"כשהתחיל מבצע צוק איתן הרגשתי מאוד מתוסכלת. לא יכולתי לכתוב כי הרגשתי שזה לא משנה, זה לא יעזור לכלום אם רק אני אכתוב שיר עכשיו". מספרת תמר קפסוטו (36), תושבת שדרות. שנתיים חלפו מאז המבצע ותחושת התסכול והטראומה של החיים בשדרות בזמן המלחמה הפכו ליצירה ייחודית, שבה השתתפו עשרות מתושבי שדרות, ביניהם רבים ללא כל רקע בכתיבה או נגינה. אמש חשפו לראשונה המשתתפים בפרוייקט, בהופעה מצומצמת, חלק מהאלבום שיושק בעוד כחודשיים, אליו מצטרף גם ספר שירים שיושק באירוע נוסף ביום חמישי בשדרות.
"בקיץ ההוא לפני שנתיים בערך, יום יומיים אחרי תחילת המבצע, כשחצי מהלהקה במילואים והחצי השני כאן מפעיל את שדרות, אני מקבל שיחת טלפון", מספר אוהד פרץ (38) מוזיקאי, מיוזמי פרויקט "הקול מהכל". "מהצד השני של הקו נמצאת תמר קפסוטו שהכרתי אותה קצת מלפני. היא חווה אולי בפעם הראשונה מלחמה בצורה כל כך קרובה ואינטנסיבית והיא אומרת שחייבים לעשות משהו שיראה את הדברים אחרת מאשר השיח הבנאלי שאנחנו ראינו בתקשורת".
קטע מתוך האלבום "הקול מהכל"
קפסוטו (36), אף היא מוזיקאית, הגיעה לשדרות זמן קצר לפני צוק איתן וזו היתה בשבילה חווית המלחמה הראשונה באזור: "ידעתי שהיא תגיע, זה היה עניין של זמן. הייתי מתוסכלת מזה שיש מלחמות בעולם ומההתלהמות הכללית הזו שהתחילה להיות סביב, מהפער העצום הזה שיש ביננו לכל מי שבחוץ, כולל אמא שלי, כפרה עליה, שהייתה בארצות הברית כל המלחמה ולא יכולה להבין מה עובר עלי. הבדידות הזאת, התחושה שלא משנה מה תעשי, התקשורת תגיד מה שבא לה והשכנים שלי ימשיכו להתלהם ולהגיד מוות לערבים, והתחושה הזאת שכל העולם חרב ולא משנה אם אני אכתוב או לא אכתוב שיר. למי יש זמן לשירים בזמן כל כך קשה?"
את התשובה לתסכול שלה החליטה תמר למצוא לא רק לעצמה אלא בפנייה לאנשים נוספים. " זה היה נורא ברור. מי שיכול להביע את עצמו – מגניב, ומי שאין לו את הכלים להביע את עצמו כועס ועצוב ואז זה עובר וזהו עד הפעם הבאה. זה לא היה מקובל עלי".
באותה שיחת טלפון עליה מספר פרץ שיתפה אותו קפסוטו ברעיון שהחל להתגבש אצלה ואצל חבריה בקואופרטיב התרבות המקומי 'תרבוש'. "איך שהוא התגלגלה השיחה לרעיון של להביא את הקול של האנשים משדרות", נזכר פרץ. "זה ישב ישר על האג'נדה שלי: למצוא את הקולות של האנשים ולמצוא את הצורה לספר אותם. וכאן כמו לחצנו ידיים דרך הטלפון. שבוע אחר כך כינסנו את כל המוזיקאים העצמאיים שנמצאים כאן. החלטנו שנאסוף כתבים ושירים מהתושבים והמוזיקאים המקומיים, ונהפוך אותם לאלבום מוסיקלי שיהיה הקול שלנו. מאותו הרגע התחילו כל הגלגולים של 'הקול מהכל' וחבלי הלידה וסדנאות הכתיבה שקידמנו באמצעות מרכז חוסן (מרכז המציע סיוע וליווי להתמודדות עם מצבי דחק, משותף למשרדי ממשלה, העירייה וגופים אזרחיים – א.ב.) ומוזיקאים שהתאגדו יחדיו כדי ליצור פה. כולם התגבשו סביב מטרה ראויה". יחד החלו השניים לאסוף את האנשים ולהניע אותם ליצירה משותפת.
להתמודד עם הטראומה
אך להפיק אלבום המתבסס על שיתוף פעולה בין תושבים שאין להם כמעט נגיעה למוסיקה או לכתיבה יחד עם מוסיקאים בעלי נסיון זה לא דבר פשוט, בטח שלא מיד אחרי מלחמה כשהעיר כולה עוד מנסה להתאושש. "חצי שנה אחרי המלחמה, אני לא תפקדתי", מספרת קפסוטו, "הייתי בפוסט טראומה. כל ניסיון שלי להניע לא צלח עד שלא קיבלתי עזרה".
אז נוצר החיבור בין הפרוייקט למרכז החוסן של שדרות ויחד פתחו סדנאות כתיבה שנתנו כלי ביטוי ופורקן לטראומה תוך כדי שהם מגבשים חלק מהשירים והטקסטים שמרכיבים את הפרויקט. פרץ, שחוץ מהיותו מוזיקאי הוא גם מדריך של בני נוער בפרוייקטים שונים בעיר, מסביר כי המפגש עם החניכים סיפק לו תובנות בנוגע לההתמודדות עם מצבים של פוסט טראומה: "אני, בתור מחנך, מדריך, נפגשתי עם המון ילדים בשדרות. הרבה פעמים ראיתי כל מיני גישות שהפתיעו אותי. שבמקום לחיות בטראומה מפתחים כל מיני משחקים. ראיתי ילדים בכיתה א' שכששומעים צבע אדום הם שמים לב, בתוך כל האטרף הזה שכולם רצים מסביב, מי הראשון שנוגע בצבע האדום. זה היה משחק שהם קבעו ביניהם ומי שנגע ראשון הוא זה שניצח".
"ראיתי כל מיני גישות מיוחדות של אנשים, אנשים שצוחקים על זה שצריך כמה טילים שיארגנו לנו אוטובוסים לנופש ושל אנשים שמתאהבים תוך כדי המלחמה, שיש חיים בעיר ולא איזו פרספקטיבה חד-מימדית שהם חיים תחת טרור או שנאה ".
בתוך סדנאות הכתיבה עלו וצפו נקודות המבט הייחודיות של התושבים ואופני ההתמודדות השונים, שיחד מרכיבים את השירים והמוזיקה בפרויקט. "בזמן ההתקפות", נזכר אוהד, "אחד ממשתתפי הפרויקט, דרור קסלר, הראה לי שורה שהוא כתב שממש היתה מיוחדת מבחינתי. הוא מסתכל על השמים ורואה את כיפת ברזל מיירטת את הקאסם ובשבילו זו היתה הצורה של שני העמים להפגש. הוא נתן משפט כזה: "ובשמים נמשכים ריקודי העמים / שוב שני טילים מתנשקים" (מתוך השיר "המלחמה בפתח" של דרור קסלר). ככה הוא ראה את זה וזאת פרספקטיבה של אדם שיושב כאן ומסתכל לשמים. זה אופי הדברים המיוחדים שרצינו להוציא, להגיד שהסיפור לא חד מימדי. יש לו הרבה מימדים".
מתוך המפגש בין המוזיקאים, מרכז חוסן, קואפרטיב התרבות "תרבוש" ותושבי העיר, התהווה אופיו המיוחד של תהליך היצירה של ספר השירים והאלבום: הפקה משותפת של עשרות אנשים, תושבי שדרות, חלקם הגדול אינם מוזיקאים או משוררים מקצועיים, אלא אנשים רגילים שחיים בשדרות ונאלצים להתמודד עם מציאות של חירום ומלחמה מן הצד האחד והתיוג, השטחיות וחד המימדיות המציגה אותם כנזקקים לעזרה, לתרומה ולחילוץ מן הצד האחר.
"הבדידות במלחמה הייתה בעיניי מטאפורה" אומרת קפסוטו, "הסולידריות המדומה הזו שמתרחשת רק במלחמה. כולם רוצים לעזור לך רק במלחמה ואז כשיש שקט לאף אחד לא איכפת. אני חוויתי את זה גם כשעשיתי מוסיקה. כשהתחלתי להתייחס לעוולות חברתיות גם אז הרגשתי שהתקשורת והעולם מאד מתגייסים לטובתי. אבל כשאני סתם נלחמת על החיים שלי ורוצה להתפרנס אז זה פחות חשוב. ועד שאתה לא עושה את זה אתה לא באמת יודע את זה".
"ראיתי כל מיני גישות מיוחדות של אנשים שהן מאד אנושיות", מתאר אוהד את המפגש בין האנשים במהלך הפרוייקט. "אנשים שצוחקים על זה שצריך כמה טילים שיארגנו לנו אוטובוסים לנופש ושל אנשים שמתאהבים תוך כדי המלחמה, שיש חיים בעיר ולא איזו פרספקטיבה חד-מימדית שהם חיים תחת טרור או שנאה כלפי האחר. ששדרות היא הרבה יותר מזה ותמיד הייתה סמל לאנושיות וחום".
אוהד משמיע את אחד השירים מהאלבום. שיר שנקרא 'הלוואי עכשיו' אותו כתב בהשראת ילדי השכונה. השיר מתחיל במעין קריאת צבע אדום, אשר הופכת לקול רקע במוסיקת מסיבות המלווה את השיר. אז עובר השיר המשעשע לתאר את החיים האמיתיים, את התקוות הקטנות, הציניות וההומור שבעזרתם מתמודדים עם אותה שגרת חירום: "הלוואי עכשיו הלוואי עכשיו / יתגשמו חלומותי / היא במקלחת בודאי / כן והיא גרה מעלי. הלואי עכשיו / הלוואי עכשיו / כן זה יהיה כל כך מצחיק / כשנצא בחיפזון / בספונטני זה מדליק. אז תנו לי, תנו כמה טילים / זה סוף עונה של מבצעים / נופש מאורגן חינם / בית מלון שעל הים / הלוואי עכשיו, הלוואי עכשיו, הלוואי עכשיו!"
"אני גדלתי בתקופה שחוויתי את הגבולות פתוחים" נזכר אוהד "היינו הולכים לחוף בעזה, עשינו קניות בעזה, קנו לי את האופניים הראשונים בעזה. העובדים והסוחרים מעזה היו בנוף היום יומי שלנו. לאנשים יש להם את היכולת והטבעיות לחיים של קבלה, כבוד לאחר, זה הטבעי של אנשים. רק כשנכנסים פוליטיקה ודת וכל מיני דברים שמתערבבים ביחד אז הדברים נהיים מסובכים יותר. במקור האנשים היו שכנים טובים. אז לראות באיזה שהוא שלב בצוק איתן בחור משדרות עומד על הגבעה ומרים טלפון לחבר שלו שנמצא כרגע בעזה, שעבד איתו שנים, ובודק מה העניינים איתו ומה קורה, היה בזה משהו סוריאליסטי".
היצירה בפרויקט 'הקול מהכל' חיברה את אוהד גם לקואפרטיב "התרבוש", קואופרטיב לתרבות ויצירה בשדרות. הקואופרטיב מהווה כר פורה לאמנים, נגנים, זמרים, מקצועיים וחובבים, שרוצים לספק לעצמם ולשדרות תרבות מקורית, מקומית. "אנחנו מאמינים שלא משנה באיזה נושא, תרבות, ספורט, צריך לקבוע ביחד מה קורה פה ולא ראש עירייה או ראש ממשלה זמני שבא ומתחלף" מסבירה קפסוטו. "התרבוש, הוא קואופרטיב, הוא מרחב וגב להגשים בו יוזמות וחלומות. לי היה חלום כזה תמיד לעשות אלבום לא לבד, לא להרגיש את הבדידות הזו. בעזרת התרבוש יכולתי להגשים את זה. בלי הקואופרטיב זה לא היה קורה".
כאמור, אמש התקיימה הופעת החשיפה האינטמית של הפרוייקט בשדרות ובעוד יומיים יצא ספר השירה לאור. האלבום המוזיקלי צפוי לצאת בעוד כחודשיים.
