דבר העובדים בארץ ישראל
עטיפת הספר 'לא העזנו לדעת' (באדיבות הוצאת עם עובד)
קריאה ראשונה
להסתכל לתוך השכול

טעימה מספרה החדש של איריס לעאל "לא העזנו לדעת".

"כלפי חוץ התמודדנו עם זה יפה, אבל הצער, כמו קוטל עשבים, ממית גם את מה שנמצא מסביב, גם קילומטרים ממנו": ספרה של איריס לעאל מישיר מבט מבט אל אחד האזורים הטעונים בנבכי ההוויה הישראלית | חדש ב'ספריה לעם - עם עובד'

עדכון אחרון: 15.08.2019, 23:31

1

שאלת אותי יותר מפעם אחת בזמן האחרון מה אני עושה, ואני אמרתי לך שאני כותבת אלגיה לנמרוד. שאני קמה בבוקר ופותחת את התריס החשמלי של דלת חדר השינה שלנו ומסתכלת על העץ, שבזמן האחרון צמח לגובה והתפשט והוא נוגע עכשיו בסורגי הברזל המקיפים את המרפסת. כשאני גומרת לשתות את הקפה, אני מתיישבת אל השולחן ומקיימת את הטקס המילולי הזה שעות, חוזרת על אותם משפטים, על אותן מילים עד כדי קיהיון, מנסה להפוך את האובדן לזיכרון ואת הכאב החדש הזה, שפועם לי בראש וסוחט אותי עוד לפני שהתחיל היום, למשהו מובן הדומה לקינה.

מעולם לא התייגעתי כך על כתיבה. קיימת יומרה אצל מי שחשים שייעודם אמנות, ובעיקר ספרות: אנחנו עובדים כאילו הוענקה לנו סמכות; אבל למעשה איש לא הסמיך אותנו לכלום. זה לא מקל עליי או עושה את עבודתי פשוטה יותר. יש בקרים, אתה יודע לזהות אותם מראש על פי סימנים בדוקים, בקרים שבהם הכתיבה בלתי אפשרית, ונחוץ אז מעט מאוד כדי להבעיר את הכעס שמקנן בי מאז מה שקרה — זה הקוד שלי למה שקרה — ודברים יוצאים מהר מאוד מכלל שליטה. עם ספל הקפה ביד אני פורשת לפניך רשת רחבה של תלונות. כוח ההמצאה שלי בשיאו בימים האלו, ואני מאשימה אותך במגוון מגוחך של דברים חוץ מבדבר האמיתי, המביש — שאתה והמשפחה שלך אחראים בראשי לאומללותנו החדשה. כל חיי התחמקתי בהצלחה מכל האובדנים שארבו לי בפינות חשוכות, לא נתתי לאבל יותר מדקה מזמני, ואז נשלחה הרגל הזאת משום מקום, ואני מעדתי בה ונפלתי. ישר על הפנים.

תודה רבה לך, באמת, עכשיו אני בית רדוף רוחות מוברח ונעול, ואני מנסה לכתוב את דרכי החוצה.

זה פחות או יותר מה שאמרתי לך, ואתה נתת בי אז את המבט הזה, שנמצא בחצי הדרך בין יוקד לבין נסוג, וגופך התקשח. יש הרבה מאוד מתחת לפני השטח של האבל, הרבה פחד ואשמה והרבה מאוד בדידות. כלפי חוץ התמודדנו עם זה יפה, אבל הצער, כמו קוטל עשבים, ממית גם את מה שנמצא מסביב, גם קילומטרים ממנו. אלו הם המעגלים המתפשטים ומתרחבים של החורבן, זו תנועת הנפש המנסה, בלא הועיל, למלא את הריק, ובמדבר הפתאומי הזה של הקיום תעינו אתה ואני, שכל חיינו יחד פעמנו בדופק משותף, כל אחד לבדו, עד שבדרך נס ממש מצאנו שוב זה את זה.

בכל הנוגע למה שקרה מיד אחרי שהטלפון צלצל, עדותי מוטלת בספק.

אף על פי ששחזרנו את הדקות הראשונות האלו ותיארנו אותן בינינו לבין עצמנו על כל פרטיהן האיומים, וכל אחד מאיתנו הציל משהו מן הנשייה, איבדתי שעות וימים, וחלק ממני לא לגמרי מסונכרן אפילו עכשיו. כיוון שתחושת המציאות התערערה בבת אחת ובעוצמה, נראה לעיתים שכל זה מעולם לא קרה, ופעמים אחרות נדמה שזה הדבר היחיד שקרה אי־פעם. ההלם, כמו שיכור קולני שננעל בספרייה לילה ארוך, עשה שמות בתודעה שלנו. בעט במדפים, גרף בידיו שורות ארוכות של ספרים והטיל אותם על הרצפה, תלש בחמת זעם דפים מעותקים נדירים וגם השתין על הכריכות.

יש ימים שהזיכרון מתרצה בהם ונפתח לפניי. אז מבזיקות בתודעתי תמונות שלמות על כל פרטיהן הבנאליים. אני זוכרת למשל את תנועת הרוח בעלי עץ האלון שבצילו נכרה הבור לנמרוד ושאליו מילטתי את עיניי בלוויה, ואת הירוק העמוק הכלוא בעלווה. אני זוכרת את האברך שהופיע בפתח הבית, בידו חלה שאשתו אפתה לשבת ועל פניו הערבוביה המשונה של צער ופחד. או את טעמו המדויק של כריך הטונה שחברתי קנתה לי למחרת בבוקר, כשחזרתי לתל אביב לכמה שעות, ואת הטון המאיים של השקט ששרר על המרפסת כשאכלתי אותו בחברתה, רק היא ואני, אחרי שלושה ימים שאלפי מנחמים הציפו בהם את הבית במורדות־ארזים בכל שעה ושעה.

בימים אחרים התמונות חשוכות ברובן ואילמות, מים שחורים שאני מפרפרת בתוכם כמו דג מיוגע. אבל מה שקרה והסיפור על מה שקרה הם תמיד שני דברים שונים, ומכיוון שחייבים להתחיל בנקודה כלשהי, אתחיל בנקודת ההתחלה של הסיפור, במיטה בחדר השינה, וליתר דיוק במרצפות הצהובות האלו שכפות רגליי נעמדו עליהן. משם להתחיל ללכת, ארבעה עשר צעדים בערך.

אני אומרת ארבעה עשר, כי ספרתי אותם יותר מפעם אחת, כאילו לספירה יש כוח להפוך את העובדות על פיהן. במצב הזה של שבר, מספרים מספקים נחמה נחוצה.

כמויות, זמנים, מרחקים הם דבר מרגיע. מדי יום ביומו ושבוע אחר שבוע ספרנו את המתים, עכשיו נספור צעדים. ארבעה עשר, כאמור, עד למכשיר הטלפון שבקצה המרוחק של הסלון, ובאותו לילה אלה היו צעדי ריצה זריזים, שרק הפחד ממה שידעתי שצפוי לי האט אותם קצת.

אני מבטיחה לחזור לרגע הזה פעם אחר פעם כמו בהפרעה טורדנית.

היגון מטבעו הוא חוזרני.


גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם אתר 'דבר העובדים בארץ ישראל'.​

נושאים קשורים:  עם עובד, קריאה ראשונה, תרבות
תגובות
×