהצדדים בלוב לגבור אחד על השני הסיכויים להסדר כולל כלשהו נמוכים. רוסיה מביטה במצב בלוב עם גאווה מסוימת, כי יושרה אינטלקטואלית מחייבת להודות שלוב היא המקרה שבו האזהרות והתחזיות הרוסיות התאמתו אחת לאחת, בניגוד לשחצנותם של ״אנליסטים״ מערביים מוסרניים שדחפו את הדחתו של קדאפי (דוגמת ברנאר אנרי לוי). לא רק הקרמלין, אלא כל החוקרים הרוסים הזהירו שהפלת קדאפי תגרום לאנרכיה בלתי נשלטת, למלחמת אזרחים ולהסרת המחסומים על הגירה לאירופה ולפחות עד כה, 8 שנים לאחר הדחת קדאפי, נראה שהם צדקו. נוסף על כך, קדאפי צבר כמויות אדירות של נשק כבד שנרכש מברית המועצות, עם התמוטטות משטרו, הנשק הזה נמצא מופקר ברחבי המדבר הלובי, וכל ארגון טרור זוכה בנשק מן ההפקר. המבצע של נאט״ו, שנועד למנוע טבח בתושבים על ידי קדאפי, לא הביא בחשבון שום תכנון לגבי היום שאחרי. הרוסים יכולים להגיד בצדק לגבי לוב ״אמרנו לכם״."

כוחות של צבא ארה"ב מתפנים מלוב. 7 באפריל 2019 (AP Photo/Mohammed Omar Aburas)

טורקיה יש אינטרסים מסוימים מכיוון שפועלים וחברות טורקיות עובדות בלוב, ופעם אחת עובדי חברת החשמל הטורקית נחטפו בעיר אובארי בדרום מערב לוב. כמו כן טורקיה האסלאמיסטית של ארדואן תומכת באופן טבעי באחים המוסלמים של פאיז אל-סראג׳. במאמר מוסגר ניתן לציין את העובדה שכל הצדדים הניצים לא מנסים לפגוע בתפוקת נפט, בהבינם שמדובר במקור ההכנסה היחיד בלוב, אם כן הלחימה והסכסוך הם למען השליטה במשאב הזה, אבל לא לשם פגיעה בו. תקנות האיחוד האירופי והאו״ם הסמיכו את 'ממשלת ההסכמה הלאומית' ואת חברת הנפט הלאומית השוכנת בטריפולי כמורשה בלעדי לסחר בנפט הלובי. כך, גם כאשר חפתר שולט בשדות הנפט במזרח, באזור המכונה "חצי הסהר של נפט" הוא לא יכול להפיק תועלת רבה מהשליטה בבארות הנפט כי הוא אינו יכול לסחור בו."

"האינטרסים של איטליה בלוב הם בעלי משמעות חיונית אסטרטגית למדינה זו, מעבר לעובדה שאיטליה היא המעצמה הקולוניאלית שכבשה את לוב ושלטה בה, ולמעשה יצרה את לוב המודרנית תוך שהיא מאחדת בכוח מחוזות ושבטים שלא היו קשורים זה בזה. חברת הנפט הלאומית של איטליה ENI פעילה מאוד בלוב, ולכן אבטחת האינטרסים שלה היא למעשה אבטחת האינטרסים האיטלקים. הסוגיה השנייה היא סוגיית הגירה מאפריקה התת-סהרית (אפריקה השחורה) לאירופה, קרי לאיטליה. זרמי ההגירה האדירים עוברים דרך לוב לאיטליה, כאשר לשבטים הלובים (צריך תמיד לזכור שהמדינה הלובית לא קיימת למעשה), אין שום מוטיבציה ויכולת לעצור את זרם המהגרים. רבים מהמהגרים האפריקאים נחטפים לעבדות ועוברים התעללויות בלוב. הפתרון היחיד שהיה יכול להעניק איזושהי הקלה, הוא מבצע צבאי איטלקי במטרה לשלוט על חופים אבל היות ומבצע כזה לא עומד על הפרק, ״פתרון הביניים״ שמצאו השלטונות האיטלקיים זהו ״דיאלוג״, או במלים פשוטות תשלומי שוחד לשבטים ולכנופיות כדי שישמרו על החופים ולא יאפשרו למהגרים ומבריחים לעלות על ספינות וסירות. השבטים אפילו לא מנסים לשמור על זכויות אדם בסיסיות של מהגרים אפריקאים, בעוד דרך הפעולה האיטלקית רחוקה מהיות פרוצדורלית או משפטית. באותו אופן חשוב להבין שמדובר בסוגיה אסטרטגית לאיטליה, מכיוון שברור שאיטליה לא יכולה לעזור לכל עניי אפריקה ונדכאייה."

נשמע מסובך
"השבטים של טריפולי ומסראטה עושים עסקים מפוקפקים עם איטליה (כאשר איטליה היא הפטרונית הרשמית של ממשלת פאיז אל-סראג׳ בטריפולי), מסוכסכים סכסוך בלתי פתיר עם שבטי קירנאיקה, השותפים של חפתר. לא מדובר כאן בשנאה דתית-עדתית דוגמת סוריה ועיראק, אבל בפירוש מדובר באי יכולת ובאי רצון לגשר על פערים בהיעדר אינטרסים משותפים. בנקודה זו האינטרסים האסטרטגיים של איטליה מתנגשים חזיתית עם שאיפותיה של צרפת."

פעיל אל-קעידה בלוב. ארכיון (AP/Paul Schemm)

איטליה מתנגשת עם צרפת?
"למעשה איטליה וצרפת תומכות בשני כוחות הנלחמים זה בזה בלוב, וזו סיטואציה די ייחודית מאז שנוצר האיחוד האירופאי. המודיעין הצרפתי עובד עם כוחותיו של חפתר ועם שאר השבטים במטרה להבטיח השפעה צרפתית במחוז פזאן בדרום לוב (איטליה מעוניינת לשמר השפעה במחוז זה, אלא שהאזור הזה מעולם לא היה תחת שליטה איטלקית אלא דווקא צרפתית). צרפת מעוניינת באזור פזאן ובדרום לוב בכלל, מכיוון שזה המפתח לפיקוח כלשהו על אזור הסאהל – האזור הענק המשתרע בין המדבר סהרה לערבות סודאן. האזור הזה מהווה מדגרה לפעילות טרור, פשע מאורגן וסחר בסמים, מכאן מגיע האינטרס של צרפת לשלוט בו. אלא שבאותו הזמן בולמת צרפת כל ניסיונות של איטליה ״להתחלק״ בעול ההגירה עם האיחוד האירופי ואיטליה (גם טרם העלייה לשלטון של הממשלה הפופוליסטית הנוכחית) הרגישה שצרפת פועלת נמרצות כדי לפגוע באינטרסים שלה הן בלוב והן באירופה."

"לדעתי לא יהיה שלום"

מדוע המצב בלוב תקוע כל כך הרבה זמן? 
"המצב תקוע וככל הנראה יישאר תקוע בעתיד הנראה לעין, מהסיבה הפשוטה שבין כל הגורמים הלובים אין ולו אינטרס משותף אחד שעליו יש הסכמה חוצת מגזרים ושבטים. כל זה עולה לעובדה ההיסטורית שקירנאיקה וטריפוליטניה אוחדו לאזור אחד בכוח על ידי הקולוניאליזם האיטלקי. שום תכנית של האו״ם או של האיחוד האירופי אינה יכולה להצליח, מכיוון שתכניות אלה אינן מביאות בחשבון את האופי השבטי של החברה הלובית, ואת העדר מוסדות כלשהם, שבלעדיהם לא ניתן לכונן משטר ייצוגי דמוקרטי."

האם התקיעות הזו מבשרת לדעתך על סופה של המלחמה או שמא לעד יחיו על חרבם? האם יש סיכוי לחלק את לוב לאוטונומיות נפרדות?
"לדעתי לא יהיה שלום, אבל גם לא צפויה איזושהי מלחמת כל בכל בעלת גוון השמדתי דוגמת מה שקורה בסוריה או בעיראק. התפתחות קיצונית אפשרית רק במקרה שחפתר פתאום יתחזק הרבה יותר ממה שהוא עתה, ויחליט באמת לכבוש את טריפולי. צפויה לו התנגדות עזה וקשה, שתגבה מספר רב של קרבנות. בהעדר התממשות של תסריט כזה המצב ככל הנראה יישאר של סכסוכי שבטים מאוד לוקאליים, מצב שקיים תמיד בכל חברה בדואית. תיאורטית, גם חלוקת לוב לאוטונומיות נפרדות אולי הייתה מביאה מזור לחלק מבעיותיה הקשות, אלא שחלוקה כזאת מאוד קשה לביצוע, ובעיקר להסכמה. דבר ראשון הרי בלתי אפשרי לחלק את לוב לעשרות אזורים אוטונומיים כמספר השבטים. שנית, מיד תעלה על סדר היום השאלה הקריטית של חלוקת משאבי הנפט, שכן השבטים שבאזור שלהם אין שדות נפט ידרשו יותר, ואלה שבשטחם מצוי נפט לא יסכימו לחלוקת יתר. צרה נוספת היא שכן קיימת זהות לובית, לפחות במישור ההצהרתי ולכן קשה לדמיין פוליטיקאי לובי שיסרב לשלם מס שפתיים לססמאות ויתמוך בחלוקה פדרלית כעדיפה משתי הצרות."

ח'ליפה חפתר. (Egyptian Presidency Media office via AP, File)

האם לדעתך יש לישראל אינטרסים בטחוניים ביחס ללוב?
"למרבה המזל לישראל אין אינטרסים ביטחוניים ופוליטיים שלל ממש בלוב, מה שחוסך משאבי קהילת המודיעין הישראלית. מטבע הדברים ישראל יכולה להציע את המומחיות שלה במגוון תחומים, הן לצרפת והן לאיטליה ולאיחוד האירופי, שלא לדבר על חוסר כשירות מוחלט של שלטונות האיחוד האירופי במיון מהגרים וזיהוים-צעדים החיוניים לגיבוש מדיניות מושכלת וקוהרנטית כדי איכשהו להתחיל לפתור את המשבר הזה.

"ישראל כן יכולה ואף חייבת להתבונן בסכסוך בין איטליה לצרפת כדי להסיק מסקנות ולהשתמש בזה לצרכים שלה: כל המתבונן בעימות בין הממשלות של איטליה וצרפת אינו יכול לא לראות שקה ד׳אורסה (משרד החוץ הצרפתי) והנשיא מאקרון מתנהלים ללא שמץ של התחשבות בפחדים ואינטרסים של איטליה, והם אינם מנסים אפילו ליזום דיאלוג קונסטרוקטיבי כלשהו בין פריז ורומא. די ברור שצרפת לא תוכל להרחיק את איטליה מלוב וההפך הוא הנכון. נדרשת הסכמה בסיסית לפחות על חלוקת גזרה. צרפת, המרבה להטיף לישראל לנהל דיאלוג עם הפלסטינים, מאוד רחוקה מהאידיאלים שהיא מטיפה לנו כאשר מדובר באינטרסים האסטרטגים שלה. אי לכך דיפלומטים ישראלים יכולים להזכיר בעדינות לצרפת את הנושא של איטליה בלוב כל אימת שיישמעו הטפות וקריאות לצדק ולדיאלוג מפריז: מוטב שפריז תראה דוגמא אישית.

"הטרגדיה הלובית ממחישה את חיוניות האמירה 'הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות'. כוונות טובות, ותהינה הטהורות ביותר, אינן יכולות להחליף תכנון קפדני, היערכות לאפשרויות גרועות ובלתי צפויות והערכות מודיעין. איש אינו חולק על כך שקדאפי היה פסיכופט רצחני, אבל הוא וויסת את זרם ההגירה, כמובן תמורת טבין ותקילין מאירופה. בלוב היו השכלה, רפואה ותחבורה ציבורית חינמיות. נכון, הם היו ברמה ירודה יחסית, אבל היום אין שום דבר מזה ואין צפי לסיום הקטסטרופה. נדמה שיש הסכמה בין כולם שכל משטר שיקום בעתיד בלוב יכלול אלמנטים אוטוריטריים כאלה או אחרים. זה הזמן להתבונן פעם נוספת באמירתו של הוגה הדעות, הסוציולוג וההיסטוריון הצרפתי-יהודי ריימון ארון: 'הבחירה בפוליטיקה היא בדרך כלל אינה בין טוב לרע אלא בין השנוא לבלתי נסבל'.