שתי חברות קונגרס אמריקאי עזרו לחשוף לקהל הרחב את מה שידוע לכל מי שעוסק מעט בתחום: היחסים בין ישראל ליהדות ארצות הברית נמצא על סף פיצוץ. אילהן עומאר וראשידה טאליב, שתיהן פעילות למדי בארגון החרם על ישראל, ה-BDS, ביקשו להיכנס לשטחי הרשות הפלסטינית דרך ישראל ושר הפנים אריה דרעי מנע את הדבר בטענה שהן פועלות כנגד המדינה. ראש הממשלה בנימין נתניהו מסר בנושא כי "אין מדינה בעולם שמכבדת את ארה"ב ואת הקונגרס האמריקני יותר ממדינת ישראל. כדמוקרטיה תוססת וחופשית, ישראל פתוחה לכל מבקר ולכל ביקורת, עם יוצא מן הכלל אחד: החוק בישראל אוסר על כניסת אנשים הקוראים והפועלים להטלת חרם על ישראל, כפי שמקובל גם בדמוקרטיות אחרות שמונעות כניסה של אנשים שלתפיסתן פוגעים במדינה. כך נהגה גם ארה"ב כלפי חבר כנסת ישראלי וכלפי אישי ציבור אחרים בעולם".

חברות הקונגרס האמריקאי אילהן עומאר וראשידה טאליב במסיבת עיתונאים. 15 ביולי 2019 (AP Photo/J. Scott Applewhite, File)

תגובת ארה"ב הרשמית באה בדמות שגריר ארה"ב לישראל, דיוויד פרידמן, שאמר כי מדינתו מכבדת את המהלך וגם נשיא ארה"ב המשיך להדגיש את הנושא בציוצו בו טען כי "אם ישראל תאפשר לחברות הקונגרס אילהן עומאר ורשידה טאליב לבקר, זה יהיה סימן של חולשה. הן שונאות את ישראל ואת העם היהודי, ואין מה שאפשר להגיד או לעשות שישנה את דעתן".

אבל תגובה שיותר ראויה לתשומת ליבנו בזווית של ישראל ויהדות ארה"ב היא האופן בו שדולת איפא"ק הגיבה לנושא. השדולה היהודית השמרנית למען ישראל בארה"ב, זו שעמלה על הבאתם של כ-40 חברי קונגרס דמוקרטיים לישראל מוקדם יותר החודש, הגיבה בטענה כי מניעת הכניסה של חברות הקונגרס לשטח ישראל הינה טעות. הסיור שקיימה השדולה, דווקא בשל הקרע ההולך ומתרחב בין ישראל למפלגה הדמוקרטית בארה"ב, לא זכה לתהודה רבה ולא ברורה מידת השפעתו על אנשי בית הנבחרים האמריקאים השייכים למפלגה אליה רוב מוחלט של יהודי ארה"ב מצביע. בשביל להגיע למצב שאיפא"ק מבקרת הן את ראש ממשלת ישראל והן את נשיא ארה"ב צריך לקרות משהו מיוחד שכן איפא”ק יודעים שרוב מוחלט של יהודי ארה"ב מצביע לדמוקרטים כמו גם שמניעת כניסתן של נשות הקונגרס וההתנהלות בין נתניהו לטראמפ בנושא מקשה עוד יותר על יהודי ארה"ב מצביעי המפלגה הדמוקרטית לתמוך בישראל באופן אקטיבי ואפקטיבי.

אחרי עידן טראמפ: הפיצוץ

לאחרונה יצא מכון "ראות" (עמותה ללא מטרות רווח שעל פי הגדרתה פועלת לקדם את החוסן והשגשוג של מדינת ישראל, החברה הישראלית והעם היהודי – מ.ה) בהכרזה דרמטית בה השווה את ההפתעה הצפויה לישראל בקריסת יחסי ישראל ויהדות העולם ל"הפתעת יום כיפור". מעבר להכרזה הדרמטית, הפרסום בנושא עוסק רבות בתיאור הקשר האסטרטגי בין מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי, לבין העם היהודי כולו.

העיתוי אותו צופים במכון לרגע בו מדינת ישראל והחברה בתוכה תחל לחוש את מלוא עוצמתו של המשבר הוא היום שאחרי טראמפ, "משום שבמהלך כהונתו מתחזקת מגמת ההתרחקות בין מדינת ישראל לבין יהדות ארה"ב, מאותגר מעמדם של גופים אשר פועלים למען ישראל (בראשם איפא"ק – מ.ה) ו'מושלם' תהליך הפיכתה של ישראל לנושא חד-מפלגתי בארה"ב. ברגע שירד טראמפ מהבמה הפוליטית, מדינת ישראל צפויה להתמודד עם ממשל דמוקרטי פחות מחויב לישראל מאשר בעבר, במציאות בה יהודים הם מיעוט בין הירדן לים וללא תוחלת מדינית".

בינתיים גם יהודי העולם וגם יהודי המרכז הריבוני היהודי בישראל חווים את המשבר בלא שהם מבינים את השלכותיו. "המשבר בין ישראל לעולם היהודי מסכן את עתידו של העם היהודי, שכן הוא פוגע בזהות ובהמשכיות היהודית, בלכידות הקהילתית וביכולת של קהילות יהודיות בעולם לפעול כקולקטיב למען מטרות משותפות, ובהן ישראל. ההתרחקות של הדור הצעיר היהודי הליברלי עד כדי התכחשות ואף התנגדות לישראל, עלולים בסופו של דבר להשפיע על מדיניות הממסד היהודי בארצות הברית ולהיות חלק מההפתעה הבסיסית הבאה אותה עלולה לחוות ישראל. ואכן, בקרב היהודים בעולם, נשחקה בשנים האחרונות התמיכה וההזדהות עם ישראל. אחת הסיבות לכך היא הפיכתה של ישראל לנושא מקטב בקרב קהילות יהודיות לנוכח השחיקה בתדמיתה כשוחרת שלום, כפלורליסטית וכדמוקרטית. מגמה זו מביאה רבים מקרב הדור הצעיר בעולם, בעיקר בארה"ב, להתרחק מהממסד היהודי המזוהה עם ישראל", טוענים במכון "ראות".

הסיבות למשבר? ביטול הסדר הכותל; סוגיות הגיור והנישואין בפרט וחוסר ההכרה של הממסד הדתי, ולכן הממשלתי בישראל, במעמדם של הזרמים הפרוגרסיביים, בכלל. אלה מהווים כידוע רוב בקרב יהדות העולם. ניתן להוסיף על כך את הביקורת העולמית על התנהלותה של ישראל בסכסוך היהודי-פלסטיני והדימוי השלילי בו ישראל מוצגת בעולם. "מגמות אלו מהוות מקור דאגה לארגונים יהודיים מרכזיים בעולם, כמו איפא"ק או הוועד היהודי אמריקאי, וצריכות להוות מקור דאגה מרכזי גם בישראל", נכתב. כאמור, ההתרחשות האחרונה בה נמנעה כניסתן של שתי חברות הקונגרס לישראל מראה עד כמה גם בעלי ברית שמרנים (ומבוגרים) אלו אינם מסוגלים להמשיך לתמוך בישראל באופן בלתי מסויג.

מכון ראות אינו מסתפק בסכנה לעם היהודי אלא מתאר את הסכנה לחוסנה הבינלאומי ולמה שמכונה ה"כוח הרך" של ישראל. על-פי המכון, הכוח הרך הוא "יכולתה של מדינה לעצב את העדפותיה של מדינות אחרות, ציבורים במדינות אחרות או ישויות בינלאומיות בדרכים לא כוחניות". מדוע? היות וללא תמיכת הגופים היהודיים בעולם, היכולת להתמודד על הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי יורדת. אם יהודי העולם לא מכירים בישראל כמדינת הלאום שלהם, ואם הם תופסים את היהדות כדת ולא כעם או שטוענים כי ישראל היא מדינת הלאום של חלק מהעם היהודי בלבד, הדרך לערעור על קיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום לגיטימית במערכת בינלאומית הקיימת היום, הולכת ומתקצרת. והרי אם ישראל אינה מדינת לאום הרי היא חלק מפרויקט קולוניאליסטי שמנשל את העמים הילידים מזכויותיהם. בהקשר זה ראוי להזכיר כי לאום מוגדר לרוב כעם השואף להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית בזיקה לטריטוריה מסוימת.

המשבר בין ישראל לעולם היהודי מסכן את עתידו של העם היהודי, שכן הוא פוגע בזהות ובהמשכיות היהודית, בלכידות הקהילתית וביכולת של קהילות יהודיות בעולם לפעול כקולקטיב למען מטרות משותפות, ובהן ישראל

"המתקפה על הלגיטימציה של ישראל, אשר זוהתה כאתגר אסטרטגי כבר באמצע שנות ה-2000 בקרב ארגוני החברה האזרחית, הוכרה גם כסוגיה ביטחונית מדינית בעדכון מסמך אסטרטגיית צה"ל ב-2018. האירוע המכונן ששם אותה על הרדאר של מערכת הביטחון הוא משט המאווי-מרמרה ("המשט הטורקי") לחופי עזה בשנת 2010".

"קמפיינים אנטי-ציוניים איתם מתמודדת מדינת ישראל בשנים האחרונות מבוססים על שלילת הלגיטימציה והזכות של העם היהודי להגדרה עצמית. המתקפות על ישראל מגיעות מכיוונים רבים על יסוד אשכולות אידיאולוגיים שונים. חלק נכבד מרעיונות אלה, מקבל רוח גבית ככל שמעמיק השבר בין ישראל לחלקים נרחבים מיהדות העולם, ובכלל זה קבוצות יהודיות כגון העדה החרדית (או בעבר חוגי הבונד) שוללות את הציונות על בסיס דתי או אידיאולוגי; יש שרואים ביהדות 'דת', ולכן לא מוכנים להכיר בזכות של היהודים להגדרה עצמית שנובעת מהיותם 'עם' ויש שלא מכירים בזיקה הממשית שלא נותקה בין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולכן הם רואים בציונות פרויקט קולוניאליסטי שהביא לנישולם של הערבים המקומיים מאדמותיהם".

"מסמך זה של מכון ראות עוסק בפער בין מקומה הרצוי של יהדות העולם כעמוד תווך של הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, לבין המציאות שאינה משקפת תפיסה כזו. פער זה נגרם כתוצאה ממגמות מדיניות, פוליטיות וחברתיות עקביות ומתמשכות בישראל ובארצות הברית אשר חותרות תחת ייעודה של מדינת ישראל להוות את מדינת הלאום של העם היהודי, אבל גם עקב מדיניות מלאת סתירות של ממשלת ישראל: אל מול השקעות רבות בחיזוק הקשר עם יהודי העולם באמצעות מיזמים כמו 'תגלית' ופעולות נוספות של המשרד לענייני תפוצות, משרד החוץ וגופים נוספים, ננקטות פעולות שנתפסות בעיני רבים מיהודי הגולה כמתנשאות, מתנכרות ואף עוינות".

מכון ראות קורא להעלאת המודעות הממשלתית והחברתית לחשיבות הקשר עם יהדות העולם ובמיוחד לפיתוח אסטרטגיה כוללת להכרה והתמודדות עם המשבר הקיים. עוד במסקנותיו: התאמת רעיון הציונות ויחסה לתפוצות במאה ה-21, הכרה בסוגיה כנושא של ביטחון לאומי וטיפול בו בגופים המתאימים, ואף הגדרת תחומי חקיקה בהם תהיה חובת התייעצות עם גופים יהודיים רלוונטיים ויצירת גופי ייצוג הולמים.

כל עוד הנר דולק, ניתן לתקן

המשבר אותו מתארים במכון ראות ידוע ומוכר לגופים רבים העוסקים בתחום. נשמעים ויכוחים רבים על הגורמים להתרחקות, במיוחד של הדור היהודי הצעיר במדינות המערב הפרוגרסיביות, וכן מוצגות הצעות שונות לאופן בו ניתן לטפל בה. שוחחנו עם ערן ברקוביץ', מנהל המחלקה לחינוך בהסתדרות הציונית העולמית.

"הבעיה היא בעיקר בתוך הקהילה היהודית בצפון אמריקה", אומר ברקוביץ'. הקהילה היהודית בארה"ב היא השנייה בגודלה אחרי מדינת ישראל, ובספירה של זכאי חוק השבות ישנם אף יותר יהודים בארצות הברית כיום מאשר בישראל. "השאלה של הבחירה להיות יהודי היא שאלה מאוד משמעותית שיש לה השלכות על הקשר לישראל". גם ברקוביץ, כמו אנשי מכון ראות, קושר את שאלת עיצוב הזהות היהודית לעיצוב היחס לישראל, ולהיפך.

צעירים יהודים בכנס בישראל כחלק מפרוייקט "תגלית" (צילום: הדס פרוש/פלאש90).

צריכה לדבריו להיות בארץ "הבנה מהותית שהציונות קמה כפתרון לשאלת הגולה. הציונות לא קמה בשנת 1948 עם הקמת מדינת ישראל. היא קמה לפני כך וכך שנים כתשובה לאנטישמיות ולנישואי התערובת. זו מציאות בה הרבה מאוד יהודים, בעיקר כאלו שנחשפו להשכלה, בוחרים לחיות את חייהם כלא יהודים. וזה אומר שהעם היהודי הולך ונעלם, לא בגלל שואה אלא כי יותר ויותר בוגרים יהודים בוחרים לחיות את חייהם ולגדל את ילדיהם כלא יהודים".

"הציונות תמיד גמגמה אל מול הנושא הזה, גם לפני חמישים שנה. היא לא ידעה להציג תשובה מספקת מול הרב תרבותיות המערבית והמחויבות של היהודים למדינות בהן הם גרים. אין לנו תשובה לאומית ציונית לשאלה איך להיות לא בארץ ולהישאר יהודי, במיוחד בסוגיה של החשיפה לנישואי תערובת", בחירה שמובילה לעיתים קרובות להתרחקות מהקהילה היהודית ומהעם היהודי בכללו.

ברקוביץ' מניח מספר מתווים להתמודדות חינוכית עם הבעיה. אחד המרכזיים שבהם הוא כינון העברית כשפה המשותפת לכל העם היהודי. "כשבאו והקימו את המדינה קבעו את השפה, את המיקום הגאוגרפי, את הסמלים. אלו חלק מהדברים שמגדירים עם. זה מה שלא היה לנו לפני זה. היום יש לנו מקום גאוגרפי, מדינה ריבונית, אבל השפה העברית לא הפכה להיות שפת הלאום כולו. העברית לא החליפה את המקום שהיה ליידיש או ללדינו בקהילות היהודיות בתפוצות, ובזה צריך להשקיע יותר".

ברקוביץ' טוען כי ממשלות בעולם משקיעות הרבה מאוד כסף בהפצת השפה שלהן כי הן מבינות את המשמעות של זה. "למה ילד אמריקאי שמגיע לבית ספר ציבורי יכול לבחור באיטלקית או גרמנית או סינית? כי יש מי שממן את לימודי השפה הזו. צריך לעשות דבר דומה עם העברית", הוא אומר.

מתווה נוסף קשור ביצירת קהילה, כשלעצמו נושא שהמציאות הפוסט מודרנית מאתגרת את קיומו, עם ובלי קשר לשאלה היהודית. "הרבה מהצעירים בכלל לא נמצאים בקהילה. יש הרבה פחות חברים בבתי הכנסת. זו ההשפעה הרב-תרבותית. הם לא מוצאים הבדל בינם לבין השכן שלידם שהגיע ממקסיקו או סין. דוגמא למיעוט שהצליח לשמר את הייחודיות שלו בארה"ב אפשר לראות בקהילה הטורקית. גם הם בערך 6 מיליון".

"בשנת 2003 הדרכתי קבוצה מתנועת נוער שבחרו להגיע לארץ לשנה מאוד משמעותית. הם התנדבו ולמדו וטיילו בכל מקום בארץ. מתוך הקבוצה הזו של 32 אנשים, שבעה בחרו לעלות לארץ, שזה מספר גבוה יחסית לקבוצות אחרות, אבל הרוב נשארו שם. הנתון המדהים בעיני הוא שתשעה מתוכם בחרו להתחתן עם לא יהודים. צריך להבין שישראל ויהדות זה מרכיב חשוב בזהות שלהם אבל הכוח הרב-תרבותי הוא חזק יותר. ממרחק השנים, בקולג' ובמקומות העבודה, הם לא יכולים להישאר באותה הנקודה. זו שאתה יושב לידה ואתה מתאהב בה, אתה לא שואל אותה קודם כל אם היא יהודייה". לשאלה האם הסיפור היהודי נגמר בנישואים עם לא יהודים עונה ברקוביץ' שיש גם בחירות אחרות, ושזה "נכון שחלקם מנסים להכניס את בן או בת הזוג לתוך הקהילה היהודית ולגדל את ילדיהם כיהודים".

גם בני נוער שגדלו בחיבור כזה או אחר לקהילה יהודית וחוו חיים יהודיים יותר או פחות במשפחתם מגיעים לקמפוסים ונתקלים בתופעות כמו BDS, ארגונים שעוינים או ביקורתיים כלפי ישראל, הלכי רוח ליברליים ופרוגרסיביים בהם שאלת החיבור שלהם למדינת ישראל עוד יותר מערערת. ברקוביץ' לא חושב שתנועת ה-BDS היא הדומיננטית בקמפוסים אך מסכים שהרוח התרבותית במקומות אלו אינה מקלה על הזיקה לישראל. "אתה מגיע לקמפוסים והקול הדומיננטי הוא לא שמרני אלא ליברלי, ובארה"ב גם דמוקרטי. זה קול שקשה לו עם הרבה מאוד מההחלטות והאמירות שנאמרות פה. יהודי לא יכול להגדיר את עצמו כדמוקרט וליברל ולהסכים עם האמירה של שר החינוך פרץ בנושא טיפולי ההמרה. הפתרון הנוח בשבילם הוא לעצום עיניים, לא לנקוט עמדה, להתרחק. את הבחירה להישאר מחובר ליהדות ולישראל זה לא מקדם במדרג".

מחאת הBDS בניו יורק 2015. (Photo by Albin Lohr-Jones/Pacific Press/LightRocket via Getty Images)

ברקוביץ' מחדד את החשיבות שיש בלשלוח שליחים לקהילות ולהביא צעירים לארץ. "סקר שבדק את ההשפעה של 'תגלית' למשל לאורך 20 שנה הראה שנתוני ההתבוללות ב-20 השנים האחרונות נשארו יציבים פחות או יותר. המטרה של תגלית הייתה שפחות צעירים יתבוללו. שאלו אותם למה הם לא הצליחו ליצור את השינוי לאורך 20 שנה ותשובתם הייתה: 'תארו לכם שלא הייתה תגלית, מה הייתה הסטטיסטיקה?'".

ברקוביץ’ מסכם את דבריו בדרישה להעמקת העיסוק בנושא גם בישראל. "אני באמת חושב שרוב הישראלים מגיעים לקשר הזה ממקום של חוסר ידע. לא מכירים את המשמעות של זה. לא זוכרים שלהיות ציוני זה קודם כל לתת מענה ליהדות הגולה. לא לשכוח את הרצל ואת אחד העם. להבין רגע ששניהם באים ביחד. כנראה שלא כל העם היהודי יגיע הנה אבל מדינת ישראל חייבת להיות המרכז. גם מרכז שכולם יכולים לבוא אליו וגם מרכז רוחני. שגם אם אתה יושב בסן פרנסיסקו על המים חשוב לי שתהיה חלק מהעם הזה ותדע עברית. יש על זה שאלות די רדיקליות. האם יש להם זכות בחירה בממשלת ישראל? אין לי דעה נחרצת בעניין הזה. אבל צריך להתעסק בה. כי זה מגדיר מה זו מדינת ישראל. היו כאן שני תהליכים לאורך השנים. אנחנו שכחנו את התפוצות והם לא במרכז השיח פה. והתפוצות שכחו את ישראל. השאלה המעניינת היא איך מעוררים מחדש את העיסוק בזה?".