רוחות של שינוי נושבות מזה שנים בקרב ההנהגה הכלכלית העולמית: הכלכלן השוויצרי פיליפ הילדברנד, סגן הנשיא של חברת 'בלאק רוק' שכיהן בעבר כנגיד הבנק המרכזי של שוויץ, יוצא גם הוא בתמיכה ב"כסף הליקופטרים"- חלוקת כסף ישירות מהבנק המרכזי לכיסם של האזרחים. בנייר עמדה שכתב הילדברנד יחד עם מספר כלכלנים שביניהם סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל לשעבר, המליצו הכלכלנים לבנקים המרכזיים לאמץ את המדיניות השנויה במחלוקת במקרה של מיתון.

לטענתו של הילדברנד, נכון להיום אין לבנקים המרכזיים כלים להתמודדות עם האטה כלכלית. כמו מספר כלכלנים בכירים אחרים, הילדברנד טוען שהורדת הריביות, שעומדות ברמה קרובה לאפס במרבית מדינות המערב, לא יוכל להיות כלי אפקטיבי בתמרוץ הכלכלה במקרה של מיתון. מרבית הממשלות המערביות גם מתנגדות להגדלה משמעותית של ההוצאה הציבורית ככלי להמרצת המשק, ולטענתו של הילדברנד הישענות על הורדת ריבית בלבד תוביל למיתון חריף. "באמת שלא נשארו לבנקים המרכזיים הרבה כלים" אמר הילדברנד בראיון לאתר החדשות הכלכלי 'בלומברג'. "המשך המדיניות הנוכחית היא לא תגובה הולמת להאטה חדה או מיתון" הוא מוסיף.

כספומט מחוץ לבנק הפועלים בירושלים. (יונתן זינדל/פלאש90)

במאמרו ממליץ הילדנברנד להזרים כסף היישר לתוך הכיס של אזרחי מדינות המערב, ובכך להגביר את הכוח הקניה שלהם, ולעודד צריכה. "הסיפור הוא לתת את הכסף ישירות לצרכנים ולחברות, במטרה להגביר את הביקושים" הוא אמר. למעשה, הצעתו של הילדברנד אמנם לא חדשה, אבל היא קוראת תיגר על ההפרדה הנהוגה בעשורים האחרונים שבין המדיניות המוניטרית למדיניות הפיסקלית.

במסגרת הצעתו של הילדברנד, הבנק המרכזי "ידפיס" ויפקיד כמות כלשהי של כסף בחשבון הבנק של כל אחד מאזרחי המדינה, ללא כל תנאי. במילים אחרות, כל אזרח יקבל מענק חד פעמי, או מספר מענקים, מהמדינה ללא תמורה. כך, מקווה הילדברנד, תוספת השכר שיקבלו האזרחים מהמדינה יעודדו עלייה בצריכה הפרטית, מה שיעזור למנוע מיתון חריף במיוחד. אותם המענקים יהוו מעין כרית אויר להפחתת הפגיעה של פיטורים וירידות שכר שמאפיינות תקופת מיתון.

דבריו של הילדברנד משמעותיים במיוחד לאור מעמדו בקרב ההנהגה הכלכלית העולמית, ומצביעים על הקרע הנוצר בשנים האחרונות בעקבות מדיניות החנק התקציבי. מאז המשבר הכלכלי של שנת 2008 קוראים כלכלנים רבים, וביניהם בכירים מאד, לממשלות המערב לנקוט במדיניות הרחבה תקציבית גם במחיר הגדלת החוב הממשלתי. כלכלנים אלו, שכוללים בין היתר את מחלקת המחקר של קרן המטבע וזוכה פרס הנובל ג'וזף שטיגליץ, טוענים שרמות הצמיחה הנמוכות והשבריריות של ההבראה מאז המשבר הכלכלי הם תוצאה של תת השקעה מצד ממשלות המערב. עם זאת, מרבית ממשלות המערב ממשיכות לדבוק במדיניות חנק תקציבי וקיצוצים.

הילדברנד מסמן מגמה לפיה רבים מהכלכלנים הקוראים להרחבה תקציבית, כאופן התמודדות עם משברים כלכליים, התייאשו ממשלותיהם ופונים ישירות לבנק המרכזי בתקווה שזה יישם את הצעותיהם. באופן מסורתי הממשלה היא זו שמופקדת על ניתוב הכסף במשק על ידי תקציב המדינה. בניגוד לממשלה, שתפקידה לנהל את השימוש בכספי הציבור, הבנק המרכזי מופקד רק על ניהול כמות הכסף במשק. תפקידו של הבנק הוא לשלוט בכמות הכסף במחזור, במטרה להביא את "האינפלציה לסביבות 2% בשנה" במרבית המדינות.                                                                                                                                                                                                                 כדי לעמוד במטרה הזו, הבנק המרכזי יכול להוריד ריבית ולהדפיס כסף ללא צורך באישור של הממשלה, או להעלות ריבית- אם האינפלציה עולה מעל ליעד. בדיוק מסיבה זו תולים אותם הכלכלנים את תקוותם בבנק המרכזי. במילים אחרות, נגידי הבנק המרכזי יכולים לבצע מדיניות מרחיבה, שתסייע להגדיל את הביקושים במשק, גם בלי אישורם של הפוליטיקאים בממשלה. בגלל שמרבית הפוליטיקאים מתנגדים להרחבה תקציבית, על אף התועלת שזו יכולה להביא למניעת מיתון, מקווים הילדברנד ואחרים שאנשי הבנקים המרכזיים יוכלו לעשות שימוש בכוחם כדי לפצות על חוסר הפעולה של הממשלה.