מאיר צרי | מחנך ומורה למקצועות קודש בכפר הנוער הדתי תו"מ | נשוי + 5 | חריש

לצרי זו השנה החמישית בתו"מ, כפר נוער דתי הנמצא ביישוב חרב לאת שבעמק חפר. קודם לכן עבד בימין אורד ובישיבה התיכונית מקור חיים בכפר עציון. בנוסף, הוא מלמד ומעביר סדנאות מיניות בריאה בבית הספר שלו ובבתי ספר נוספים ברחבי הארץ. עם הכיתה שאותה הוא מחנך, המורכבת מ-13 תלמידים עולים ובני עולים מצרפת ואתיופיה שאינם דתיים, הוא הולך כבר דרך ארוכה מאז שהיו בכיתה ט', וב-1 בספטמבר הם יצעדו לשנה האחרונה שלהם בבית הספר.

מהו תו"מ?
"תו"מ הוא כפר נוער ותיק שהקימה הרבנית רחל נריה, אשת חינוך רבת פעלים ואשתו של הרב משה צבי נריה, ממייסדי מרכז ישיבות בני עקיבא המתקרא 'אבי דור הכיפות הסרוגות'. המקום נבנה על רקע המחשבה להקים מוסד חינוכי במקביל לישיבה התיכונית ה'יוקרתית'. מקום שיהיה יותר פשוט ויותר מכוון לעיירות הפיתוח וכו'. הוא עבר המון גלגולים; ממקום שמתמחה במגמות מקצועיות קלסיות למקצועות של חשמל, מכונאות, רובוטיקה, מה שנקרא – חינוך טכנולוגי-בגרותי. בעשורים האחרונים המקום כיוון את עצמו בעיקר לבנים עולים בדגש על בנים עולים מאתיופיה, אך היום המקום מגוון יותר ואין פנייה לאוכלוסייה ספציפית. הכפר יודע להתאים את עצמו לאוכלוסיות שונות ובכיתה שלי למשל יש עולים מאתיופיה ומצרפת – שישה עולים מצרפת ושבעה עולים מאתיופיה."

"בתור מורה אני רוצה שלתלמיד יהיה בראש גם את הקול שלי. להכריח בחורה להתנשק איתו יש לו מלראות 'הבורר'. יום אחד הוא יהיה בדילמה ויהיו לו שני קולות בראש. יום אחד הוא יבחר כמו שהוא ראה ב'הבורר' ולמחרת הוא אולי יבחר כמו שהוא ראה אצלי."

פגשת את התלמידים שלך במהלך החופשה?
"יוצא לי לבקר אותם בחופש ועשיתי כבר כמה ביקורים. הם פזורים בכל הארץ, מבאר שבע בדרום דרך קרית גת, בית שמש נתניה ועד חיפה בצפון. בחופש היה לי יום עם אוטו אז עשיתי יום בדרום כי לא יצא לי לבקר שם עדין. נסעתי לתלמידים שלי בקרית גת ובבאר שבע, וזה קטע, הם כולם עובדים. אני לא עבדתי בגיל שלהם."

איפה הם עובדים?
"אחד עובד בנתב"ג, מכין ארוחות למטוסים. הייתי צריך לחכות שהוא יחזור מהמשמרת. אחד לומד במפעל קוקה קולה, ואחר במפעל סודה סטרים."

הפגנה מול ישיבה מיוחדת של הכנסת בעקבות מותו של סלמון טקה ז"ל (צילום: דוד טברסקי)

מה מספרים בני הנוער שעובדים בקיץ?
"אחת השאלות הראשונות שני שואל זה כמה משלמים להם. טוב לשמוע שבסך הכל כולם יודעים מהו שכר המינימום ומה הזכויות שמגיעות להם. הם אוהבים לעבוד, לעומת שנת הלימודים הם קמים בבוקר ומצליחים לעמוד באחריות. חלקם חוסכים לרישיון, אחר מרהט לעצמו את הבית, חוסכים לטיולים בצרפת ויש כאלו שנותנים כסף להורים. האם הם מתגעגעים לבית הספר? אני לא חושב שהם מתים מגעגוע לתנ"ך או לפגוש אותי כל היום, אבל נראה לי שהם גם בסדר עם לחזור."

"אנחנו בכיתה י"ב ויש תבנית של לקרוס בסוף – זה מזכיר חרדת נטישה כי התלמידים מבינים שהבועה עומדת להסתיים והם נבהלים. אחד הביטויים של הפחד הזה יכול להתבטא בזריקה של הכל, למשל, חבר'ה שלא נגעו מעולם באלכוהול פתאום מתחילים לשתות בסוף השנה."

למה אתה הכי מחכה בשנה הקרובה?
"יש המון דברים חינוכיים שאני מת לעשות אתם. אני לקראת הרגע הזה בו קוצרים את הפירות של עבודה סזיפית רבה מכיתה ט' ובי"ב כבר אפשר יהיה לראות שהם בוגרים באמת. אנחנו נוגעים בהמון נושאים ואפשר לראות אותם דנים אחד עם השני, מביעים דעות יותר מורכבות.

"כשאני נזכר מה היה קשה בכיתה ט' אז אני אומר שהרבה השתנה. גם עכשיו קשה, זה לא שכל הבעיות נפתרו – אבל כן אפשר לראות שהם גדלו. אם אני חושב על התהליך שעברנו ביחד אז אני מעדיף להגיע ממקום צנוע. לימדתי אותם ארבע שנים ועשיתי כמיטב יכולתי. אני לא חושב שהצלחתי להזיז הרים וגבעות ואני לא יודע לענות על כל מיני שאלות כמו האם הם מוכנים לאתגרי החברה הישראלית וכו'. האם הם יצליחו למצוא עבודה בקלות אחרי הצבא? לא יודע להגיד – יהיה להם קשה."

זה קשור לזה שהם עולים?
"זה שהם עולים הופך את החיים שלהם להרבה יותר קשים. נקודה. יש לי תלמידים בכיתה שאני ממש חרד לגורלם כמבוגרים. איך הם יפרנסו משפחה למשל. ברור שיהיה להם יותר קל מאשר להורים שלהם, אומרים הרבה שלדור הראשון קשה, הדור השני מסתדרים לאט ובשלישי זה כבר בסדר. אצל העולים מאתיופיה לדעתי זה לוקח עוד דור אחד כי פערי התרבות גדולים, יותר מרוסיה או צרפת. אבל במיוחד בגלל נושאים כמו גזענות או מקומות עבודה.

"אני לפעמים לא סוגר את החודש – איך התלמידים שלי יצליחו? רוב התלמידים שלי בכיתה יצאו עם בגרות מלאה אבל אצל רובם היא תהיה ברמה נמוכה. המסלול המקצועי מאפשר פה פתח, אצלנו אפשר להמשיך ללמוד י"ג-י"ד, להתגייס לצבא כהנדסאים ולעבוד במקצוע. אני חושב שזו מחשבה גאונית להצליח לשים את התלמידים על מסלול מקצועי שנותן להם ניסיון בצבא ומאפשר להם לעשות צעד ראשון בטוח יותר אחרי הצבא בעבודה רצינית."

גם כשיש חופש והעבודה הסתיימה ב-16:00, עם כל התוספות של עוז לתמורה וכו', עדיין את כל המתכונות בדקתי וכתבתי בבית, ואתה בקשר עם התלמידים וההורים גם אחר כך. אני בטלפונים איתם גם כשאני בחו"ל. הילדים הולכים לישון ואני מוצא את עצמי עובד כל הלילה. אני לא מתלונן, זאת העבודה."

יש שמבקרים מסלולים כאלה כ"הסללה" שתפגע בתלמידים.
"כל הזמן יש התלבטות על האם אנחנו מסלילים אותם. בישיבת מחנכים שהייתה לנו רכז מקצועות האלקטרוניקה אמר שאי אפשר כל הזמן לדבר על בגרות מלאה וכדאי להשקיע בבגרות טכנולוגית שמספיקה כדי להתקבל לי"ג-י"ד. למה לקרוע אותם על אזרחות ותנ"ך לחינם? מורים אחרים ענו לו שהרצון הוא לתת לילדים את המקסימום ולמה לעצור אם מישהו לא ירצה ללכת למקצועות האלקטרוניקה.

"אתן לך דוגמה שמלווה אותי. היו לי הרבה תלמידים בימין אורד שחינכתי שהגיעו לצנחנים וסיירות וזו הרי הגאווה הכי גדולה, אבל אחרי שהם סיימו את הצבא עם בגרות מינימלית ביד – לאן הם ילכו? אפילו עם כל ההקלות והמלגות – רוב התלמידים שלי לא יצליחו עכשיו להחזיק קורס באוניברסיטה. המפגש שלי עם החינוך הטכנולוגי בתו"מ ערער את התפיסה המוחלטת שלי לגבי הדברים, במיוחד כשאני רואה מה ההכשרה המקצועית מאפשרת לתלמידים שלי.

"אני אומר לתלמידי העולים מאתיופיה את מה שאני מבין שהוא האמת ומחנכים אתיופים בוודאי יגידו טוב ממני. לא הולך להיות להם קל בתור מבוגרים בישראל – וזה לא משנה אם הם יהיו התלמידים הכי טובים – הם יפגשו גזענות, אפלייה וחוסר שוויון. בצבא יש מסלולים לא פחות יוקרתיים מהסיירות וצנחנים שמשם אפשר לצאת עם ניסיון ומקצוע שיוביל לעבודה טובה עם משמעות, תחושת סיפוק וכבוד וגם היא מסלול התקדמות – ואחרי שמציגים את כל זה לתלמידים הם אלו שיצטרכו לבחור."

מה מעצב את תפיסת עולמם של התלמידים העולים אם הם יצליחו או לא?
"הם מתבוננים על ההורים וזה בונה להם חומות לפרספקטיבה שלהם לגבי עצמם. אצל העולים מצרפת זה שונה כי גם אם ההורים שלהם לא מצליחים פה ויש קשיים, הם יכולים לראות מה הם עשו בצרפת וזה שם אותם במקום אחר מבחינה פסיכולוגית.

תלמידים במבחן. ארכיון, למצולמים אין קשר לכתבה. (צילום: יוסי זליגר/פלאש90)

האתגר הכי קשה שלי הוא להבין כיצד הם יצליחו להשתחרר מהחממה המגוננת שבית הספר מייצר להם. שיהיו להם כלים שהם ידעו לקחת למקום טוב שיצמיח אותם ולא ילכו סתם אחרי איזשהו זרם. האתגר השני הוא לסגור את תעודת הבגרות. היא חשובה, במיוחד לתלמידים שלנו. אם אני לא הייתי גומר תעודת בגרות בתיכון אז הייתי עושה שנת מכינה אחת ואף אחד לא היה עושה מזה סרט. גם הם יכולים תאורטית לעשות את זה, אבל להם זה יהיה הרבה יותר קשה והם צריכים את זה הרבה יותר לפתיחת דלתות."

מה מייחד את סוף השנה?
"אנחנו בכיתה י"ב ויש תבנית של לקרוס בסוף – זה מזכיר חרדת נטישה כי התלמידים מבינים שהבועה עומדת להסתיים והם נבהלים. צריך להבין שמהמערכת הפנימייתית מספקת לתלמידים הכל; מכסף עד טיפולי שיניים. היא מוגננת עליהם מהעולם. לכן אחד הביטויים של הפחד הזה יכול להתבטא בזריקה של הכל, למשל, חבר'ה שלא נגעו מעולם באלכוהול פתאום מתחילים לשתות בסוף השנה. חשוב לי לעבור איתם את זה. לסיים איתם בטוב בתחושה שהם עשו משהו, הכירו ולמדו משהו והם עם יותר בטחון עצמי להמשיך הלאה. עוד אתגר הוא להבין כיצד ממשיך תהליך הקליטה שלהם בתוך החברה הישראלית. במיוחד עכשיו, אחרי סלומון טקה ויהודה ביאדגה, שהם נושאים שידוברו עוד רבות."

איך אתה מדבר עם התלמידים על האירועים שקרו בקיץ האחרון?
"בתור מורה התפקיד שלי זה לשמוע אותם, את התסכול, את הקשיים, וזה לשמוע משפטים כמו: 'עד שלא יירצח שוטר אחד זה לא יפסיק' ולשמוע אותם אומרים שהם מפחדים ללכת ברחוב. אני חושב שזה חשוב שהם יהיו מסוגלים להגיד את זה לא רק בתוך קבוצות הוואטסאפ שלהם אלא גם לי, בתור המורה שמסוגל לשמוע ולהקשיב לפחדים ולכעסים שלהם. צריך לדבר על הכעס. הם יגידו שהם כועסים ורוצים להרוג שוטרים, אבל מה החזון שלהם לגבי המדינה עכשיו? צריך לעזור להם, יחד אתם, זה לא שלי יש פתרונות להכל."

האם לדעתך חינוך מיני בבתי הספר יכול לשנות את המציאות?
"אנחנו צריכים לדעת להגדיר למה אנחנו מסוגלים. אחרי אירוע קשה שקורה ישר אומרים: איפה הייתה מערכת החינוך? אבל מערכת החינוך זה נעץ, זה חלק מהשדה. התלמידים מהסביבה שלהם ולטלוויזיה ולמה שהם רואים באינטרנט יש יותר כח והשפעה עליהם ממה שאני מלמד אותם בארבע שנים. משהו צריך להשתנות בחברה. הפתרון הוא לא רק 'למה אין חינוך למיניות בבתי הספר', זה לעולם לא יביא את הפתרון. בתור מורה אני רוצה שלתלמיד יהיה בראש גם את הקול שלי. להכריח בחורה להתנשק איתו יש לו מלראות 'הבורר'. יום אחד הוא יהיה בדילמה ויהיו לו שני קולות בראש. יום אחד הוא יבחר כמו שהוא ראה ב'הבורר' ולמחרת הוא אולי יבחר כמו שהוא ראה אצלי. אולי בסדנה הוא יפנים שההדדיות חשובה והוא יזכור לשאול אם נעים לך."

איזה תפקיד יש לך בתור מורה דתי לתלמידים שאינם דתיים?
"מצד אחד אני יכול להגיד חיה ותן לחיות, תסיימו את הבגרויות וזהו. זו גישה אפשרית אבל אני לא חושב שהיא טובה. אני חושב שמה שלי יש לתרום לתלמידים שלי זה שהם נחשפים בצורה יותר עמוקה לדברים שקשורים למסורת שלנו. היכולת שלהם להיכנס לבית כנסת ולהרגיש שם בבית, ההיכרות שלהם עם התנ"ך היא הרבה יותר עמוקה מאשר אם הם לא היו בחינוך הממלכתי דתי. הם נחשפים להמון מהספרות והמחשבה והם פוגשים אותי. האתגר פה הוא איך להכיר להם ולהכניס אותם אל תוך היהדות בלי לדחוף אותם."

מה אתה אוהב בללמד?
"יש פה אתגר אינטלקטואלי. אני נורא נהנה מללמוד תנ"ך וללמד תנ"ך. האפשרות הזו של להפגש עם התלמידים, ללמד אותם ולשמוע את הדעות שלהם. בנוסף, זה מקצוע שנותן לי תחושת יציבות. אני לא עצמאי שכל פעם צריך לחפש את עצמו. יש לי משרה מלאה, משכורת טובה. בית הספר עושה לי סדר בחיים."

מה אנשים לא מבינים על מורים?
"לדעתי מעמד המורים בציבור הדתי הוא יותר טוב מבמקומות אחרים. לא סתם יש המון מורים דתיים. יש סטיגמה שמי שלא יכול לעשות שום דבר הולך להיות מורה – אבל זו לא התחושה אצלנו. אמא שלי מורה והרבה מהמשפחה שלי מורים. מורה כמקצוע נתפס כדבר ערכי מאוד.

"מעמד החינוך לא יעלה רק בהעלאת המשכורת, שזה אחלה כמובן. היחס לא ישתנה אם לא יתפסו מורים אחרת. זו עבודה שלוקחים הביתה. גם כשיש חופש והעבודה הסתיימה ב-16:00, עם כל התוספות של עוז לתמורה וכו', עדיין את כל המתכונות בדקתי וכתבתי בבית, ואתה בקשר עם התלמידים וההורים גם אחר כך. אני בטלפונים איתם גם כשאני בחו"ל. הילדים הולכים לישון ואני מוצא את עצמי עובד כל הלילה. אני לא מתלונן, זאת העבודה."