החופש הגדול מעניק לנערות ולנערים מרחב רחב מאוד של פעולה חופשית, מחוץ לעינם המשגיחה של המבוגרים. לעתים, הדבר מאפשר להם לבנות את אישיותם ולפתח את עצמם. ולעתים, כפי שראינו בשבועיים האחרונים, הדבר מזמן להם מפגשים קשים מאוד, שבהם מתערבבים חומרים משני תודעה, אלימות, כח וניצול.

אנחנו צריכים וצריכות לשאול את עצמנו, מה מוביל אותם (שהם גם אנחנו, בעצם), לנתיב זה או אחר. שאלה זו היא שהניעה אותי לפני שמונה שנים לבחור לעסוק בחינוך מיני של נערים, והיא שמניעה אותי היום לכתוב טור זה.

מילים אלה מכוונות אליכם – הורים, אחיות ואחים גדולים, נשים ואנשים ששואלות/ים את עצמן/ם "איך דבר כזה קורה?", "איך דבר זה לא יקרה, בחופש הגדול, לבני, לביתי, לאחי הקטן, לחברי".

גדלתי בגבעתיים של סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. בשכונה מאוד ממוצעת, רגילה, כזו שבטח יש עוד מאות כמוה פזורות ברחבי הארץ. בית ממוצע, בית-ספר ממוצע. כשהייתי בן 11, נערה בבית הספר, נקרא לה נטע, לחשה לחברות שלה שהיא 'בקטע שלי'. זאת הייתה תקופה כזו, שבה הזוגות פרחו וכולם הסתובבו עם שרשרת חצי לב, כשחברתן הטרייה הסתובבה עם החצי התואם. בכל אופן, חברים שלי סיפרו לי שנטע 'בקטע שלי'. הופתעתי, לא הבנתי למה, ובטוח לא הייתי מעוניין בקשר איתה. בכל אופן, נטע אזרה אומץ, ובתעוזה שהיום אני חושב שהיא ראויה להערצה, באה אליי ושאלה אם אני רוצה להיות חבר שלה. אמרתי כן, כי לא הרגשתי שאפשר בכלל להגיד לא. שבוע אחר כך, בגן ציבורי, נטע ואני יושבים ביחד, אוכלים חטיף מהקיוסק של אלי. נטע מספרת לי שמור ושי כבר התנשקו. ואז אני לוקח שתי נשימות, ובחוסר רצון מוחלט מצמיד שפתותיי לשפתותיה. נשיקתי הראשונה, בגיל 11, עם בת, בחוסר רצון מוחלט, ובלי שגם רצונה בורר.

למה זה קרה? ולמה אני בוחר לספר לכם את זה?

אני מספר לכם סיפור קצר זה כי כבר שבוע וחצי שאני מסתובב עם בחילה. אני כועס על הנערים האלה, מאוכזב מהם, נגעל מהמעשים שהם בחרו לבצע, ועדיין דואג להם. אני מסתובב עם בחילה כי מספר נערים, שאולי הם חניכיי מאחת הסדנאות שהעברתי, פגעו בנערה בזמן שהייתה שתויה, אחד אחר השני. והסיפור הזה לא נותן לי מנוח. מה עבר בנפשם של ילדים אלה, חניכים אלה? אולי היו חסרים להם כלים? מה הוביל אותם לבצע פעולה נוראית זו? אולי פשוט הנערה הזו לא עניינה אותם? מה יכל היה להוביל אותם לבחור בחירות אחרות?

מה גורם לנערים לבחור לנצל נערה שנמצאת במצב של חולשה? ומה היה צריך לקרות כדי שהם לא יבחרו בחירה זו? כדי שהם יבחרו בחירה טובה יותר? למה אף אחד מהם לא זיהה את הנורות האדומות ובחר לעצור את האירוע?

בני נוער, עד שהם מגיעים לגיל ה"מופלג" של 17, עוברים שנים ארוכות של חינוך עיקש, שמלמד אותם טוב טוב איך לשרוד, כגבר, בתוך עולם אלים. כבר מגיל צעיר בנים מקבלים מסרים שמונעים מהם להיטיב עם עצמם ועם האחר.ת. בין היתר – סובלנות ואף עידוד של אלימות בין נערים (זה בסדר, הם משחקים), סובלנות ואף עידוד של אלימות כלפי נערות (הוא עושה את זה כי הוא אוהב אותה), עידוד הדחקת האמפתיה הרגשית (תפסיק לבכות, גברים לא בוכים), עידוד מיניות אלימה ותוקפנית (צפייה בפורנו המציג דימויים אלימים של גברים כלפי נשים כמיניות), הכחשתה של תרבות הסכמה ורצון (צריכת סרטים, שירים וסדרות שמציגים תרבות של חוסר בירור רצון והסכמה כחיזור), צמצום כושר התקשורת הבין-אישית (מניעה ממשחק בבובות ובאינטראקציה בין-אישית) ועידוד התוקפנות כמשחק (משחקי רובים, חיילים, טנקים וכו').

רשימה חלקית זו, שמתרחשת כמעט בלי משים, ואינה תולדה של בחירה מודעת באלימות, מונעת מהנערים את ארגז הכלים שהם זקוקים לו כדי ליצור מערכות יחסים טובות, מהנות ומפתחות.

העולם שלתוכו ילדות וילדים נכנסים הוא עולם אנושי מורכב. ילדים אלה יהיו הצעירים והמבוגרים, האזרחים של עתיד חברתנו. עולם הקשרים האנושיים, מערכות היחסים, השותפויות במקומות עבודה, היחסים בקבוצת השווים, היחסים המיניים והרומנטיים – כל אלה הם יחסים מורכבים ועשירים, הטומנים בחובם פוטנציאל למשמעות ולאושר. על-מנת לנווט בעולם מורכב זה יש צורך בכלים, אותם אנו מונעים מילדינו. למעשה, ארגז הכלים של הנערים דל מכדי לנווט באופן אפקטיבי בעולם זה. כך, בתוך תהליכי ההבניה המגדרית, אנחנו מונעים מחצי מבני האדם את חצי מארגז הכלים האנושי. האסרטיביות ששמורה לגברים וההכלה ששמורה לנשים, שתיהן חשובות, ושתיהן נמנעות ממחצית מילדינו.

כבר שנים רבות שאני עוסק בחינוך מיני לבנים, נערים, ילדים ובהכשרת מדריכים לעיסוק זה. אך למרות כל מה שתיארתי עד כה, אם יש משהו אחד שלמדתי זה שכל אחד ואחד מהילדים והנערים שפגשתי ראוי לאושר ומעוניין בו – לעצמו ולאחרים.ות. כל אחד מהנערים, מאחורי שריון הציניות והתוקפנות שעטו עליו, שהוא לא בטוח יודע בכלל איך להורידו, חושש. הם באים אליי, בשקט, לאחר הסדנה, ושואלים אותי שאלות מפוחדות ומובכות על השינויים הפיזיולוגיים שלהם. הם נרגשים מההתבגרות שלהם, ולא יודעים מה לעשות איתה. הם מבועתים ואחוזי תזזית לקראת המפגשים המיניים הראשונים שיהיו להם. אין להם מושג איך מפגשים אלה הולכים להיראות ומה יקרה בהם. מכלול רגשות אלה לא מוצא אוזן קשבת. השריון הזה, שנהיה כמעט בלתי-נראה, ורק אם נסתכל טוב טוב נוכל לראות את סימניו, לא מאפשר לאף אחת מתחושות ומחשבות אלה לצאת החוצה. אבל אין לי ספק שגרעין זה קיים בכל אחד מהם ושכל אחד מהם רוצה בטוב לעצמו, את זה אני יודע.

יש מתודה שאני אוהב לעשות בכמעט כל סדנה על גבריות שאני מעביר. אני מחלק לחניכים פתקים ריקים, ומבקש מהם לכתוב את אחד מהדברים הבאים – או דבר שהם עשו ולא רצו לעשות, או דבר שהם רוצים לעשות ומונעים מעצמם. בכל כיתה, מעשרות הכיתות שנכנסתי אליהם, שלושה דברים תמיד עולים: תמיד נמצא הפתק שמספר על החניך שהרביץ למרות שהוא לא רצה, תמיד נמצא הפתק שמספר על החניך שקיים מגע מיני למרות שהוא לא רצה ותמיד נמצא הפתק שמספר על החניך שלא מצליח לבכות. פתקים אלה מזכירים לי את העדינות הרבה הנמצאת מתחת לאלימות. את העדינות המודחקת שאני יודע שהם רוצים לבחור בה, אבל הם זקוקים ליד האוהבת, העדינה, שתסייע להם.

הנערים שבחרו להפעיל את כל עוצמת הכוח שיש להם על מישהי, אחראים למעשים שלהם וצריכים לתת על כך את הדין, אך זה לא מתפקידי לקבוע. כל המילים שנכתבו פה, אינן פוטרות אותם מאחריות.

חשוב להבין את העולם שבתוכו אנו מתחנכות ומתקיימים. הדבר יכול לסייע לנו להבין את עולמנו, את עולמם, את התהליכים שעוברים עלינו ועליהם, וכן לדאוג לבני ובנות הנוער בתוכו. אך תובנות אלה בשום פנים ואופן לא הופכות אותם מסובייקטים בעולם לאובייקטים של העולם. כל נער ונערה הם בני חורין. עליהם מוטלת האחריות לבקש לעצמם ולחבריהם לפסוע בשבילים שבהם מצוי פוטנציאל של אושר. אך מתוקפה וטבעה של חירות, לכל אחד מהם קיימת גם הבחירה החופשית להתבצר בעולם שלתוכו הם נולדו, ואף לנצלו כדי להכאיב ולפגוע, לפעור צלקות.

הבחירה בנתיב זה או זה בתוך העולם מושפעת מנפשו החופשית של כל אדם, והיא בחירה ערכית. והגורם המחנך בהחלט יכול וצריך לסייע לנער לבחור בדרך שאינה מובילה לאלימות ולכאב.

פעמים רבות, כשאני מעביר סדנאות למורים, עולה הטענה שלמעשה הנערים 'יודעים כבר הכל' ויכולים ללמד אותנו דבר מה או שניים. בהחלט יתכן והם צפו ביותר מין פרובוקטיבי ושיקרי מאשר אתם, אך משפט זה הוא תחבולה. מאחוריו מסתתר הפחד שלנו לשוחח עם ילדינו וחניכינו על מין. אין הם צריכים שנמנע מהם את העולם שבתוכו הם חיים, אך הם צריכים יד מפרשת, הם צריכים מחנכים שיסייעו להם להבדיל בין טוב ורע, שיסייעו להם לפרש את האותות והמראות. וזה בהחלט התפקיד של כל אחת ואחד מכם. וכן, אני יודע שזה קשה, ואני יודע שזה חשוב.

אבל אני מבקש מכם, כמי שפוגש את ילדיכם בצד השני – בכיתות ברחבי הארץ, הם זקוקים לזה. וגם אתם. למרות הפחד והחשש – קחו את הצעד הזה, העזו. בשבילם, בשבילכם ובשבילי.

אני מזמין את כולכם וכולכן לקחת חלק באירוע '100% אחריות – 100 הרצאות', שבו אנו, ואנשי מקצוע נוספים, נעביר ברחבי הארץ הרצאות להורים בנושא חינוך מיני מיטיב'. נשמח לראותכם.ן.

___________________________________________________________

הכותב הינו מחנך נערים למיניות מיטיבה ומכשיר מדריכים כחלק מתוכנית "לגעת בזה – סדנאות חינוך מיני" של מרכז ההדרכה המעורר.​