בשלוש השנים האחרונות הגיעה נבחרת העתודה הישראלית שלוש פעמים ברציפות לגמר אליפות אירופה בכדורסל. בשנתיים האחרונות הנבחרת גם הניפה את הגביע והפכה לנבחרת השנייה בתולדות הטורניר שמצליחה לזכות בתואר שנתיים ברציפות.

שחקני הנבחרת הישראלית הפתיעו בשלוש השנים האחרונות עם משחק הקרבה מצוין, כושר משחק, התלהבות, ניהול משחק חכם של הגארדים, המון חוצפה, ביטחון עצמי גבוה, אחוזים גבוהים מהשלוש ועבודה קשה בהגנה. במשחק הנבחרת רואים את טביעת האצבע המקצועית האיכותית של מנהל הנבחרות הצעירות פיני גרשון ואת ניהול המשחק המצוין של עודד קטש ב-2017 ואריאל בית הלחמי בשתי האליפויות האחרונות. סוף סוף שחקני הכדורסל הישראלי הראו המון אופי, שבנוי סביב מערכת שמוציאה מהם את המיטב.

נבחרת העתודה של ישראל בכדורסל, 2019 (תמונה באדיבות איגוד הכדורסל בישראל)

עם כל הכבוד להישג היפה של נבחרות העתודה של ישראל, חלק גדול מהשחקנים הבכירים לא יהפכו לכוכבי העתיד באירופה ורובם אפילו לא יקבלו הזדמנות להיות שחקני הרכב בליגה הישראלית. בעוד 7-5 שנים בעיתונות הספורט יכתבו על אותם שחקנים ממש עצלנים, חסרי רצון לעבוד קשה, חסרי אופי, שלא מזיזים את הרגליים בהגנה ולא מסוגלים לקחת אחריות.

הסיפור בכדורסל הישראלי הוא עניין אידיאולוגי. את רוב קבוצות ליגת העל בכדורסל לא מעניין השחקן הישראלי, לא מעניין אותן גידול שחקנים או הנבחרת הישראלית. את רוב הקבוצות בישראל מעניין להשיג תוצאות ועכשיו, מעניין אותן להשיג כמה שיותר כסף ולמצוא מציאה מפתיעה מליגה קטנה יותר וזולה יותר. הבעיה המרכזית בכדורסל הישראלי החולה הוא שהתארים או הסיכוי המציאותי לזכות באליפות או גביע הופכים לדבר היחיד לפיו המאמן והשחקנים נבחנים.

נשיא המדינה מארח את נבחרת העתודה של ישראל בכדורסל עם זכייתה באליפות אירופה זו השנה השנייה ברציפות (צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ)

כדי לפתח שחקן צעיר ולהפוך אותו לשחקן בכיר צריך שילוב מאוד פשוט של שני דברים: דקות משחק משמעותיות ומעטפת מקצוענית שדואגת לטיפוחו. החוק הרוסי הוא המאבק על הדקות, אך אין בישראל היום חוק שדואג לדבר לא פחות חשוב, והוא המעטפת המקצוענית מסביב לשחקן. כדי לטפח שחקנים ולקדם אותם דרושים תזונאים שדואגים למזון אותו אוכלים השחקנים, דרושים מאמנים לפיתוח שחקנים, דרושים מאמני כושר וכמות אימונים יומיים שדואגת לחזק את היכולות הגופניות של השחקנים ועוד.

כל ספורטאי מקצועי עושה בכל ענף ספורט את מה שנדרש ממנו ע"י מאמניו. אם המערכת שמנהלת את הקבוצות בליגה הישראלית לא משלמת ולא ממנה את אנשי המקצוע כדי לקדם את השחקנים במעטפת הנדרשת, אז אי אפשר לבוא בטענות מופרכות לשחקן שממלא אחרי ההוראות שהוא מקבל. בנבחרת העתודה השחקן הישראלי הוא קודם כל התוצר ואילו ברב קבוצות ליגת העל השחקן הישראלי נתפס רק ככלי (שנחשב גם פחות טוב) להשיג את המטרה.

עמית זיס במדי נבחרת העתודה מול ליטא ברבע גמר אליפות אירופה (צילום: איגוד הכדורסל בישראל)

כאשר נשנה בכל קבוצות הליגה הישראלית את הסטנדרטים הניהוליים המקצועיים, גם נזכה לראות את השחקנים ה"כחול לבן" מתחרים בצורה שווה בגל הזרים האמריקאי ששוטף את הליגה. כל עוד שחקני העתודה לא יקבלו את התנאים להצליח, אל תצפו מהם להמשיך את ההצלחה גם בליגה ובנבחרת הבוגרת.