בהפרש של יותר מעשור, שריף קראמוקו ועלי אל-חמאדי עשו את הדרך הארוכה מהתופת והמלחמה במדינות מוצאם לעבר עתיד טוב יותר במערב אירופה. שניהם ברחו עם בני משפחותיהם ממדינות השסועות ממלחמה, בתקווה להתחיל מחדש במקום הרבה יותר רגוע. למרות המרחק הגדול בין ארצות מוצאם – גינאה ועיראק, סיפורי החיים שלהם משלימים את התמונה הרחבה של הטרגדיה האנושית והמסע הארוך בדרך לתקווה. השנה שניהם עושים את צעדיהם הראשונים בכדורגל העולמי, בתקווה להגשים את חלומם ולהפוך לספורטאים מקצוענים.

שריף קראמוקו גדל בגינאה. אביו היה אימאם באחת השכונות של העיר נזרקורה, העיר השלישית בגודלה במדינה. לפני שש שנים הגיעו אנשים חמושים לשכונה בה התגוררו ותקפו את הבתים בשכונה עם פצצות תבערה. אנשים שהחלו לברוח מהבתים, נרצחו ביריות ובמצ'טות שאחזו התוקפים. אביו ואחיו הגדול קראו למשטרה ובמקביל לקחו את הנשקים שהיו להם בביתם ויצאו להגן על שאר חברי המשפחה. במהלך קרב היריות, הם הצליחו להרוג שנים מהתוקפים, אך אביו נפצע ומת מפצעיו מול עיניו של קרמוקו, אחיו החליט לברוח מהמדינה, כדי לא להיחקר על-ידי המשטרה.

שנתיים מאוחר יותר גם אמו של קראמוקו מתה ממחלה. אחיו הגדול עבר להתגורר בלוב והחל לשלוח לו ולאחותו הגדולה כסף, כדי שיוכלו להתקיים. קרמוקו ניסה לברוח מהאסונות שרדפו את חייו בעזרת משחק הכדורגל שהפך למפלט עבור נפשו. "שיחקתי כדורגל כדי לשכוח מבעיות, מהעוני ומהמלחמה", סיפר בראיון לגאזטה. "הייתי משחק יחף או עם נעליים מפלסטיק, כאשר היו נוצרים בהן חורים, הייתי שם סכין על האש ומדביק בעזרתו את הפלסטיק כדי לתקן את החור".

אחותו הגדולה החליטה לעזוב את גינאה ולעבור לגור במרוקו וקראמוקו החליט לצאת למסע אל אחיו הגדול שגר בלוב. חבר של אחיו החליט לעזור לו ולקח איתו את הנער הצעיר, הם עברו מעיר לעיר במסע ארוך וקשה. קראמוקו מספר שמדי פעם הוא היה נשבר ופורץ בבכי ומבקש לחזור לביתו. חברו למסע היה צריך להזכיר לו "ולאן אתה תחזור? בגינאה יש מלחמה, אין לך אף אחד, אתה צריך להמשיך, למצוא מדינה שלווה יותר".

בדרכו ללוב, הם נסעו עם נהג שמכר אותו לכנופיה של סוחרי בני אדם. קראמוקו נלקח לבית שבו החזיקו את כל החטופים ביחד. הכנופיה נהגה לפנות לקרובי המשפחות של האסירים ולבקש דמי כופר מאוד גבוהים בשביל לשחרר את קרובי המשפחה החטופים. קראמוקו אכל במשך תקופה ארוכה רק סנדוויץ' אחד ביום. אחיו היה צריך לעבוד חודשיים כדי להגיע ולשלם אלפיים אירו למען שחרורו. כאשר אחיו הגיע לקחת אותו, הוא היה כל כך חלש ומורעב שבהתחלה לא הצליח אפילו ללכת.

העיראקי עלי אל-חמאדי בן ה-17 הוא שחקן מרכזי בקבוצת הנוער של סוונסי הוולשית. אל-חמאדי הופיע בעונה החולפת 13 פעמים בליגת הנוער הבכירה וכבש 2 שערים. השנה הוא מקווה לעשות עוד קפיצת מדרגה בדרך להבטחת מקומו בהרכב ואולי אפילו לקבל זימון ראשון לקבוצה הבוגרת המשחקת בפרמיירליג.

אביו של אל-חמאדי, איברהים, למד משפטים כשפרצה מלחמת המפרץ השנייה. אביו היה חלק ממחאה שקטה נגד הדיקטטורה של סדאם חוסיין בימים שלפני המלחמה. "יום אחד אבי וחבריו למחאה נלקחו לכלא", מספר אל-חמאדי בראיון לרשת ה-BBC. אביו עבר עינויים קשים בכלא העיראקי והבין שהוא חייב לדאוג למשפחתו לעתיד טוב יותר הרחק מידו הארוכה של הרודן הכל יכול. "הם הבינו שיהרגו אותם ופנו לשגרירות הבריטית וביקשו שיעזרו להם לקבל מחסה".

הדברים שראה ועבר איברהים גרמו לשלטונות בריטניה להעניק לו ולמשפחתו מקלט מדיני באנגליה. אל-חמאדי ברח עם אימו לירדן ומשם לאנגליה ורק לאחר מכן הצליח גם אביו לברוח מעיראק ולהתאחד שוב עם משפחתו.

בסיומו של מסע ארוך הגיע אל-חמאדי כילד קטן למדינה זרה. אימו נאלצה לעזוב את לימודיה והגיעה חסרת כל לבד עם ילד קטן. איברהים הצליח לברוח מעיראק והמשפחה התאחדה שוב באחת השכונות העניות של העיר ליברפול. באנגליה המשפחה התרחבה עם הולדתם של אח ואחות נוספים וניסיון של המשפחה המורחבת לשרוד במדינה זרה ובשכונה החושפת את ילדיה לאלימות, סמים ופשע. "גרנו בשכונה קשה. שיחקתי ברחובות השכונה ונחשפתי לכל הדברים האלו".

אל-חמאדי התגלה בגיל מאוחר יחסית בטורניר לבתי ספר עד גיל 14. בעקבות הצטיינותו קיבל הצעות להצטרף למחלקות הנוער של שתי האימפריות של העיר, קבוצות ליברפול ואברטון, למרות זאת בחר להצטרף דווקא למחלקת הנוער של טרנמיר רוברס הקטנה. בעזרת תמיכה מאוד משמעותית של המשפחה ומוסר עבודה גבוה, הנער החל לבלוט במדי קבוצתו הקטנה וזכה להצעה להצטרף בקיץ 2018 לסוונסי הוולשית, שם הוא מקווה לעשות את הפריצה שלו. "מעבר למדינה חדשה הוא תמיד קשה. זה היה מסע ארוך, אך אני שמח שאני כאן. אני צריך לנצל את ההזדמנות שלי".

קראמוקו ואחיו החליטו לעזוב את אפריקה ולעשות את המסע הקשה מלוב לאיטליה. שני האחים האמינו שהאח הצעיר יצליח להגשים את חלומו ולהפוך לשחקן כדורגל מקצועני, חלום שהחזיק את שני האחים ביחד בזמנים הקשים ביותר. את הים התיכון הם עברו בחודש דצמבר הסוער בסירה רעועה, שיכולה להכיל כ-60 איש, אך נדחפו עליה כ-200 איש. בסירה היה חור והיא החלה להתמלא במים ולאט לאט לטבוע. לפי קראמוקו, היו רק 5 חגורות הצלה ואנשים החלו לריב עליהן.

הספינה התהפכה לתוך הים ושני האחים בלעו מהדלק שנשפך ממנה. אחיו הצליח להשתלט על אחת מחגורות ההצלה והביא אותה לקראמוקו שסיפר שהיה מבולבל ובכה ללא הפסקה, אך אחיו התעקש שישים עליו את החגורה ויגשים את חלומו להפוך לשחקן כדורגל מקצועני. לאחר שסירות ההצלה האיטלקיות הגיעו, הם הצליחו להציל רק 23 אנשים. אחיו של קראמוקו לא היה אחד מהם.

בשבועות הראשונים במחנה הפליטים באיטליה, מלבד אחיו הוא חשב בעיקר על כדורגל. קראמוקו הרגיש לבד בעולם, כמעט ולא אכל, לא הלך עם חבריו ללימודים שארגנו להם וכמעט ולא הצליח לישון. מוכה טראומה ואובדן, היה נעול רק על דבר אחד בחייו – להמשיך להתאמן ולשחק כדורגל.

פליטים ומהגרים שניצלו מטביעת ספינתם בסמוך לחופי לוב במבצע לחילוצם. (תמונת ארכיון, למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: סוכנות AP)

לאחר שנה באיטליה התגלה קראמוקו בטורניר חובבני וקיבל הזמנה לאימונים של קבוצת פאדובה. במדיה התאמן במשך תשעה חודשים, עד שזכה לעלות להופעת בכורה מרגשת במחזור האחרון של העונה החולפת. פאדובה ירדה בסיום העונה מהליגה השנייה לשלישית באיטליה וזה כמובן העניק לקראמוקו יותר הזדמנויות להתפתח כשחקן.

סיפור חייהם של שריף קראמוקו ועלי אל-חמאדי הצעירים, הוא סיפורם של אלפי נערים צעירים נוספים בעולם שבחרו לנדוד מהמדינה בה נולדו לעבר מדינות אירופה. גל הגירה שמחפש למצוא תקווה לחיים שלווים יותר וטובים יותר. הספורט מעניק הזדמנות ייחודית לאנשים להיאחז בשביב של תקווה ולנסות לבנות לעצמם ולמשפחות שלהם עתיד טוב יותר במקום אליו הגיעו חסרי כל.