למעלה מאלף איש צעדו אתמול (ראשון) בערב בתל אביב, תחת הכותרת 'נלחמות על החיים שלנו'. את הצעדה יזמו הקהילה הטרנסית והמרכז הגאה של עיריית תל-אביב-יפו בעקבות האלימות כלפי הקהילה, רק בשנה שעברה נדקרה בזמן הזה הצעירה הטרנסית מאיה חדד בשכונת פלורנטין, ובהמשך לניסיון הרצח בסוף השבוע האחרון מחוץ ל'בית דרור'.  בנוסף, השבוע מציינת הקהילה עשר שנים לרצח בבר-נוער וארבע שנים לרצח שירה בנקי במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים.

בתחילת ובסיום הצעדה נשאו דברים פעילות ופעילים בקהילה, וביקשו להביע מחאה לצד חיזוק של הקהילה הסובלת מהדרה ואלימות מסוגים שונים, בכל רחבי המדינה. לילה בלילאת פעילה טרנסית במגזר הערבי, אמרה "נולדתי לפני 27 שנים בצפון הארץ לתוך חברה שלא קיבלה אותי מהרגע הראשון. חברה שהשתמשה כלפיי באלימות, ששמה לי רגליים, חברה של הטרדות מיניות על בסיס קבוע ומנגנוני הדחקה והתמודדות. אז ברחתי לתל אביב. אבל הלחץ הכלכלי והבדידות הפילו אותי לידיים הלא נכונות ונגררתי לעולם אפל, של ניצול מיני וסמים, תהום של בדידות ודיכאון שנמשך 5 שנים. מחוסר ברירה נאלצתי לשוב למשפחה. שם כמובן כפו עליי לחזור "להיות רגיל", נלקחתי לבדיקות ולטיפולים אצל מכשפות ואנשי דת. אז ברחתי שוב לתל אביב, מתוך מחשבה שעם הבעיות של העיר אני אצליח להתמודד, אבל עם היחס של החברה במקום שממנו אני באה אני לא מסוגלת. שיקמתי את עצמי באמצעות ארגונים נפלאים כמו 'טרנסיות ישראל' ו'המרכז הגאה' והייתי בטוחה שהרע כבר מאחוריי ועכשיו מתרכזים רק בטוב. כך גם תכננתי לצעוד היום – צעדה שכל כוונתה להראות את היופי והשמחה של הקהילה הטרנסית. ואז הגיע יום שישי והחזיר אותי ברגע לאחור.

צעדת המחאה הטרנס*ית 'נלחמות על החיים שלנו', 28 ביולי 2019 (פלאש90)

"עצוב לי ורע לי שהיום, אפילו במקום אליו ברחתי כי קיוויתי שלכאן זה לא יגיע אנחנו עדיין נלחמים על הזכות להיות מוגנים ומוגנות, ללכת בביטחון ברחובות מבלי שאף אחד יפגע בנו. המקרה האחרון גרם לי להבין שלברוח זה לא בהכרח הפתרון וזה שהגעתי לתל אביב לא אומר שהחברה שלנו תפסיק לדחוף אותנו לשוליים ותל אביב לא תמנע מהילד או הילדה הבאים להיפגע. היום אני זועקת – די כבר! נמאס להיות אזרחית סוג ז, אנחנו לא מטרות מהלכות ואנחנו לא שק חבטות! צריך להיות שינוי אמיתי, בכל החברה הישראלית, נמשיך לזעוק לשלום ולקבלת האחר ולא נפסיק עד שכל מי ששונה יתקבל ויהיה אהוב בלי שאף אחד יפגע בו".

צעדת המחאה הטרנס*ית 'נלחמות על החיים שלנו', 28 ביולי 2019 (פלאש90)

"אנחנו לא לבד"

חן אריאלי סגננית ראש עיריית תל-אביב-יפו, נאמה בסיום הצעידה: "במרחק של שלושה קילומטר מכאן נמצא בית דרור, מקלט בטוח ומקום קדוש שחולל ביום שישי האחרון ביד זדונית ואוחזת סכין. במרחק של שלושה קילומטר מכאן בבית החולים איכילוב עדיין נמצא אחינו הצעיר מורדם ומונשם, מבוהל ונתון לסכנת חיים. לא רחוק משדרות וושינגטון, במקום ממנו יצאנו לדרך, נדקרה והותקפה באכזריות אחותנו מאיה חדד. במרוצת השנה הזו אני מכירה לפחות חמישה או שישה מקרים מדווחים של אלימות כלפי הקהילה הלהט"בית ומי יודע כמה מקרים נותרו לא מדווחים. שלא נדבר על אלימות מילולית, על בריונות ברשת, על הטרדות אקראיות במרחב הציבורי. החברה שמתייחסת אלינו כאל מי שצריך "להמיר", לא מקבלת את העובדה הפשוטה שאנחנו – מי שאנחנו. וששום דבר לא ישנה את זה. ומי שמוכנה או מוכן לשלם את המחיר הכבד של התאמה מגדרית, המחיר המשפחתי והסביבתי, המחיר הנפשי והפיזי, ראויים לכל התמיכה, החיבוק, האהבה והקבלה. לא לסכין שלופה. אנחנו כאן היום כדי להיות שכפ"צ אנושי, גדול וחזק ואמיץ מול הלהטבופוביה, מול ההסתה, מול השנאה ומול הסכין השלופה".

אושר בנד תלמידת תיכון טרנסית מאשקלון, שהתפרסמה השנה כסמל למאבק לקבלת הקהילה הטרנסית במערכת החינוך: "אני שמחה לראות את כולכם כאן היום ומקווה שאותו הדבר היה קורה גם בלי מקרה אלים כזה או אחר, כי אסור לנו לחכות יותר לטריגר כדי לצאת ולהשמיע את קולנו. אין דבר יותר מחזק ומעודד מתמיכה של קהילה. בשנה האחרונה חוויתי יחס מזלזל ואלימות פיזית ומילולית מחבריי לכיתה ולבית הספר, אלימות קשה שבאחד מהמקרים אף הביאה אותי לאשפוז בבית החולים, וכל זאת רק משום שאני נערה טרנסג'נדרית. איך שלא הפכתי את זה, לא הצלחתי למצוא הצדקה לשימוש במכות, ולשימוש באלימות פיזית כלפי רק בגלל שאני שונה מהשאר. ואני לא חושבת שהבעיה היא חוסר מודעות, אלא פשוט חוסר יכולת לקבל את השונה. עד עכשיו הסיוטים בלילה לא מאפשרים לי לישון. המציאות הזאת חייבת להשתנות. אף ילד או ילדה, נער או נערה לא צריכים לחוות קשיים בחייהם על סמך מגדרם או נטייתם המינית. כשאני הותקפתי הקהילה התאחדה ובאה לתמוך בי ולעמוד ומאחורי, אז אני כאן כדי להגיד תודה ולנהוג בדיוק כפי שנהגו כלפי. אני מקווה שנערים ונערות טרנסים וטרנסיות ועל הקשת יראו אותי ויקבלו תחושה של תקווה ושל אופטימיות. כי יש לנו קהילה יפה ותומכת שנותנת לנו גב. אנחנו לא לבד, ולא נהיה לעולם".