דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
תרבות

תרבות / "תחושה שאפשר לעשות הכל": שלושה ישראלים מספרים על חוויות מוודסטוק ומהתקופה

הקהל בפסטיבל וודסטוק, 15 באוגוסט 1969 (AP Photo)
הקהל בפסטיבל וודסטוק, 15 באוגוסט 1969 (AP Photo)

"הרגשנו שהקמנו עיר עם שיתוף מלא, ללא אלימות וללא פחד מהממשל. חשבנו שאנחנו עיר העתיד", מספר בארי סלומון, אז ילד פרחים וכיום חבר קיבוץ רביבים | האם האירוע שהפך למיתוס יישאר זיכרון נוסטלגי, או יעניק גם השראה להווה?

שי ניר

באוגוסט 1969 נסע בארי סלומון, אז צעיר יהודי אמריקאי בן 26, לבקר כמה מחבריו במנהטן. הוא תכנן לישון שם לילה אחד ולשוב לבית הוריו בניו ג'רזי, אבל לחברים היו תכניות אחרות. "לקחתי את הרכב של אמא שלי, אולדסמוביל 98", סיפר, "איך שהגעתי למנהטן החברים שאלו אותי על הרכב, ואם אמא שלי תסכים שניקח את הרכב לאיזה הופעה מיוחדת באפ-סטייט, ניו יורק שיש להם אליה כרטיסים שקיבלו בחינם. התקשרתי לאמא והיא הסכימה, ויצאנו לדרך ארבעה אנשים". אחרי דרך מלאה פקקים הגיעו סלומון וחבריו למתחם ומצאו עצמם בגשם שוטף, מוקפים במאות אלפי אנשים. "כשהגענו היה גשם נוראי. היינו רוב הזמן בתוך הרכב, ולפעמים יצאנו לשמוע מוזיקה. מי שלא היו ברכבים נאלצו להיות בתוך הבוץ. בשלב מסוים גם אני לא יכולתי ללבוש את הבגדים שהיו עלי מרוב בוץ, שלא הייתה שום דרך להפטר ממנו. זה היה הלילה הראשון שלי בפסטיבל וודסטוק", הוא נזכר, חמישים שנה אחרי.

פסטיבל וודסטוק, 'שלושה ימים של שלום ומוסיקה', הפך תוך כדי התרחשותו למיתוס שמסמל דור שלם. האירוע בו השתתפו ארבע מאות אלף איש ומיטב המוסיקאים של התקופה – מג'ון באאז ועד ג'ימי הנדריקס – מהדהד עד היום באמצעות תמונות, קטעי מוזיקה, סרטים תיעודיים ואיזכורים תרבותיים שונים. הפסטיבל שנערך באגם וויט שבסמוך לכפר הקטן בית' אל בדרום ניו יורק הפך לנקודת ציון משמעותית של מסרים הנוגעים לאהבה, מוזיקת רוקנ'רול וסמים, והיווה מעין אירוע שיא של תנועת הנגד למלחמת ארצות הברית בוייטנאם ולתרבות 'ילדי הפרחים' שצמחה באותן שנים.

משתתפים בפסטיבל וודסטוק ישנים על הדשא, 16 באוגוסט 1969(AP Photo/File)
משתתפים בפסטיבל וודסטוק ישנים על הדשא, 16 באוגוסט 1969(AP Photo/File)

בין האמנים שהופיעו בלילה הראשון של הפסטיבל, סלומון (76)זוכר עד היום את הופעתה של ג'ניס ג'ופלין. כמו אמנים רבים אחרים שלקחו חלק בפסטיבל וודסטוק, השילוב בין מזג האוויר הקשה, ההתרגשות והסמים הפכו את ההופעה שלה ללא מוצלחת במיוחד מבחינה מוסיקלית. "היא הייתה כל כך מסוממת שלא יכלה לשיר", מספר סלומון, "היא התחילה והפסיקה, ועוד פעם התחילה והפסיקה. היו קריאות בוז מהקהל, וזה מאוד פגע בי כי אהבתי אותה. זה גרם לי להרגיש שהכוכבת שלי בצרות".

"בבוקר, כשהשמש יצאה כולם היו שמחים", מוסיף סלומון, "למחרת היו כל מיני הופעות, של מוזיקאים שמאוד אהבתי. היה ג'ימי הנדריקס, ג'ון באאז, וגם להקת 'המי'. בסוף ההופעה הם שברו את כל הכלים שלהם. אני זוכר את זה כי בתור יהודי שמרן הפריע לי שהם הרסו את הציוד. חלק מאוד יפה ומשמעותי עבורי היה ההופעה של קאנטרי ג'ו ששרו נגד מלחמת ויאטנם את השיר "1…2…3 עבור מה אנחנו נלחמים?" המסר היה שאתה לא צריך לחשוב, תעשה מה שרוצים ממך, תגיע לוייטנאם ותמות".

אבל הסיפור של וודסטוק לא מסתכם במוסיקאים שהופיעו בו, אלא במה שקרה מסביב. "המוסיקה לא הייתה הכל בפסטיבל, היא הייתה הרקע", מוסיף סלומון, "היו שם מאות אלפי האנשים בתוך המתחם ומחוצה לו, מוקפים באגמים ובאזור כפרי. אנשים הרגישו נוח ללכת ערומים, והייתה תחושה שאפשר לעשות הכל. הכל היה רגוע ושקט. גם המשטרה קיבלה כנראה הנחיה לא לעצור אף אחד. אפשר היה לעשן חשיש. זו תקופה שאם היינו נתפסים בעיר היינו נכנסים לכלא. מפתיע שהאנשים בכפר הקטן לידנו פתחו את המשקים שלהם. נתנו לאנשים לחיות בשטחיהם וגם נתנו להם אוכל, כי לא היה מספיק אוכל בפסטיבל. האנשים היו אדיבים. גם אלה שבאו לפסטיבל, וגם האנשים מהסביבה. הרגשנו שהקמנו עיר עם שיתוף מלא, ללא אלימות וללא פחד מהממשל. חשבנו שאנחנו עיר העתיד. שהחלום הוורוד שלנו מתגשם. לצערי זה היה רק לשלושה ימים."

צופים בהופעה בפסטיבל וודסטוק(AP Photo)
צופים בהופעה בפסטיבל וודסטוק(AP Photo)

"התחלה של תרבות שאפשר להיות בה יוצא דופן"

סלומון כיום חבר קיבוץ רביבים, סיפר כי פסטיבל וודסטוק ותרבות הנגד היוו תגובת נגד לתהליכים שעברו על ארה"ב בשנות החמישים. "אחרי מלחמת העולם השנייה היה המקרטיזם – אנשים פחדו אחד מהשני, ואף אחד לא רצה לצאת נגד הקו כי אנשים יכלו לחשוב שאתה מסוכן. אנשים נכנסו למרובעות. אנחנו רצינו להשתחרר ממנה", אומר סלומון ומוסיף כי הביטויים העיקריים לכך היו באופנת הבגדים ובמראה החיצוני, שימוש בסמים וסגנונות המוזיקה. "זו הייתה התחלה של תרבות שאפשר היה להיות בה יוצאי דופן ואתה לא צריך להיות חלק מהעדר. הסמים היו חשובים בחוויה של התקופה הזו. בשנות החמישים מי שהיו לוקחים סמים היו שחורים או מוזיקאים, וזה לא חדר לצעירים. בשנות השישים אנשים החליטו שהם לא סומכים על מה שהממשלה אומרת – זה שצריך להיות בוייטנאם ולהיהרג, ושסמים זה מסוכן. הביגוד, המוזיקה והסמים היו משמעותיים בחוויה".

הבסיסט דייויד בראון והמתופף מייקל שריב מופיעים עם להקת 'סנטנה' בפסטיבל וודסטוק, 16 באוגוסט 1969 (Photo by Warner Bros/Michael Ochs Archives/Getty Images)
הבסיסט דייויד בראון והמתופף מייקל שריב מופיעים עם להקת 'סנטנה' בפסטיבל וודסטוק, 16 באוגוסט 1969 (Photo by Warner Bros/Michael Ochs Archives/Getty Images)

סלומון עצמו רצה גם הוא להימנע משירות בוייטנאם והתנדב לחיל השלום, תכנית של הממשל האמריקני לסיוע למדינות העולם השלישי. הוא מצא את עצמו מלמד כמורה במרוקו. "זו הייתה האפשרות לעשות משהו אלטרנטיבי", סיפר, "זה לא הבטיח במאה אחוז של תתגייס למלחמה. כל לשכת גיוס הייתה יכולה להחליט עצמאית אם היא מכבדת את זה ששירתת בחיל השלום או לא. מהאזור שלי היו מספיק אנשים, אז לא לחצו עלי. כמובן שהיינו מאוד נגד המלחמה."

יש לך גם זכרונות לא טובים מהפסטיבל?

"כשהייתי קצת יותר מבוגר יכולתי גם לראות שלא הכל היה יפה. היה את העניין של המיקרופון. בוודסטוק הייתה מערכת רמקולים ומיקרופון, ומי ששלט במערכת ההגברה שלט בקהל. היה בחור אחד, דיג'יי עם שם מצחיק, קראו לו צ'יפ מונק. הוא דיבר בשפה של הצעירים אז. הוא אמר לכולם שיהיה "מגניב" אם הם יעשו כך וכך דברים. הוא היה אומר לאנשים איפה לשים את הדברים שלהם ועל כך שצריך לשמור על הניקיון. זה לא היה פאשיסטי, אבל הוא היה כמו 'האח הגדול', יכול לתת את המסר. העובדה היא שהוא הצליח להנחות את האירוע במשך שלושה ימים רצופים. הוא כיוון את האנשים לשירותים ודאג לחלק את המתחם לאזורים. הוא גם דאג שתהיה מרפאה לאנשים שנפגעו מהשימוש בסמים ויהיו בה אנשים שמכירים את הבעיות שנגרמו מהסמים כמו בעיות מאל אס די, אנשים שעברו אירוע פסיכוטי. הוא עשה דברים טובים, אבל כאילו הוא היה מלך העולם. היו לו גם הרבה מעריצות".

"התחלנו להרגיש שייכות"

לפרדי לובין שהיה בן 17 בקיץ 1969 היה כרטיס לפסטיבל וודסטוק אבל הוא לא הלך כי היה צריך להתכונן למבחן יום למחרת. בראיון ל'דבר' אמר לובין, מורה לקולנוע בכפר בלום כי על אף הייחוד שמייחסים לפסטיבל, עבורו ועבור בני התקופה זה היה עוד פסטיבל בתוך שגרה. "כל הזמן אנשים באו להופיע. הנדריקס הגיע לפילדלפיה כמה פעמים בשנה לפחות. אז לא ראיתי אותו עכשיו והיה לי מבחן למחרת. אמרתי לעצמי שאראה אותו פעם הבאה. זה לא היה אירוע מיוחד מבחינתי".

פרדי לובין, קנדה 1972 (באדיבות המצולם)
פרדי לובין, קנדה 1972 (באדיבות המצולם)

חצי שנה לפני וודסטוק, השתתף לובין בוושינגטון בהפגנות מחאה שהתקיימו במקביל ונגד טקס ההשבעה של הנשיא ניקסון. "באוהל גדול ליד אנדרטת וושינגטון, בזמן שהרפובליקאים חגגו את החזרה לשלטון, אנחנו העברנו ג'וינטים, הקשבנו לפיט סיגר, פיל אוקס, the fogs, קאנטרי ג'ו אנד פיש עם שירי מחאה נגד וייטנאם ולאלן גיזנברג שקרא שירים" אמר לובין והוסיף, "וודסטוק מבחינתי היה עוד סוף שבוע". בראייה לאחור אומר לובין כי ההילה מסביב לוודסטוק כנראה התגבשה מתוך צורך של בני הדור שלו לזהות קבוצתית שדרשה מיתוסים. "כשאתה מרגיש שייכות לקבוצה מסויימת, ורמת הניכור הייתה כל כך גבוהה, שהתחלנו להרגיש את השייכות המיידית שלנו, הדור שלנו, למתנגדי המלחמה, לפריקים, היפים – איך שקראו להם. אף אחד לא קרא לעצמו היפי. אני זוכר שהייתי בקנדה באותו סוף שבוע, הקשבתי לרדיו והרגשתי תוך כדי האירוע שהמיתוס נוצר. על זה אבי הופמן כתב את הספר שלו "וודסטוק ניישן" וג'וני מיטשל כתבה את השיר שלה. זה הפך למיתוס".

"וודסטוק בדיעבד היה לוויה. סוף של תקופה. השיא של המוזיקה היה בשנים 66-67 אולי בתוך 68. מה שנחשב רוק קלאסי, עד וודסטוק, היה נחשב למוזיקה של שוליים. רוב האנשים הקשיבו לפופ הרגיל. באחד הפרקים של משפחת סימפסון יש פלאשבק לנחיתה על הירח. אייב סימפסון מסתכל בטלוויזיה ואומר 'הומר, בוא, אתה חייב לראות את זה'. והומר שוכב על פוף על הרצפה עם אוזניות גדולות ומקשיב לרדיו ושר את המוזיקה שהוא שומע – "יאמי יאמי יאמי אי גוט לאב אינ מי טאמי". הסדרה קלעה בול. רוב האנשים שמעו יאמי יאמי ולא את הנדריקס.

"כשהייתה הולך להופעה ב-67-68 להנדריקס, לג'פרסון איירפליין, לדלתות, הייתה תחושה שהם יוצרים את המוזיקה כרגע על הבמה ואתה חלק מזה. הייתה מיידיות. זה בדיוק מה שעובר עלינו כדור. תנועה של אנשים שגדלנו בתקופה שאנחנו עוברים משהו ביחד, מגיעים לתודעה מסויימת ביחד ואנחנו שותפים ליצירה של מוזיקה והיא מבטאת אותנו כאן ועכשיו. אחרי 69, וזה לא בא ביום אחד, זה לא בא כתוצאה מוודסטוק ולמחרת לא הייתה החלטה אבל זה סימן את המעבר ממוזיקה שנוצרת מיידית וחדשנית, התחושה שזה כאן ועכשיו ולא הלהיט מלפני שבוע. אפילו שזה שיר שנגנו לפני שבוע עכשיו הם מחדשים את זה. הם שרים לנו, הם מדברים איתנו, התגובות שלנו כקהל מבינות אותם גם כן ויש הדדיות. זו התחושה שהייתי הולך למופע. אחרי וודסטוק זה התחיל להיות יותר שמרני. להקות התחילו להיות יותר של ז'אנר מסויים זה פולק רוק וזה ג'אז רוק. והתחילו למתג את המוזיקה ולמכור את זה. זו תחושה של מסחר שחברות התקליטים הובילו."

"זו היתה הסחת דעת נרקסיסטית"

חלק מהביקורת שעוררו וודסטוק ותנועת ילדי הפרחים היתה שמדובר בתנועה של אנשים שניסו לברוח ממציאות קשה במקום לנסות לשנות אותה. פרופ' אליהו ריכטר (79), רופא אפידימיולוג וגימלאי בבי"ס לרפואה הדסה בירושלים, היה בן 28 בעת פסטיבל וודסטוק, אב לשלושה ילדים שסיים שירות בוייטנאם כרופא צבאי. "כל התרבות של וודסטוק לא דיברה אלי. כשזה קרה (פסטיבל וודסטוק, ש.נ.) אפילו לא ידעתי שזה היה. זה ממש לא עניין אותי ולא התייחסתי לזה", הוא מספר, "זה היה אסקפיזם. וודסטוק בשבילי היה הסחת דעת נרקסיסטית ותרגיל אחד גדול בעבודה זרה. הרבה נהנתנות מתירנות והרבה Do Your Thing. וודסטוק היה א-פוליטי. לא היה שום מצע שם. בואו נתאחד ביחד ונשיר שירים. זה היה הרושם. כמובן שגם א-פוליטי הוא פוליטי. אם אתה בורח מהמסגרת הפוליטית, זו כבר עמדה פוליטית".

לאחר שסיים את שירותו הצבאי התמסר ריכטר לעשייה חברתית כרופא מחוזי במזרח הארלם בניו יורק, אזור מוכה עוני, מחלות ואלימות. "הקמנו חברה מאוד גדולה שעסקה בתיקון ובשיקום את הדירות שנהרסו בתוך הסלאמס של המקום. תנאי הדיור היו זוועתיים מסיבות כלכליות מסובכות. הקמנו ארגון שיתופי בין הדיירים, בעלי הדירות, איגודים מקצועיים, בתי ספר לחינוך מקצועי וגם בית ספר לרפואה בניו יורק. הקמנו ארגון חזק שלקח את נערי השוליים מהרחוב, שלא היה להם עבודה, ולימדנו אותם את מקצועות האינסטלציה, החשמל ואחזקת בתים והכנסנו אותם לעבוד בדירות האלה".

ריכטר רואה בוודסטוק חלק ממרד, מוצדק בחלקו, נגד "מרובעות היתר והמסורת המקובעת בתרבות האמריקאית הממוסדת של אותן שנים" כהגדרתו. "זה היה המשך המגמה של המרד באוניברסיטאות ובכל מערכת החינוך. כך הבנתי את זה. זה גם קצת קשור אל תרבות הסמים אבל לא בדיוק, ולתנועת ההיפים אבל לא בדיוק. אליי ואל אשתי זה לא דיבר."

האם בדיעבד אתה רואה נקודות בהן אנשי וודסטוק צדקו?

"אין ספק. אני לא הבנתי שהיה צורך בשינוי עמוק. אבל גם כן היה צד ניהליסטי בכל המרד הזה. דור שלם שהתמסר לכל תרבות וודסטוק והסמים הם בזבזו הרבה מחייהם. יכול להיות שטעיתי. אני לא יודע. מי אני שאגיד".

מנקודת מבט עכשווית על תקופת ממשל הנשיא טראמפ והתהליכים הפנימיים בארה"ב, בין השאר עליית הימין הקיצוני, המאיימים על היציבות החברתית אומר ריכטר כי הוא לא חושב שאלה שיצאו לוודסטוק היו מובילים את המרד והביקורת על הממשל של היום. "התגובה שלהם הייתה אסקפיזם. הם היו מקלים במשמעות. הם היו אומרים 'זה הכל חלק מהמערכת', אולי זה ביטוי של חוסר אונים. במידה מסוימת, חלק מהסיפור והתופעה של וודסטוק שהנוער הרגיש חסר אונים בקשר ליכולת לשנות את מה שחשבו שרע. אני לא הרגשתי ככה".

לעמוד על שלך, בדרכי שלום

למרות הביקורת, בארי סלומון מסמן את וודסטוק כאירוע שהאדוות שלו שינו תפישות חברתיות ותרבותיות רבות בחברה האמריקאית כולה. "היו דברים ששינינו, אז שלא חזרו בחזרה אחרי וודסטוק. המרובעות המינית למשל. במדינת ניו יורק היה חוק שאמר שהדרך היחידה לשכב עם אישה זה התנוחה המיסיונרית. זה היה החוק. אם אתה עושה את זה בצורה אחרת היית יכול ללכת לבית סוהר. אחרי וודסטוק לא יכלו לחזור לזה. החופש המיני היה חלק מהמהפכה. הייתה גם מרובעות באופנה. בשנות החמישים קבעו שאישה תלך עם חצאית באורך מסוים מהברכיים או הקרסול. בוודסטוק לבשו את כל סוגי הבגדים. היום אתה יכול בכל מקום למצוא חוף נודיסטים. אתה יכול ללכת עם בגדי רטרו ואופנה מסוימת. אני הייתי עם כמה חברים בקליפורניה ונכנסנו למסעדה, אם תראה תמונות אז לא הייתי עירום, אבל היה לי שיער ארוך ובגדים מוזרים. אנשים הסתכלו עלינו בצורה מוזרה, לא רצו לדבר איתנו או לשרת אותנו במסעדה. אבא שלי התבייש בי ואמר שלא אביך את השכנים. אחרי וודסטוק, כל זה לא חזר."

בארי סולומון בשנות השישים (באדיבות המצולם)
בארי סולומון בשנות השישים (באדיבות המצולם)
בארי סולומון, 2017 (באדיבות המצולם)
בארי סולומון, 2017 (באדיבות המצולם)

מה אפשר ללמוד מוודסטוק היום, שאלנו את סלומון. התשובה שלו פשוטה ואופטימית. "אתה חייב לעמוד על שלך ולעשות את זה בדרך של שלום", אמר, "בוודסטוק זה היה המסר. היה גם כבוד לאנשים. כמובן שאחרי שנות השישים, שזה היה גן עדן ותקווה שהעולם יהיה יפה, הגיעו הפנקיסיטים החליפו את ההיפים, ובמקום להיות יפים הם לבשו שחור והעולם היה שחור. האופוריה והאופטימיות של שנות השישים נעלמה. לצערי לא שינינו כלום בנוגע לשוויון ולכלכלה, אבל לא צריך להתייאש, ועוד יהיה גל כמו שהיה בתל אביב ב-2011."

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!