במשך שנים היא הייתה עבורי שֵם ותו לא. הוריי התיישבו בעיירה הזאת אחרי שכבר הפסקתי לבקר אותם. לפעמים, בזמן נסיעותיי לחו"ל, הייתי שולח להם גלויה במאמץ אחרון לקיים קשר, דליל ככל האפשר. בעודי רושם את הכתובת, תהיתי איך נראה המקום שבו התגוררו, אך סקרנותי מעולם לא חרגה מכך. אימי נהגה לשאול אותי, כששוחחתי עימה בטלפון, פעם או פעמיים מדי ארבעה חודשים, על פי רוב פחות: "מתי אתה בא לבקר אותנו?" התחמקתי בתירוץ שאני עסוק מאוד, הבטחתי לה שאבוא בקרוב. אבל לא הייתה לי כוונה לעשות זאת. עזבתי את משפחתי ולא הרגשתי כל רצון לחזור אליה.
התוודעתי אפוא למוּאיזוֹן רק לאחרונה. היא הלמה את ציפיותיי: דוגמה נלעגת של "עיור כפרי", אחד מאותם מרחבים עירוניים למחצה בלב ליבם של השדות, שקשה לדעת אם הם עדיין שייכים לאזור הכפרי או שמא נעשו בחלוף השנים מה שנהוג לכנותו פרוור. בתחילת שנות החמישים, כך למדתי בינתיים, מספר התושבים בה לא עלה על 50. הם התקבצו סביב כנסייה, שחלקים ממנה השתמרו מהמאה השתים עשרה, למרות נחשול המלחמות הלא פוסק שהחריב את צפון מזרח צרפת, אזור שיש לו "מעמד מיוחד", במילותיו של קלוד סימון, ושדומה ששמות הערים והכפרים בו נרדפים ל"קרבות", ל"מחנות מבוצרים", ל"מטחי תותחים עמומים" ול"בתי קברות עצומים". היום חיים כאן יותר מאלפיים אנשים בין "דרך השמפניה" מצד אחד, המתחילה להתפתל לא רחוק משם בנוף גבעות מכוסות גפנים, ובין אזור תעשייה קודר משהו מן הצד האחר, במבואות ריימס, מהלך 20-15 דקות נסיעה במכונית. הוקמו רחובות שלאורכם עומדים בשורה בתים דו־משפחתיים זהים, רובם ככולם דיור ציבורי: בעלי הבתים האלה אינם אנשים אמידים, רחוק מזה. הוריי חיו שם במשך קרוב ל־ 20 שנה בלי שאבוא לידי החלטה לנסוע אליהם. הגעתי ליישוב הזה — כיצד לקרוא למקום כזה? — ולבית צמוד הקרקע שלהם רק אחרי עזיבת אבי, כשאימי אשפזה אותו במרפאה המטפלת בחולי אלצהיימר,
ושם נשאר עד למותו. היא דחתה את הרגע הזה ככל יכולתה, אבל לבסוף, מותשת ומבועתת מהתקפי האלימות הפתאומיים שלו — יום אחד חטף סכין מטבח והסתער עליה — הכירה במציאות: לא היה כל פתרון אחר. רק אחרי שהוא כבר לא היה שם, היה בידי לצאת למסע הזה או בעצם לתהליך השיבה הזה, שלא יכולתי לקבל על עצמי קודם לכן; לשוב ולגלות את אותו "מחוז עצמי", כמו שז'נה היה אומר, שממנו ביקשתי להיחלץ בכל מאודי: מרחב חברתי ששמרתי ממנו מרחק, מרחב תודעתי שכנגדו בניתי את עצמי, אך שעדיין נותר חלק מהותי בהוויה שלי. באתי לראות את אימי. זו הייתה ראשיתה של התפייסות עימה, או ליתר דיוק, של התפייסות עם עצמי, עם חלק שלם בתוכי שסירבתי לו, דחיתי אותו, התכחשתי לו.
אימי גוללה לפניי את סיפורה באריכות בכמה ביקורים שערכתי בחודשים הבאים. היא דיברה על עצמה, על ילדותה, על נעוריה, על חייה כאישה נשואה… היא סיפרה לי גם על אבי, על פגישתם, על הקשר ביניהם, על תקופות שונות בחייהם, על הקושי במקצועות שעבדו בהם. היא רצתה לומר לי הכול ודיבורה קלח כמעיין המתגבר, כאילו התכוונה לפצות על הזמן האבוד, למחוק בבת אחת את העצב שגילמו עבורה אותן שיחות שמעולם לא ניהלנו. הקשבתי לה בעודי יושב מולה ושותה קפה. בתשומת לב כשסיפרה על עצמה; בלֵאוּת ובשיעמום כשתיארה בפרוטרוט את מעלליהם של נכדיה, אחייניי, שלא פגשתי אף פעם ושלא היה לי בהם שמץ עניין. הקשר בינינו שב ונרקם. משהו הלך והתאחה בתוכי. ראיתי עד כמה קשה היה לה להתמודד עם הריחוק שלי. הבנתי שסבלה ממנו. כיצד חוויתי אותו אני, מי שאחרי הכול יזם אותו? האם לא סבלתי בדרך אחרת לגמרי, על פי התבנית הפרוידיאנית של "מלנכוליה" הכרוכה באבל בלתי נמנע על אפשרויות שהרחקנו, על הזדהויות שדחינו? הן נותרות בתוך האני כאחד מיסודותיו המכוננים. מה שנעקרנו ממנו, או מה שרצינו להיעקר מתוכו, ממשיך להיות חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו. נראה שאוצר המילים של הסוציולוגיה את מה שהמטפורות של האבל והמלנכוליה מאפשרות להעלות במונחים פשוטים אך בלתי הולמים ומטעים: העקבות של מה שהיינו בילדות, של צורת החִברוּת שלנו, משתמרות אפילו אם השתנו תנאי חיינו כמבוגרים, אפילו אם השתוקקנו להתרחק מן העבר הזה. לכן השיבה לסביבה שממנה באנו — ושממנה יצאנו תרתי משמע — היא תמיד חשבון נפש ושיבה על עקבינו, פגישה עם עצמי שמור ומוכחש כאחד. לפתע, בנסיבות כאלה, בוקע אל פני השטח של התודעה מה שדימינו להשתחרר ממנו, אלא שידוע לנו היטב שהוא מבנה את אישיותנו, כלומר המצוקה הנובעת משייכות לשני עולמות שונים, עולמות כה נפרדים זה מזה עד שנדמה שאי אפשר ליישב ביניהם, ועם זאת הם חיים זה לצד זה בכל מה שאנחנו. זוהי מלנכוליה הקשורה ב"הַבּיטוּס שסוע", אם להשתמש במושג היפה והמשכנע של בורדייה. באופן מוזר, ברגע שאנחנו מנסים להתגבר על מצוקה חבויה ומחלחלת זו, או לפחות לשככה, היא שבה במשנה מרץ אל פני השטח והמלנכוליה גוברת אף יותר. הרגשות הללו היו קיימים מאז ומעולם, ואנחנו מגלים אפוא, או בעצם שבים ומגלים שהם היו שם, מוצפנים במעמקינו ופועלים בתוכנו ועלינו. אבל האם באמת נוכל להתגבר על המצוקה הזאת? לשכך את המלנכוליה?
כשצלצלתי לאימי ב־31 בדצמבר אותה שנה, מעט אחרי חצות, לאחל לה שנה טובה, אמרה לי: "בדיוק טלפנו אליי מהמרפאה. אביך מת לפני שעה." לא אהבתי אותו. מעולם לא אהבתי אותו. ידעתי שחודשיו ואחר כך ימיו ספורים, ולא עשיתי כל מאמץ להתראות איתו בפעם האחרונה. לשם מה, בעצם, הרי ממילא לא היה מזהה אותי. כבר יובלות שלא הכרנו זה את זה. התהום שנפערה בינינו עוד כשהייתי נער גדלה והלכה בחלוף הזמן עד שהפכנו לזרים. דבר לא חיבר בינינו, לא הידק את יחסינו. כך לפחות האמנתי, או ביקשתי להאמין, שכן חשבתי שאפשר לחיות את חייך בנפרד ממשפחתך ולהמציא את עצמך תוך הפניית גב לעבר שלך ולאלו שאכלסו אותו.
באותו רגע האמנתי שעבור אימי היה במותו משום שחרור. מצבו של אבי הידרדר מדי יום ביומו גופנית ושכלית ולא יכול היה אלא להחמיר. זו הייתה שקיעה חסרת רחמים. הוא לא עמד להבריא, כמובן. התקפי דמנציה, שבהם נאבק עם האחיות, התחלפו בתקופות ממושכות של קיהיון חושים, שנבעו ללא ספק מהתרופות שקיבל אחרי אותן אפיזודות סוערות. בתקופות האלה לא דיבר, לא הלך ולא אכל. כך או כך, הוא לא זכר דבר ולא איש: הביקורים אצלו העמידו את אחיותיו ואת שלושת אחיי במבחנים קשים (שתיים מאחיותיו פחדו ולא שבו אחרי הפעם הראשונה). אימי, מצידה, שהייתה צריכה לנהוג 20 קילומטרים במכונית, גילתה מסירות שהפליאה אותי, מאחר שידעתי שרחשה כלפיו — וככל שאני זוכר כך היה תמיד — רק רגשות עוינים, תערובת של גועל ושנאה. לא, המילים אינן מוגזמות: גועל ושנאה. אבל היא ראתה בזה חובה. הדימוי העצמי שלה הוא שעמד על הפרק: "בכל זאת, אני לא יכולה לנטוש אותו ככה," חזרה ואמרה כל אימת ששאלתי אותה מדוע היא מתעקשת לבקר במרפאה מדי יום, אפילו שהוא כבר לא יודע מי היא. היא הדביקה על דלת חדרו תצלום שבו נראו שניהם והצביעה עליו דרך קבע: "אתה יודע מי זאת?" הוא ענה: "זאת הגברת שמטפלת בי."
שנתיים או שלוש לפני כן בשורת מחלתו של אבי עוררה בי חרדה עזה. אמנם לא כל כך כלפיו — זה היה מאוחר מדי, ובכל מקרה, לא הרגשתי אליו דבר, אפילו לא חמלה. באופן אנוכי, דאגתי דווקא לעצמי: האם זה עובר בירושה? האם תורי עומד לבוא? התחלתי לדקלם שירים או סצנות מהטרגדיה שידעתי בעל פה כדי להיווכח שעודני זוכר אותם: "חשוֹב, חשוב, קֵפִיסוֹס, על הלילה האכזר / אשר היה לְעם שלם ללילה לא־נגמר"; "הִנֵּה לָךְ פֵּרות מן העץ, ופרחים וְעָלים ופארות,/ והנה גם לִבּי…"; "והחלל, שאינסופי הוא אוֹ שואֵף לאַיִן, יגול בַּשִּׁמָּמוֹן ריבוא…" כל אימת ששורה חמקה ממני, אמרתי לעצמי: "הנה, זה מתחיל." האובססיה הזאת לא נתנה לי מנוח: ברגע שזיכרוני נכשל בשם, בתאריך או במספר טלפון, עולה בי דאגה. אני רואה סימני אזהרה בכל מקום; אני אורב להם וחושש מהם גם יחד. במובן מסוים, חיי היום־יום שלי רדופים מאז על ידי רוח הרפאים של האלצהיימר. רוח רפאים הבאה מן העבר כדי להבהיל אותי בהראותה לי את העתיד לבוא. כך ממשיך אבי להיות נוכח בחיי. זוהי דרך מוזרה עבור מישהו שנפטר לשרוד בתוך המוח — עצם המקום שבו שוכן האיוּם — של אחד מבניו. לאקאן מיטיב לדבר באחד הסמינרים שלו על החרדה שפטירת האב יוצרת, לפחות אצל הבן: הוא מוצא את עצמו לבד, בחזית, לנוכח המוות. האלצהיימר מוסיף פחד יום־יומי באופיו לחרדה אונטולוגית זו: אתה בולש אחר רמזים, מפרש אותם.
אבל לא רק העתיד רודף את חיי: רודפים אותם גם צללי עברי שלי, שהגיחו עם מותו של מי שגילם את כל מה שרציתי לעזוב, את כל מה שביקשתי להתנתק ממנו, ושהיה עבורי, לבטח, מעין מודל חברתי שלילי, נקודת ציון שכנגדה התאמצתי לברוא את עצמי. בימים שאחרי מותו חזרתי לחשוב על ילדותי, על נעוריי, על כל הסיבות שגרמו לי לתעב את האיש שנפטר זה עתה, ושהסתלקותו, והרגש הבלתי צפוי שעוררה בי, העלו בזיכרוני כל כך הרבה מראות שחשבתי ששכחתי (אבל אולי תמיד ידעתי שלא שכחתי אותם, גם אם הדחקתי אותם במודע). יש שיאמרו שזאת דרכו של כל אֵבל, ואולי זהו אחד מאפיוניו המהותיים והאוניברסליים, בייחוד כשמדובר בהורים. אלא שהייתה לי דרך מוזרה לחוות זאת: מעין אֵבל, שבו הרצון להבין את מי שזה עתה הסתלק ואותי עצמי, שנותר בחיים, גבר על העצב. אובדנים אחרים בעברי טלטלו אותי ביתר שׂאת והציפו אותי במועקה עמוקה יותר. מדובר היה בחברים, כלומר בקשרים מבחירה, שכיליונם האכזר שלל מחיי את מרקם היום־יום שלהם. בניגוד לאותם קשרים שבחרתי, שכוחם ויציבותם נבעו מכך שהנפשות הפועלות השתוקקו להתמיד בהם — מכאן תחושת ההתמוטטות לנוכח קטיעתם — מה שחיבר אותי אל אבי היה תלוי לכאורה בקשר ביולוגי ומשפטי בלבד: הוא הוליד אותי, נשאתי את שמו, וחוץ מזה לא הייתה לו כל חשיבות בשבילי. כשאני קורא ברשימות שבהן תיעד בארת מדי יום את הייאוש שאחז אותו עם מות אימו ואת הסבל הקשה מנשוא ששינה את חייו, אני נוכח עד כמה הרגשות שהשתלטו עליי עם מות אבי שונים מהייאוש ומעוגמת הנפש האלה. "אינני שרוי באבל, יש בי יגון," הוא כותב כדי לבטא את סירובו לגישה פסיכואנליטית כלפי מה שמתרחש אחרי מותה של ברייה יקרה. מה היה לי? כמו בארת, יכולתי לומר שאינני "באבל" במובן הפרוידיאני של "עבודה" המגיעה לכלל השלמה בממד זמן נפשי שבו הכאב הראשוני נמחק בהדרגה(, אבל גם לא חשתי אותו צער בל יימחה שלזמן לא יכולה להיות בו אחיזה. מה קרה אפוא? אולי מבוכה, שפקדה אותי בעקבות בחינה עצמית, אישית ופוליטית גם יחד, בחינה של הגורלות החברתיים, של חלוקת החברה למעמדות, של השפעות הדטרמיניזם החברתי על כינון הסובייקטיביות, על הפסיכולוגיות האינדיווידואליות, על היחסים השוררים בין יחידים.
לא נכחתי בהלוויה של אבי. לא רציתי להתראות עם אחיי, שאיתם לא היה לי כל קשר זה יותר מ־30 שנה. לא היה לי כל מושג לגביהם, להוציא את מה שיכולתי לראות בתצלומים הממוסגרים שנמצאו כמעט בכל מקום בבית במואיזון. ידעתי אפוא איך הם נראים, איזו צורה לבש גופם. אבל כיצד אוכל לפגוש אותם שוב אחרי זמן כה ממושך, גם אם בנסיבות כאלה? "הוא כל כך השתנה…" היינו חושבים זה על זה, מנסים לשווא לגלות בתווינו היום את מה שהיינו אתמול, או בעצם מזמן, כשהיינו אחים, כלומר כשהיינו צעירים. למחרת הלכתי לבלות את אחר הצהריים עם אימי. פטפטנו במשך כמה שעות, ישובים על הכורסאות בסלון. היא שלפה מאחת השידות קופסאות מלאות בתצלומים. היו תמונות רבות שלי, כמובן, כילד, כנער… גם של אחיי. שוב ניצבה לנגד עיניי — אך האם לא הייתה עדיין חקוקה ברוחי ובבשרי? — אותה סביבה של פועלים שבתוכה חייתי, אותה דלות הניכרת במראה המגורים שברקע, בחדרים שבתוכם, בבגדים, בגופים עצמם. תמיד מבהיל לראות באיזו מידה הגופים המצולמים מן העבר, אולי אפילו יותר מהגופים שאנחנו רואים נעים או מוצבים לפנינו, מופיעים לעינינו מיד כגופים חברתיים, גופים השייכים למעמד מסוים. מבהיל להיווכח באיזו מידה הצילום, כמו "זיכרון", בשעה שהוא משיב אדם כלשהו — אותי, לצורך העניין — לעברו המשפחתי, מעגן אותו בעברו החברתי. המרחב הפרטי, ואפילו האינטימי, הצף ומגיח בתצלומים ישנים אלה, שב לשייך אותנו לעולם החברתי שממנו באנו, למקומות המסומנים בשייכות למעמד, לטופוגרפיה שבה מה שנראה כנובע מיחסים אישיים בתכלית ממקם אותנו בהיסטוריה ובגאוגרפיה קולקטיביות (כאילו אין להפריד את הגנאלוגיה של היחיד מארכאולוגיה או מטופולוגיה חברתיות, שכל אחד נושא בקרבו כאחת האמיתות העמוקות ביותר שלו, גם אם אינה המודעת ביותר).
*
דידיה אריבון נולד בשנת 1953 בעיר ריימס שבצרפת, וכיום הוא מלמד סוציולוגיה באוניברסיטת אמיין. מספריו הקודמים: 'מישל פוקו. ביוגרפיה' (1989), 'הרהורים על השאלה ההומואית' (1999) ו'תורת המידות של המיעוט' (2001). שיבה לריימס הוא ספרו הראשון שיצא לאור בתרגום לעברית.
גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם אתר 'דבר העובדים בארץ ישראל'.
