לפני חודש מונה יעקב בכר (56) מקיבוץ מענית לתפקיד כלכלי שאינו מוכר יחסית לציבור הרחב, אבל משמעותי ביותר למשק הישראלי: יו"ר התאחדות הארגונים הכלכליים הקיבוציים. בתפקידו צפוי בכר להוביל את שמונת ארגוני הקניות האזוריים, המהווים יחד אימפריה תעשייתית שמגלגלת יותר מעשרה מיליארד שקלים, והאגודות שתחתיה נחשבים לקואופרטיבים מהגדולים בעולם.
בעברו היה בכר מזכיר קיבוץ מענית, מנכ"ל גרנות (אחד מאותם שמונה ארגונים אזוריים), עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות ומנכ"ל התאחדות מגדלי הבקר. בתפקידו האחרון שימש כמנכ"ל החברה הממשלתית להגנת המצוק החופי. בכר שנבחר על ידי מליאת ההתאחדות, קיבל את אמונם של נציגי משקי הקיבוצים להחליף את יאיר ריינמן מקיבוץ לביא שסיים קדנציה בת ארבע שנים.
"אני הגעתי ממקום מאוד נמוך" הוא פותח את השיחה בנימה אישית "אני לא נולדתי בקיבוץ. נולדתי בשכונת ג'סי כהן ובגיל 12 עברתי לקיבוץ מענית. מבחינתי המשפט 'דע מאין באת ולאן אתה הולך וכן הלאה הוא משפט מאוד חשוב. יש הבדל אם אתה מגיע לתפקיד מעולם המחסור או מעולם העודף. את כל חייך מעצבת הילדות. זו מבחינתי נקודת ההתחלה של הניווט. בצנחנים למדנו שאם אתה מתברבר בניווט תחזור לנקודת המוצא. ככה גם בחיים. כשאני מאבד כיוון אני חוזר לנקודת המוצא הזו, לילד הזה".
ארגוני הקניות הם למעשה ארגון כלכלי ענק שעוסק בכל דבר. מתערובות מזון לפרות, דרך דשנים ועד בתי תוכנה תחנות דלק ותחנות כח. איך אפשר ליצור אסטרטגיה ניהולית לכזו מפלצת?
"קודם כל בוא נפרד מהמילה מפלצת."
אז איך תקרא לכזה דבר?
"ציונות. ככה מגשימים מדינה עם וארץ. ציונות עושים דונם אחר דונם, הפרחת השממה, עבודה ותעסוקה ופריון. זה לא קורה בתל אביב. זה קורה בעמיר, זה קורה בעין יהב, בגלגל, ביוטבתה. זה מאוד ברור. אין מעסיק פריפריאלי הוגן והגון שמעסיק עשרות אלפי אנשים כמו המפעלים של התנועה הקיבוצית. לא מעסיקים מלצרים בתל אביב ולא הייטקיסטים ברעננה. אנחנו מעסיקים אנשים ברמת הגולן, בקרית שמונה, בעמק הירדן, בערבה. אין מעסיק גדול יותר בפריפריה מהתאחדות המפעלים הקיבוציים, שפועלת על פי אמות מידה הוגנות, לעילא ולעילא. אין מפעל שדואג יותר לזכויות עובדים בפריפריה, במקומות הקשים ביותר מהמפעלים הקיבוציים".
איך בכל זאת מייצרים אסטרטגיה לדבר כזה?
"בעיקר אנחנו מחדדים את המשותף. יש תחרות, חלק מהארגונים מתחרים ביניהם באותו פלח שוק. עוף טוב מתחרה במילועוף. יש תחרות. בין מילובר לאמבר יש תחרות שחבל על הזמן. אבל עדיין יש משותף וזה המחויבות להתיישבות, לחקלאות ולתעסוקה."
איך שומרים על תחרות בריאה ולא קניבליסטית בתוך ארגון כזה?
"מאוד פשוט. מה שאין עליו הסכמה לא עולה על השולחן שלנו. השולחן של הארגונים האזוריים פועל אך ורק בהסכמות. על המים יש הסכמה? אז בזה נטפל. על היטלים והגנה על תוצרת מקומית יש הסכמה? בזה נטפל. נושאים כמו מניעת עודפים, שמירה על משק מתוכנן".
בעצם כל הנושאים שאתה מדבר עליהם הם מהלכים מול הממשלה. זה התפקיד של הארגונים האזוריים?
"גם, אבל לא רק. אנחנו גם דואגים לייצר שיתופי פעולה ברמה העסקית. כשמחירי הדשנים המיובאים, למשל, הרקיעו שחקים והחקלאים הם אלו ששילמו את המחיר, אז החקלאים הקימו חברה שתייצר להם דשן ותהיה בבעלותם המשותפת. הם הורידו את מחירי הדשן בשוק ב-35%. הקואופרציה דואגת שהרווח יתפזר בין החקלאים ולא יתקע אצל שני סוחרים באלנבי בתל אביב. המים הם משאב לאומי. אי אפשר לייבא מים לחקלאות. אז בנקודה הזו הגורם לפעול מולו הוא הממשלה".
אז אם אנחנו כבר מדברים על מדיניות הממשלה, איך אתה רואה את המדיניות הנוכחית כלפי המגזר החקלאי, אני כמובן מדבר על ביטול המכסות, פתיחת המשק לייבוא והרפורמה המתוכננת בחלב?
"המדינה איבדה רסן בתמיכתה בשוק החופשי. אני לא סוציאליסט דתי. אני מבין שיש פה עניין של מידתיות. אבל הצד השני נטול רסן. אם ארגוני המעסיקים וההסתדרות ובתוך המהלך הזה גם התנועה הקיבוצית לא יעצרו את הטירוף הזה אז הציבור ישלם על זה מחירים כבדים מאוד. המדינה שלנו מונהגת בתפיסה ניאו-ליברלית, ליברטיאנית של ממש. ומה קרה לאזרח מהעשירון השביעי ומטה? מה קרה לו? הוא לא מסוגל לרכוש דירה, לא להגיע לאקדמיה. לכאורה החיים היו אמורים להיות הרבה יותר טובים.
"אם הסיפור של היד הנעלמה כל כך נכון אז למה כל כך רע פה? בסוף זה כמה גדולים שמשתלטים על המערכת. זה בדיוק מה שהם רצו לעשות בענף החלב. הם רצו לרכז את המשק לתוך רפתות ענק. אנחנו בלמנו את זה. אפשרנו סגירה של הרפתות שלא היה להם בן ממשיך, אפשרנו גיזום של הקצוות לטובת צמיחה, אבל שמרנו על המשק המשפחתי. עכשיו הם רוצים שוב לקדם מהלך של ריכוז המשק."
מה האתגר הבא של התנועה הקיבוצית במשק?
"התנועה הקיבוצית צריכה לחדד את המערכות שלה שיהיו יעילות ותחרותיות כלפי חוץ. פנימה – כלפי החברים וכלפי העובדים וגם כלפי החברה הישראלית – התנועה הקיבוצית צריכה להיות חוד החנית של הרעיון הסוציאליסטי. אנחנו לא יכולים להיפרד מהפריפריה אנחנו נטועים בפריפריה. העובדה שאיפשרנו שישימו חייץ בין קיבוץ מחניים לבין חצור הגלילית היא בעוכרינו. אנחנו כבר 40 שנה סובלים את נחת זרועו של הימין המסית והמפלג. אבל האמת היא שיש דו קיום באזורים האלה. של קיבוצים ועירוניים, של מזרחים ואשכנזים. הבעיה שבקלפי אנחנו נפרדים לפתקים השונים. אנחנו חייבים להפסיק לזגזג ולחזור לנקודת ההתחלה. התיישבות – חקלאות – תעסוקה. לחזור למקום שבו התאוריה הופכת למעשה. לא לאלו שיושבים בווינה ולא יודעים מהי טוריה."
יש דיסוננס בין הכוח הכלכלי העצום הזה שאתה מייצג לבין הביטוי הפוליטי שלו כשהוא מגיע לדבר עם פקידי הממשלה. דורסים את האינטרסים של החקלאים של הפריפריה של התעשייה, איך אתה מסביר את זה?
"אנחנו באמת בבעיה במישור הזה. חברי הקיבוצים הורגלו להילחם למען המדינה ולא נגדה. חונכנו לשפוך את הדם למען המדינה ולא לצאת נגדה. זה כל כך עמוק שכבר 30 שנה יורקים עליהם והם אומרים שזה גשם. אז כשבאים לנוער שלנו לגייס אותם למאבקים שלנו, זה נראה להם פרטיקולרי להילחם על זכויות הקיבוץ בקרקע. הם רוצים להיאבק למען העובדים הזרים או הפליטים".
בכל זאת, בסוף יש חבורה של אנשים שהם אלו שאמורים לשאת ולתת מול מוסדות השלטון והם לא מצליחים לתרגם את הכח הכלכלי והחברתי של הקיבוצים למדיניות.
"באמת יש פה שאלה, המאבק שלנו לאורך השנים לא היה מונהג ולא מנוהל. הוא תמיד עסק בענף כזה או אחר ותמיד עסק ביבלת הנקודתית שכאבה באותו הרגע. לא בטוח שיש הסכמה רחבה בתוכנו על הדרך. אנחנו לא מתנהגים כגוף אחד. יש לנו ערכים בסיסים ואורח חיים משותף. אצל כולנו יש חקלאות, ואדמות בע"ח, ותרבות ניהולית של מועצות אזוריות. יש לנו קודים חברתיים משותפים שאנחנו בהחלט יכולים להילחם עליהם ביחד".
"אגב מועצות אזוריות, אני חייב לומר שהן בועה של ניהול הוגן ותקין. השחיתות שפשתה בכל זרועות השלטון לא מצליחה לכבוש אותן. עיריות, חברות ממשלתיות – השחיתות היא בכל מקום. במועצות האזוריות שמגלגלות לא מעט כסף לא רואים את התופעה הזו. אני מאוד גאה בתרבות הניהולית הזו".
דיברנו הרבה על ערכים, ציונות ומאבקים חשובים. בוא נחזור רגע לאישי. אתה ניהלת את גרנות, חברה שמגלגלת כ 2.5 מיליארד שקל בשנה. המטה שלה יושב 50 מטר משער הקיבוץ. איך מגשרים על הפער הזה שבין התרבות הקיבוצית, הפשוטה, המפגש עם החברים בחדר האוכל לבין הכסף הגדול של העסקים חובקי העולם?
"רוב חברי הקיבוץ, למרות כל הרעיונות של הקיבוץ המתחדש, עדיין מחזיקים במטען הערכי הזה. זה מנוע אחר שמניע אותנו. זה יכול לבלבל לפעמים ונכנסים לוויכוחים קשים על טיפוח מנהלים, יש אנשים שמרגישים שמגיע להם יותר, בסדר, אז הקיבוץ המתחדש פיתח מנגנונים שמאפשרים לצאת מהמסגרת. אבל ליבת הערכים נשארה. לא ישכח זקן על הקרח, לא יופקר בעל הצרכים המיוחדים במדבר. לא תישאר משפחה אחת ללא אוכל או תעסוקה. אין דבר כזה. במסע שלנו איש לא נעזב. על אף כל הרפורמות איש לא נעזב".
ואני שוב רוצה להחזיר אותך, למנהל שקונה חברות, משקיע עשרות ומאות מיליונים בהרפתקאות עסקיות מוצלחות יותר ופחות ובערב חוזר לפגוש את החברים מהגד"ש ומהרפת
"התעשייה הקיבוצית עברה תקופה מגלומנית. זה מה שקורה שעוסקים ב-OPM – כסף של אנשים אחרים. אני חושב שהתבגרנו מאז. דווקא בתחום הזה התהליך שעברה התנועה הקיבוצית והקיבוץ המתחדש מאוד שינה את התרבות הזו. ההרפתקאות הפיננסיות עברו מהעולם. ההפרדה של המשק מהקהילה וההתמקצעות בפעילות העסקית, גם אם יהיה כישלון עסקי, וזה קורה, זה חלק מהעולם. גם אם יהיה כשלון עסקי, זה לא יגיע לפנסיה של החברים.
"אני אגיד לך עוד משהו, אחרי המשבר הוקמה קרן סל״ע. קרן שמסייעת לדאוג לפנסיה מינימלית של כלל החברים בתנועה הארצית. אנחנו גאים לתרום לקרן הזו בלי לדעת למי הכסף הזה מגיע. יש לי אמון מוחלט בבחורה היקרה שמנהלת את הקרן הזו ודואגת שהכסף יגיע לחברי קיבוץ ותיקים שאין להם.
"בסוף, גם אחרי התהליך שעברנו, הפערים לא מזנקים, מנהל מצטיין במפעל קיבוצי מעולה מרוויח 20,000 שקל ברוטו. אין פה חזירות. יש לך ביטחון כלכלי ויש לך קהילה שדואגת לך. הקיבוץ עונה על הצרכים שלי. מה אני צריך יותר מזה?"
אתה רוצה להגיד לי שאחרי שניהלת חברות של מיליארדי שקלים, לא גירד לך לצאת לשוק הפרטי להראות להם מה וכמה אתה שווה?
"אתה שכחת את הכלל הראשון בניווט בצנחנים. תחזור לנקודת המוצא. עד היום המשכורת שלי עוברת לקיבוץ ואין לי שום טענה. אני מקבל מהקיבוץ הרבה יותר. אבל דע לך מאין באת. המקום הזה שנותן כל כך הרבה לחבריו. עבורי הגלגל התהפך ופתאום אני החזק, אז אני אשכח מאיפה באתי? אם אתה שוכח את זה אתה לא במועדון שלי."
אז מה התכנית שלך לקדנציה הקרובה?
"אני רוצה להוביל תהליך של הסכמות, זה בסדר שיש חילוקי דעות, אבל אני רוצה שנבין מה היעדים המשותפים שלנו, מיזמים משותפים, פיתוח הקואופרציה, תיקוני חקיקה על זכויות היסטוריות שהמדינה מנסה להתעלם מהם. כמו שפעם בכירה במנהל מקרקעי ישראל אמרה לאחד ממנהיגי התנועה הקיבוצית: 'אני מזכירה לך שעין גב עלו על הקרקע ללא מכרז'. המדינה נטרפה. שם אנחנו חייבים להיאבק."
