מספר המיטות לאשפוז כללי בישראל ל-1,000 נפש בשנת 2017 נמוך יחסית: 2.2 לעומת 3.6 ב-OECD ו-4.1 במדינות אירופה שמערכת הבריאות שלהן דומה לזו שבישראל. כך עולה ממחקר חדש של מרכז טאוב שערכו פרופ' דב צ'רניחובסקי ורועי כפיר, שבדק את מצבה של מערכת האשפוז הכללי בישראל. זאת ועוד, אף שמספר המיטות ל-1,000 נפש נמצא במגמת ירידה בכל המדינות, הירידה בישראל היא החדה ביותר – 22% (לעומת 15% בממוצע ב-OECD וכ-20% במדינות הדומות בשנים 2017-2002), למרות קצב הזדקנות האוכלוסייה המהיר יותר בישראל מאשר במדינות האחרות.
תפוסת המיטות בישראל היא הגבוהה ביותר בהשוואה לכלל מדינות OECD, להוציא את אירלנד. בשנת 2016 עמדה תפוסת המיטות במחלקות האשפוז הכללי בישראל על 94% ואילו הממוצע במדינות OECD ובמדינות הדומות עמד על 75% בלבד. כלומר, סבב המיטות בישראל, המביא בחשבון גם משך אשפוז ממוצע וגם שיעור תפוסת
מיטות, גבוה באופן חריג בהשוואה בין-לאומית: בשנת 2016 עמד סבב המיטות בישראל – כלומר מספר האשפוזים למיטה – על כ-66 ,לעומת כ-41 בממוצע במדינות OECD וכ-44 בממוצע במדינות הדומות.
בפריפריה המצב קשה במיוחד
הפריסה של מיטות האשפוז הכללי בישראל לפי מחוזות מלמדת על אי-שוויון במספר המיטות ל-1,000 נפש: בפריפריה הדרומית והצפונית מספר המיטות ל-1,000 נפש הוא הנמוך ביותר, 1.32 ו-1.55 בהתאמה, ובירושלים הוא הגבוה ביותר, 2.36. עוד צוין בדו"ח כי מספר המיטות ל-1,000 נפש ירד בכל המחוזות, אולם בירושלים, בתל אביב ובצפון הירידה כמעט נבלמה, ואילו במרכז ובדרום היא נמשכת.
בנוסף, המרחק הממוצע לבית החולים הקרוב שבו מטופלים מקרים קלים יחסית הוא הגדול ביותר במחוז הצפון (יותר מ-19 ק"מ), אחריו מחוז יהודה ושומרון (יותר מ-18 ק"מ), ואחריהם מחוז הדרום (כ-16 ק"מ); זאת לעומת מרחקים קצרים ביותר במחוזות תל אביב וירושלים (כ-3-4 ק"מ). המרחק הממוצע ממרכז רפואי אזורי, המטפל במקרים מורכבים יותר, הוא כ-45 ק"מ במחוז הצפון וכ-41 ק"מ בדרום, בעוד בירושלים ובתל אביב המרחק הוא כ-4 ק"מ בלבד.
לפי כותבי הדו"ח יש אפוא הבדלים בין מרכז לפריפריה מבחינת הנגישות לשירותים רפואיים ולמיטות אשפוז, והבדלים אלו מתבטאים גם במשכי המתנה ארוכים יותר לאשפוז בפריפריה. על פי הדו"ח, המצב נובע בין השאר מתכנון לא יעיל של תוספת מיטות.
יכולה פחותה להתמודד עם מצבי חירום
למרות מספר המיטות הנמוך יחסית, על פי הדו"ח, מספר השחרורים מאשפוז ל-100,000 נפש בישראל דומה לממוצע ב-OECD – כ-15,000 בשנה – אך נמוך מהממוצע במדינות הדומות – כ-16,000 בשנה. מספר האשפוזים הממוצע למיטה ("סבב המיטות") בישראל בשנת 2016 היה גבוה במיוחד: כ-66 לעומת כ-41 בממוצע במדינות OECD וכ-44 בממוצע במדינות הדומות. סבב המיטות בישראל מבטא משך אשפוז קצר יחסית מצד אחד (כחמישה ימים למטופל, לעומת ממוצע של 6.7 ימים במדינות OECD ו-6.2 במדינות הדומות), ושיעור תפוסה גבוה במיוחד מצד שני. שיעור התפוסה הממוצע של בתי החולים בישראל חריג ועומד על 94%, לעומת 75% בממוצע ב-OECD ובמדינות הדומות.
לדברי כותבי הדו"ח, "הנתונים מצביעים על מערכת אשפוז כללית המאופיינת ביכולת פחותה להתמודד עם מצבי חירום (לא בהכרח ביטחוניים). זאת נוסף על איכות טיפול פוטנציאלית ירודה נוכח משך אשפוז קצר ולחצים לקצרו בגלל ממתינים מחוץ לבית החולים ובחדר המיון, והיעדר יכולת של בתי חולים להתחרות זה בזה, ולו לצורך הענקת שירות טוב יותר, עקב התפוסה הגבוהה."
עוד על פי הדו"ח, ההוצאה השנתית על כלל האשפוז בישראל ב-2017 עמדה על כ-2% מהתוצר המקומי הגולמי, שהם כ-3,700 שקלים לנפש. כשני שלישים מסכום זה הם לאשפוז כללי. חלקה של סך ההוצאה על אשפוז בסך ההוצאה הלאומית על בריאות הולך ויורד באופן עקבי, לפחות מאז החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, מרמה של כ-43% בתחילת התקופה לרמה של כ-33% בסופה. היות שחלקה של ההוצאה הלאומית על בריאות בתמ״ג הוא קבוע, פירוש הדבר שחלה ירידה בחלקה של ההוצאה על אשפוז בתמ״ג. בהשוואה בין-לאומית, ההוצאה על אשפוז מהתמ״ג בישראל נמוכה מהממוצע במדינות ה-OECD ולדברי כותבי הדו"ח המצב אף חמור מכך, שכן הפערים בין ישראל והמדינות האחרות הולכים ומתרחבים.