המשורר טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל לשירה עברית וחבר קיבוץ מרחביה, הלך לעולמו היום (שני) והוא בן 95. לצד היותו משורר היה גם מורה, מתרגם, עורך וצלם, ופרופסור חבר בגמלאות לספרות באוניברסיטת חיפה. בשנת 2007 זכה ריבנר בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

"טוביה ריבנר הוא אחד מעמודי התווך של השירה העברית, ויצירותיו היו לאות ולמופת בתרבות הישראלית" מסר צביקה ניר יו"ר אגודת הסופרים העברים, "ריבנר הוא ענק השירה, שחיבר ביצירותיו מגוון רחב של נושאים החל מהתקופות הקשות ביותר ליהודי אירופה ועד לתקומה ולחיי הקיבוץ בעמק יזרעאל. משורר שהיה ספוג באהבת התרבות הישראלית והאירופאית וביקש למזג ביניהן. לעד ייזכר כמי שהטביע את חותמו ביצירותיו, והיה מורה דרך והשראה ליוצרים צעירים. אני שמח כי יצירותיו אף זכו בפרסים החשובים ביותר בספרות ובתרבות הישראלית, כך שזכה להכרה בעודו בחייו."

ריבנר נולד בשם קורט ריבנר בצ'כוסלובקיה. ב-1941, בעת מלחמת העולם השנייה, עלה לבדו לארץ ישראל, יחד עם קבוצה של עוד תשעה נערים יהודים. הוריו, אחותו וסביו, שנשארו באירופה נשלחו על ידי הנאצים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שם נרצחו בשנת 1942. בארץ התחנך ריבנר כנער במספר קיבוצים. הוא השתתף במלחמת העצמאות ולאחר המלחמה הצטרף כחבר לקיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל שם חי עד יום מותו.

האזינו לראיון רדיופוני עם ריבנר ואשתו גלילה לכבוד יום הולדתו ה-90 – מתוך אתר הספרייה הלאומית

ריבנר רכש את הידע שלו באופן לא פורמלי והחל ללמד כמורה לספרות בבתי ספר ומאוחר יותר כמורה לספרות כללית בסמינר למורים ובאוניברסיטת חיפה. במקביל לימד גם בסמינר אורנים ובאוניברסיטת תל אביב.

עד שנת 1950 כתב בשפת אמו, גרמנית. בעידודה של המשוררת לאה גולדברג החל לכתוב בעברית, ושיריו העבריים הראשונים בארץ הודפסו בשנת 1953. ספר שיריו הראשון, "האש באבן", יצא לאור בשנת 1957. ריבנר היה ידוע כצלם וצילומיו ליוו את ספרי שירתו.

לאה גולדברג (COHEN FRITZ/ לע"מ).

ריבנר, שהיה תלמידה של גולדברג, היה גם לחברה הקרוב ולאחר מותה התבקש על ידי משפחתה לערוך את עזבונה. בשנת 2017 יצא לאור הספר "אולי רק ציפורי מסע" בו מופיעים מכתביהם האחד לשניה ובו נחשפים שירים של ריבנר, שלא פורסמו עד אז. ריבנר אף חיבר פתח דבר לספר וצירף רשימה אישית שכתב לזכר גולדברג, זמן קצר לאחר פטירתה.

חייו ידעו מספר טרגדיות איומות. אשתו הראשונה, עדה, אם בתו מרים, נהרגה בתאונת אוטובוס. הוא עצמו נפצע קשה באותה תאונה והיה מאושפז בבית החולים במשך שלושה חודשים. לאחר שהתאושש שימש כספרן וכמורה לספרות בקיבוץ.

מאשתו השניה, גלילה יזרעאלי, פסנתרנית בת עין חרוד, נולדו לו שני בנים: עידן ומורן. עקבותיו של מורן אבדו בראשית שנת 1983 באקוודור כשבא לבקר את הוריו שהיו בשבתון באוניברסיטת הרווארד.