בית המשפט העליון ידון מחר (שני) בשני ערעורים על הרשעה על קיבוץ נדבות בכותל. אחד מהערעורים הגיש גבר חרדי, שהורשע בקיבוץ נדבות בכותל והוטל עליו קנס על סך 8,000 ש"ח. במידה ולא ישלם את הקנס יוכנס המערער למאסר. זו הפעם הראשונה שהעליון ידון בעניין השימוש בדין הפלילי לטיפול בהתנהגות של עניים במרחב הציבורי – 'עבירות עוני'. האגודה לזכויות האזרח הצטרפה להליך כידידת בית משפט, וגם הסנגוריה הציבורית ביקשה להצטרף לדיון. לטענת האגודה והסנגוריה, הפעלת הדין הפלילי על התנהגות הנובעת ממצוקה כלכלית ועוני חוצה קו אדום ויש לבטל את התקנות המפלילות פשיטת יד בכותל, לבטל את כתב האישום בשל היעדר עניין לציבור ולזכות את המערערים.

האגודה לזכויות האזרח טוענת שני טיעונים לביטול ההרשעה של המחוזי. הטענה הראשונה היא שהתקנה האוסרת על פשיטת יד בכותל אינה חוקתית, שכן היא פוגעת בזכות לקיום בכבוד, בחופש העיסוק ובחופש הביטוי. פגיעה בזכויות חוקתיות מחייבת הסמכה מפורשת בחוק, אולם חוק השמירה על המקומות הקדושים אינו מסמיך את שר הדתות לקבוע שורה של עברות פליליות. יש בו הסמכה כללית לפעול לשמירה על המקומות הקדושים, ולכן ייתכן ולשר הייתה סמכות לקבוע הוראות מנהליות שונות על ההתנהלות במקום הקדוש, אך הוא לא הוסמך במפורש לקבוע עברות פליליות. בנוסף, הכנסת קבעה כי פשיטת יד אינה עברה, אלא אם היא נעשית תוך הטרדה. כאן נקבעה בחקיקת משנה שעברה (2018) שהופכת כל פשיטת יד, גם ללא מימד של הטרדה, לעברה, רק משום שהיא במקום קדוש, והעונש לגביה חמור יותר מהעונש על פשיטת יד מטרידה שנאסרה בחוק העונשין (שישה חודשים לעומת חודש). לטענת האגודה, לממונה על המקומות הקדושים יש כלים מנהליים פשוטים להתמודד עם העניין גם בלי הפללה של פשיטת יד והפיכת העניים מקבצי הנדבות לעבריינים.

קופות צדקה (צילום: חן לאופולד / פלאש 90).

הטענה השנייה היא שגם אם העברה חוקתית, האכיפה שלה, כשאין מימד של הטרדה, צריכה להישמר למקרים קיצוניים ביותר, מכיוון שמדובר בעבירת עוני. בהעמדה לדין יש לשקול שורה של שיקולים, ובכלל זה את העובדה כי מדובר באדם עני, ושקיבוץ נדבות היא אחת מהאסטרטגיות הבסיסיות ביותר של אנשים במצוקה כלכלית קשה לשרוד ולהתקיים. במסגרת שיקול הדעת יש לשקול גם את העובדה שהדין הפלילי אינו הדרך המתאימה להתמודד עם בעיות רווחה, שמקורן בעוני ומצוקה. כמו כן, הפללה של התנהגות של עניים במרחב הציבורי לא משרתת את האינטרס הציבורי ורק מחמירה את המצוקה, שכן היא מקשה מאוד על אפשרות השיקום.

את הנאשם מייצג עו"ד מנחם שטאובר. בנובמבר 2017 הרשיע בית משפט השלום בירושלים את הנאשם לאחר שדחה את הטענות המקדמיות של הנאשם ושל האגודה לזכויות האזרח. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. הערעור נדחה בטענה כי היה על הנאשם לתקוף את התקנות בתקיפה ישירה ולא במסגרת ההליך הפלילי. על פסק הדין הוגשה בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון שעיקרה הוא מנהלי. האגודה הגישה את עמדתה, שלפיה העמדה לדין על קיבוץ נדבות היא פסולה, וכי הפעלת הדין הפלילי על התנהגות הנובעת ממצוקה כלכלית ועוני חוצה קו אדום.

בעמדת הסנגוריה שנכתבה על ידי עו"ד גבריאל פורט, כ"ידידת בית המשפט", מפורטים "תיקי העוני", ומתואר המפגש בין המשפט הפלילי לאדם העני ככזה שהוא "מהפוגעניים ביותר שניתן להעלות על הדעת. הוא אינו מתמצה בכתב אישום, אלא תחילתו במגע הפיזי הראשון של העני עם רשויות המדינה: פניית איש המרות, העיכוב, החיפוש על הגוף, החקירה, המעצר, ורק לבסוף מגיע כתב האישום. בכל אלה, גם אם לא מוגש בסופו של דבר אישום או שהמדינה חוזרת בה מן האישומים, כרוכה לעתים השפלה ופגיעה בכבוד, פגיעה בפרטיות ופגיעה בחירויות שונות. בתוך כך, המפגש בין העני לבין הרשות משנה עבורו את המציאות – בפרט, כאשר אנו עוסקים בשגרת יומו, במקרה זה קיבוץ נדבות, שמעתה ואילך נאסר על אותו אדם, ומרע משמעותית את מצבו שכן המפגש הזה מעמיק לא רק את מצוקתו הכלכלית אלא גם את מצוקתו הנפשית".

חיילת במבצע צדקה לקראת חג הפסח (צילום ארכיון: קובי גדעון / פלאש 90).

עוד מפרטים בסנגוריה שורה של מקרים בהם הועמדו לדין אנשים כי נאלצו לקבץ נדבות, מתוכם דוגמאות של שני מקרים: אישה הועמדה לדין בשנת 2014 על רקע קיבוץ נדבות. שם המדינה גם עתרה לחלט את הכספים שנמצאו ברשותה. האישה, כבת 60 בשעתו, רווקה ואם לשלושה ילדים שהוצאו לאימוץ עם לידתם, סבלה משלל בעיות. מדובר באשה חירשת, בעלת הפרעות דיבור קשות, הפרעות אישיות ואף פיגור שכלי קל. בשל מצבה שהתה כחוסה בהוסטל לאנשים עם מוגבלויות, ואף מונה לה אפוטרופוס. ההליכים נגדה הופסקו לאחר שנמצאה לא אחראית למעשיה ולא כשירה לעמוד לדין, אך לא בטרם שהתה חמישה ימים במעצר. כשנשאלה על ידי הפסיכיאטר המחוזי על מעשיה, מתואר שהבעת פניה הפכה למפוחדת והיא השיבה: "משטרה… משטרה… ביקשתי כסף… אנשים נותנים לי".  מקרה נוסף בו גבר הועמד לדין בשנת 2014 על רקע קיבוץ נדבות ברחבי העיר אשדוד. הגבר, אלמן כבן 76, עוכב על ידי שוטרי תחנת אשדוד בעודו יושב על המדרכה ומקבץ נדבות. חוסר האונים בו היה שרוי מומחש היטב בדברים שמסר בחקירתו, לפיהם חש כי לא הייתה לו ברירה שכן לא היה לו מה לאכול. נציין כי בסופו של דבר המדינה חזרה בה מהאישומים.

על המקרים שהביאו, כתבו בעמדת הסנגוריה, "סבלם הקיצוני של אותם אנשים מוביל אותם למעשים שבעיניהם הכרחיים להישרדות; המעשה שהמשיבה מבקשת להגדירו כפלילי, במקרים רבים, הוא בבחינת זעקתם לחברה, בכלים הדלים שעומדים לרשותם, כשהם עומדים בחוסר אונים כלכלי, נפשי, פיזי, חברתי ותרבותי".

הפגנת העו"סיות (צילום: איגוד העובדות הסוציאליות)

בעמדת האגודה מתייחסים לאחריות המדינה על ענייה, נאמר: "החלופה הפשוטה והמידית "לטפל" בבעיה החברתית היא גם הגורם המעכב התפתחותם של מענים אנושיים יותר והעברת תקציב למערכות הרווחה והדיור. הלחץ הציבורי מתועל לאכיפה פלילית במקום לפתרונות. מוסכם ומובן הצורך להפחית את מספרם של קבצני הרחוב, אך הדרך לעשות זאת היא באמצעות תמיכה ודיור ומענים מספיק טובים כדי שישכנעו גם אנשים מיואשים שיש להם תקווה. יש להצטער שמערכת אכיפת החוק רואה את המציאות מבעד למשקפיים כה צרות ואינה לוקחת בחשבון את האינטרס הציבורי הרחב. כאשר מדובר באדם במצוקה כלכלית כה קשה, על המדינה להתערב באמצעות מערכת הרווחה ולסייע לו, ולא להגדיל את מצוקתו באמצעות הפעלת מערכת אכיפת החוק. זאת, גם אם המצוקה גורמת לו לנקוט בפעולה לא חוקית לכאורה, שאינה כרוכה בפגיעה ישירה באחר, וזאת כדי לשרוד או לשפר את מצבו, או כי התייאש מהמערכת ומהבירוקרטיה".

הסנגוריה מתייחסת בעמדה שלה לעניין נוסף, המיקום בו נעשה קיבוץ הנדבות, הכותל והקשר בין צדקה ליהדות. לצורך כך מובאת תחלופת מכתבים מימי המנדט הבריטי. הרבנים הראשיים של ישראל, בכללם הרב יצחק הכהן קוק, התרעמו על הגבלת המצווה שנגזרה על ידי השלטונות בכותל המערבי, והתריעו על הפגיעה הקשה בעניים. במאי 1930 יצאה פקודה לגרש את כל היהודים העניים מאזור הכותל ובתגובה הוציאו הרבנים מכתב: נצטערנו מאוד להודע מדבר הפקודה שנתנה לגרש את העניים היהודים מהרחבה שלפני הכותל המערבי. דבר זה, שבא כחטף על עשרים משפחות אומללות מישראל, שמשענם היחידי בחיים היתה התמיכה שקבלו מהמתפללים על-יד הכותל, הריהו גם פגיעה קשה ברגשות הדת שלנו, שמביטה על הצדקה שלפני התפילה כחלק מן התפילה והכשרה אליה. על יסוד כל זה אנו מבקשים ממע"ם שיואיל נא לתת פקודתו להשאיר את העניים הללו במצבם הקודם ולהרשות להם לקבוע לעצמם קופסא מיוחדת שתעמוד על-ידם, ותתחלק ביניהם". בסנגוריה כתבו, "עמדה זו מבטאת תפיסה ערכית בדבר יחסה של היהדות למצוות הצדקה, ובפרט בדבר יחסה לעניים המבקשים צדקה בכותל המערבי, אחד המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. אין זה מפתיע, אפוא, כי עמדה זו לא השתנתה מאז ועד היום, מימי הרמב"ם, דרך המנדט הבריטי ועד לימינו אנו".

מזווית שונה מעט, עו"ד בקי קשת מארגון רבנים לזכויות אדם מסרה כי "היום יום הפטירה של משה סילמן. דר רחוב שלא זכה לטיפול הגון והצית עצמו בצעד של יאוש ומאז מותו מרחף ככתם על החברה שלנו. ביום זה ראוי לבחון את עצמינו ולשאול מה באמת מחלל את המקומות הקדושים? האם אדם קשה יום הפושט יד ברחבת הכותל הוא המחלל מקום קדוש או שמא פסיקת בית משפט המרשיעה עני כמותו? אנו סבורים כי ארץ הקודש מחוללת עת המדינה מאפשרת לחמישית מאוכלוסייתה לחיות בחוסר בטחון תזונתי! (ככתוב בדוח המוסד לביטוח לאומי). אנו מאמינים כי חילול הקודש הוא בהחלטת הממשלה על קיצוץ רוחבי, לרבות במשרדי הרווחה, שמשמעותו המיידית פגיעה חמורה באוכלוסיות מוחלשות ביותר. אלוקים אומר לנו במפורש כי "חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו). התפילות, גם ברחבת הכותל, שואפות להיות תחליף לעבודת המקדש וראוי אפילו מבחינה סמלית שידחו מפני פושטי היד המסמלים את החסד החברתי. כרבנים לזכויות אדם החזון שלנו הוא מדינת ישראל כמקום של קדושה הנובע בקדושת החיים, מכבוד האדם, מאחריות חברתית וחסד, וודאי לא מתפילות סטריליות הנוצרות מאטימת לב והפללה של העוני".