לראשונה מזה שנים יצאו הבוקר (חמישי) עובדות ועובדי המעבדות הרפואיות לשביתה. תנאי העבודה, מחסור חמור בתקנים והסכמי שכר שלא התעדכנו עשרות שנים מקשים על העובדים להמשיך במקצוע שבלעדיו מערכות הרפואה לא יכולות להתקיים. שלושה מתוך 3,000 העובדים שבשביתה מספרים כיצד תחום רחב כל כך של עולם הרפואה נותר מאחורי הקלעים של התודעה הציבורית ושל קובעי המדיניות

"היום אני דוקטור, כשהתחלתי הייתי עם תואר שני וקיבלתי שכר של 27 שח לשעה, המינימום של המינימום, בחנויות מקבלים יותר", מספרת קטיה לויצקי בוגרת בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית שהתחילה לעבודה במעבדה רפואית של בנק הדם בבית החולים וולפסון בחולון בשנת 2015. "הלכתי לעבוד בתור לבורנטית, כי אני אוהבת את זה. אני אוהבת גם מחקר וחקרתי שנים רבות, אבל אחרי זה החלטתי שאני רוצה לתרום בקליניקה, לפגוש מקרים אמיתיים ולא רק מחקר מעבדה, הלכתי לעבוד במעבדה רפואית אבל אחרי שפגשתי את המשכורות ותנאי העבודה – הצטערתי".

ד"ר קטיה לויצקי, עובדת מעבדה בבנק הדם בבי"ח וולפסון בחולון (באדיבות המצולמת)

הביקורת של לויצקי מזכירה ביקורת של רופאים רבים אחרים – גידול במספר החולים, מחסור בכח אדם ותנאי השכר, אך עובדי המעבדות הרפואיות נמצאים עוד הרבה יותר מאחור -"כל שנה העומס עולה. יש הרבה יותר בדיקות, כל הזמן יש מחלות חדשות ומוטציות חדשות, אבל תקנים לא מוסיפים ואין עובדים. העומס של התורנויות והלילות, לפעמים עובדים 23 שעות בבנק הדם, כי אסור 24, ולמחרת מגיעים לעוד תורנות כי יש מחסור חריף בעובדים". לויצקי עברה לעבוד במשרה מלאה ב-2017 בבית החולים איכילוב כדי לשנות את התנאים, וממשיכה לעבוד כעובדת מן החוץ בוולפסון. "לתורני חוץ אין תקן, הם עובדים בחוזה, הפרמיות שלהם זו בדיחה. אמרתי לעצמי שאולי זה המצב כל עוד אני תורנית חוץ ואם אני אקבל משרה מלאה המצב ישתפר וטעיתי, המצב ממש לא השתנה. המשכורת הראשונה שלי באיכילוב הייתה 5,500 ש"ח, וזו משרה מלאה של 8 שעות ביום. בחודש אחרי זה השתפר בגלל שעות נוספות, ועדין אני עומדת על משכורת 6,500 ש"ח בממוצע עם תואר שלישי – זה הסטנדרט, זה שוק העבודה".

מאחורי כל החלטה רפואית עומד עובד מעבדה

"הציבור לא מודע למושג עובד המעבדה", מספר ד"ר אבי פרץ, מנהל המעבדה למיקרוביולוגיה בבית החולים פוריה ונשיא האיגוד הישראלי למדעי המעבדה הרפואית. "הציבור לא מבין שמאחורי כל החלטה רפואית עומד עובד מעבדה שלא מקבל את הקרדיט שהוא אמור לקבל. מחקרים מראים לנו היום ש70% מהחלטות שרופאים מקבלים היום מתבססות על בדיקות מעבדה."

ד"ר אבי פרץ, מנהל מעבדת המחקר בבי"ח פדה-פוריה ונשיא האיגוד הישראלי למדעי המעבדה הרפואית (באדיבות אתר האיגוד הארצי לעובדי מעבדה בישראל)

"אנשים מתלוננים, אבל הם לא מבינים על מה הם מתלוננים", מוסיפה לויצקי, "חולה בא למיון, הרופא בודק אותו, האחות לוקחת לו בדיקת דם. הבדיקות מגיעות למעבדה ובמקום 20 דקות – חצי שעה, לוקח למעבדה לפעמים שעתיים-שלוש לבדוק אותן ועד אז המטופל יושב במיון, הרופא לא יכול לשחרר אותו, והציבור מתלונן על הרפואה. אבל זה פשוט קורה כי יש עומס עצום בעבודה, לא מסתדרים ולא מספיקים לעשות את כל הבדיקות שמגיעות – זה הכל קורה 'כאילו' מאחורי הקלעים אבל בלי תוצאות הבדיקות האלו רופא לא יכול להתחיל בניתוח, אי אפשר לדעת איך לטפל במחלות זיהומיות. רופא אפילו לא יכול לתת אנטיביוטיקה בלי שנגיד לו".

תת תקינה

"כמות הבדיקות עלתה בצורה מאוד משמעותית", מרחיב פרץ. פרץ הוא יליד ותושב טבריה ונמצא במקצוע עשר שנים מאז הצבא, בו שימש כמפקד מעבדה בחיל הרפואה ואחרי לימודי הדוקטורט הגיע לפוריה "יש לנו היום הרבה בדיקות חדשות שלא היו בעבר, אנחנו נמצאים היום בעידן של עמידות חיידקים רבים לאנטיביוטיקה, בדיקת נשאות לחיידקים עמידים, איתור חולים שהם נשאים של חיידקים עמידים – כל מיני דברים שפשוט לא היו בעבר. וככל שהרפואה מתקדמת יותר, נגיד רפואת הלב, אז יש בדיקות חדשות שעוזרות לניבוי תחלואת לב או לאבחן במהירות חולה שיש לו".

"אנשים לא מבינים את זה אבל מדובר באוכלוסיה של אקדמאים עם תארים מתמקדים שהיו צריכים לעבור רישוי, מבחנים הסמכה ותהליך ארוך וקשה לפני שהתחילו לעבוד". מסביר פרץ את המצוקה הכי גדולה של המקצוע אחרי השכר – התקינה. "אין תקינה במקצוע – אנחנו למעשה בתת תקינה כאשר מספר העובדים במעבדה זהה למה שהוא היה לפני עשור. השטח מתריע הרבה זמן אבל קח את דוח מבקר המדינה משנת 2016 שבחן את המעבדות הרפואיות התריע בפני הממשלה, משרד הבריאות והאוצר שהמעבדות נמצאות בקריסה. התחום דורש הכשרה שנמשכת הרבה מאוד זמן, המעבדות נמצאות בתנאים פיזיים לא הולמים בעוד מחלקות בבתי החולים פורחות המעבדות זה מקום שלא נוגעים בו"

"בגלל נושא מירכוז המעבדות כל מעבדה חולשת על שטח רחב יותר של שירות, עם פחות אנשים שעובדים על יותר כמות של עבודה", מספרת חנה מון שעובדת במעבדה בבית חולים העמק מעל עשור ובתחום כבר 30 שנה. "עד לפני 10 שנים עבדתי במרפאה ביפו אבל כחלק ממהלך של מרכוז מעבדות, נסגרה המעבדה שלי ועברה למרכז תל אביב ומשם לעתידים. כיום אותה המגמה מתרחשת בצפון וסניף טבריה נסגר ועבר לבית חולים העמק".

חנה מון

"כשנכנסתי לעבוד לפני שלושים שנה התחלתי לעבוד בדרגה ו' והתקדמתי כל שלוש שנים והיום אני עומדת רק על 7,600 נטו בדרגת 2א'+ הגעתי לדרגה הזו ב-2004 ועכשיו אנחנו ב-2019, אני בת 55 ועוד שבע שנים אוכל לפרוש. 24 שנים אני נשארת באותה דרגה וזה לא כי לא רוצים לקדם אותי – אלא כי אלו הסכמי השכר הקיבוציים שלנו", אומרת מון בתסכול. "מי שעמד בראש ארגון הביוכימאים לא שיפר את תנאי העבודה שלנו והשכר שלנו, הדרגות גבוהות רק לכאורה והן דורשות שישתנו ההסכמים הקיבוציים. כל הסקטור צריך להשתנות, ושימו לב: רובו מורכב מנשים. מתי בפעם אחרונה הייתה לנו שביתה והשגנו משהו? גם לפני כמה שנים הבטיחו לנו העלאה צנועה במשכורת של כמה אחוזים, ולא קיבלנו".

מאבק האחיות הותיר רושם רב בעיני מון, ולדעתה המצב היום כל כך חמור ששביתה זה הכלי היחידי שנשאר, "אני שומעת את אילנה מהסקטור של האחיות (אילנה כהן ד.ט), איך שהיא דורשת ומעיזה לשבות, מקבלת ומצליחה להביא לתודעת הציבור את עליבות התנאים שבה עובדיה עובדים". "זה לא תנאי העבודה ושכר העובדים, זו נורת אזהרה לכל מערכת הבריאות והציבור שמשתמש בה", אומר פרץ ומחזק את דבריה של לויצקי ומון הטוענות שאי אפשר להמשיך במצב כפי שהוא.

"חלוקת העבודה היום פר בנאדם היא לא הגיונית", מסכמת מון. "חייבים יותר בני אדם כדי שהיא תהיה שוויונית יותר, ועל זה צריך לעשות חושבים מחדש בכל תהליך המיון של העובדים – יש היום הרבה מבחנים שעולים לא מעט כסף, למה לבחון שוב סטודנטים שכבר למדו וסיימו?".

"הדבר המידי שהמדינה צריכה לעשות זה להעלות את השכר דחוף", מסכמת לויצקי, "אני לא אומרת להכפיל אותו מיד, אבל המשכורות חייבות לעלות כדי שאנשים ירגישו שזו עבודה שבה בעלי תואר שני יקבלו את מה שראוי שהם יקבלו ושהם יכולים לקבל גם בשוק החופשי. במקביל חייבים להוסיף תקנים, 50% מאנשי המעבדה היום הם בגיל הפרישה ואין תחלופה – אין תחליף, אם המצב יישאר כמו שהוא אני אומרת לך, עוד עשר שנים אני אהיה היחידה שתישאר לעבוד בבנק הדם בוולפסון".