מוקדש לזכרו של דביר שורק, בן ה-19, חייל ותלמיד ישיבה, שנרצח בפיגוע סמוך לעופרה ביום חמישי האחרון.

מי ייתן ויהיה האחרון בשרשרת הייסורים.  

**

"כמידי שנה, גרגרני העיר תוהים איפה יזללו בערב תשעה באב. יום התענית, שיתקיים השנה ביום שבת, פחות ופחות מורגש בעיר […] השנים האחרונות מוכיחות שתל אביבים מצביעים בעד החירות ללעוס בכל עת ויוצאים לבלות ולאכול בחוץ"

במילים אלו נפתחה כתבה שפורסמה בשבוע שעבר במקומון תל אביבי מכובד. נושא הכתבה הוא גיבורי הקולינריה שיסתכנו בקנסות כדי להגן על חירותם של התל אביבים – מיטב המסעדות הפתוחות בערב ט' באב שחל אמש. הכתבה העציבה אותי למרות שאני ממש לא צם בתשעה באב ואיני "מתגעגע" למקדש (בואו נאמר שאני יותר גרגרן תל אביבי מאשר בן ישיבה).

כשם שחילונים רבים שאינם מקפידים על כשרות מקיימים סדר פסח, וגם אם לא ממש קוראים בהגדה לא יגישו לחם בשולחן הסדר, כך נדמה לי שאפשר למצוא דרך ביניים בין צום ותענית לבילויים וחגיגות קולינריות. כשם שרבים מחפשים דרכים לשלב מסרים עדכניים של חירות אישית ולאומית בסדר הפסח שלהם, כך את תשעה באב צריך לאמץ כל ישראלי ציוני, לא מתוך נוסטלגיה אלא כהזדמנות לעסוק בתוכן ובמהות.

בשנים האחרונות זכיתי לקחת חלק בצוות המארגן של "אוהל ט' באב" אותו מובילות יחד תנועת הנוער הציונית-דתית בני עקיבא, תנועת הנוער העובד והלומד ותנועת דרור ישראל. האוהל הוא חלק משיתוף פעולה רחב יותר בין התנועות, הנמצאות בשני צדדים מנוגדים כמעט בכל שאלה המעסיקה את הציבוריות הישראלית. מתקיימת בו קריאת מגילת איכה, ושיחות ומפגשים מסוגים שונים. אתמול, קיימנו מעגלי שיח בין דתיים וחילונים סביב השאלה "מה כואב לי בחברה הישראלית"; ונפגשנו עם הרב ישראל מאיר לאו, שהיה הרב הראשי לישראל, ועם מלי אקלום, פעילה חברתית וביתו של פרדה אקלום ז"ל, מחלוצי העלייה מאתיופיה. דיברנו על זהות יהודית ועל מחאה והשתדלנו לגעת בנקודות המחלוקת הקשות בינינו – כי דווקא משם, כך אנחנו מאמינים, אפשר לצמוח.

ברור שיש סוגיות הקשורות בחורבן המקדש שהן עניינם של דתיים בלבד. אבל תכנים רבים אחרים מעלים סוגיות קריטיות לדיון כלל ישראלי. כי מה בעצם נועד המקדש ללמד את העם היהודי ואת האנושות כולה? הנביא ישעיהו התנבא כך: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה […] וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו […] וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". המקדש בעיני ישעיהו הוא בית ספר לשלום, לא פחות. לשם ילכו העמים השונים ללמוד איך להפסיק להילחם. האם אין כאן תוכן שראוי שהחברה הישראלית תעסוק בו יחד?

גם חורבן ירושלים, ולא רק חורבן המקדש שבליבה, מזמן לנו נושאים חשובים להעמקה. ירושלים היא סמל לאומי, זה ברור. אבל מה תכני הסמל הזה? מלכי ירושלים בתקופה שלפני הבית העברי נקראו צדק (מלכי-צדק, אדוני-צדק). רבי דוד בן יוסף קמחי (רד"ק), מגדולי פרשני המקרא, מסביר את חורבן ירושלים כך:  "כי ירושלים מקום הצדק והשלום לא יסבול עוול וחמס ומעשה תועבה זמן ארוך". כלומר, ירושלים נחרבה על שלא ידעו אנשיה לקיים בקרבם חברה צודקת. כשחלמו יהודים בכל הדורות על ירושלים, הם חלמו על עיר הצדק. הקריאה בת ימינו לצדק חברתי צריכה לראות עצמה כחלק מהרצף הזה.

תשעה באב הוא התאריך בו לפי המסורת חרבו שני בתי המקדש ונפלה ירושלים, אך התכנים שנוצקו ליום הזה לאורך הדורות עוסקים בעיקר באבדן הריבונות ובחורבן לאומי. "חורבן הבית" הוא חורבן הסולידריות החברתית לא פחות ואולי יותר מאשר חורבן מוקד הפולחן היהודי הקדום. על כך יסכימו גם השמרנים ביותר שבציבור הדתי.

אגדות החורבן ואינספור מדרשים מסמנים אשם עיקרי בחורבן הבית השני – שנאת חינם. אם אתם מוטרדים מהקצנה של השיח הציבורי בישראל, אם אתם סולדים מהניכור והאיבה בין המגזרים – תשעה באב הוא המועד עבורכם. הראי"ה קוק, האב הרוחני של הציונות הדתית כתב: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם…". דומה שרבים בקרב ממשיכי דרכו של הראי"ה, ממש כיתר חלקי החברה הישראלית, שכחו את המסר החשוב הזה. תשעה באב הוא הזדמנות להביט בביקורת על מי שהפכנו להיות, ולהעמיק במחלוקות בינינו דווקא תביעה לאהוב על אף הפערים.

אבל עם כל זה, יש סיבה עמוקה יותר שאני מחפש דרכים משמעותיות עבור עצמי ועבור הציבור לציין את תשעה באב. מגילת איכה, הנקראת באופן מסורתי בערב ט' באב, מציעה מפגש קשה עם תמונות החורבן. מבין תיאורי הזוועה שבמגילה עולים דימויים של ייסורי העם היהודי לאורך קיומו.

קראנו במגילה  "יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת" ונזכרתי בסבי ותשעת אחיו. שמונה מהם, יחד עם אם המשפחה, שרדו את תופת השואה.

קראנו "עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר" ואני חשבתי על אברה מנגיסטו בשבי חמאס.

וכשקראנו "שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ" חשבתי על הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג לפני פחות משנה ועל הרצח המתועב של דביר שורק ליד עופרה ביום חמישי האחרון.

יש הבדל גדול, כמובן, בין אסונות הגלות של טרם המדינה, ואסונותינו היום. אבל יש ביניהם גם חוט מקשר.  בין פסוקי האימה והצער של איכה מסתתרת אפשרות של מפגש עם עצמנו כיחידים וכחברה. חברה שמבקשת לצמוח צריכה להכיר את עברה ולדעת להתאבל יחד על כאביה. תשעה באב עבורי הוא יום בו על החברה הישראלית להביט יחד במכאוביה הרבים, לזהות אותם כחלק משרשרת היסטורית ארוכה, ולהעמיק, מתוך דיאלוג, את המחויבות של כולנו לתיקון.